"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל…".
אדם הנמצא עדיין בטבע הבריאה בבחינת (בראשית ח, כא) "יצר לב האדם רע מנעוריו" – "כל מה שזולתו, הוא אצלו בגדר בלתי מציאותי" (מתן תורה). כלומר, מידת הישות שלו הינה סיבת שבירתו, שאינו מסוגל להתקשר ולהתחבר עם זולתו, בקשרי נתינה וקבלה הרמוניים וכל שכן ביחסי קירבה ואהבה, שהם סוד היופי.
(כמו שהסביר את סודו הרב אשלג זצ"ל (מאמרי הסולם, ע' קלה): "היופי: הוא עניין קיבוץ של הרבה פרטים משונים זה מזה, ואשר הרכבתם והתמזגותם, דהיינו מה שכל פרט נותן ומקבל מחבירו, וגם כל פרט לפי מה שהוא עצמו לבדו, הנה צירוף כל אלו ג' בחינות עושה היופי: הא' כל פרט לפי עצמו. הב', מה שמקבל ונותן לחבירו. הג' התמזגם לכלל אחד").
אולם, מפסוק זה אנו לומדים כי יש להכיר בכבודם ובחשיבותם של כל אחד ואחד ולהתאחד עימהם, בעודנו מבקשים לעמוד ניצבים בפני ה', כלומר לזכות לגילוי פנים, שכל זמן שאין האדם מסוגל להתכלל ולהתאחד רגשית באהבה וכבוד עם זולתו, יראה את אחורי ה' ולא את פניו המאירים, שהא בהא תליא.
'אחורי ה", פירושו שאין משיג האדם, לקשר את אשר עובר עליו, לאהבת והשגחת הבורא יתברך, וממילא עצב, כועס, מתמרמר, נואש, מוטרד וחסר מנוחת הנפש (סוד תקופת ההכנה והדרך לדבקות בה').
'פניו המאירים' הינם י"ג מידות הרחמים המתלבשים בשכלו של האדם לראות דרכם עולם שכולו טוב, וממילא משתאה, מתרפק ומתענג בייחודו ואהבתו יתברך לעד ועולמי עולמים אמן סלה (סוד השגת הדבקות בה' – שלא תיפרד מחשבתו מבוראו) (וכתב הרב אשלג זצ"ל {שם, ע' קמח}: "מתן שכר לעולם הבא מתחיל מדביקות ולהלן").
והוא אשר פירש הרמד"ו ז"ל את הפסוק לקמן: "והטיבך והרבך מאבותיך":
"והנה כבר ידוע שהערלה המתאחזת בלבם של ישראל בזמן הגלות, בסוד (ירמיהו ט, כה): "וכל בית ישראל ערלי לב", היא שגרמה להם שלא יכלו להדבק באביהם שבשמים בדבקות השלם שהוא בחינת האהבה ממש. אבל לעתיד לבוא שיהיה סילוק הערלה מלבותם, לפיכך תשתלם האהבה בכל דרגין דילה, וישראל ידבקו בו יתברך בכל דרגין דילהון. וזה שכתוב: "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך"".
"פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה".
כתב רבנו הנתיבות שלום זצ"ל (כרך ב' ע' קסא):
"..ידוע על פי דרך החסידות כי השרש פרה ראש ולענה של כל המידות הרעות היא מידת הישות והאנכיות, וממנה תוצאות הקנאה התאווה והכבוד המוציאין את האדם מן העולם, וכמאמר…אנכי עומד בין ה' וביניכם (דברים ה), האנוכיות עומדת כמחיצה מפסקת בין יהודי לאביו שבשמיים. מקור כל הרע המקנן בנפש האדם הוא ישותו ואנוכיותו, שמחפש תמיד למלא רצונותיו, וכאשר יהודי בא לתקן את שורשי המידות עליו להשקיע את עיקר העבודה בעקירת הישות והאנוכיות, וע"י שיתקן את שורש הרע העיקרי הזה וימסור כל ישותו ואנוכיותו להשי"ת יועיל לו לתקן ולעקור מקרבו את שורשי הרע של כל המידות הרעות".
"תיקון שורשי הרע הוא כאשר מתדבק בהשי"ת ומתענג על ה' כאותו התענוג והדבקות שמשיג בגשמי היותר דבוק אליו, כי בזה מתעלים כל מידותיו אליו יתברך ושורש העוון עצמו נמחק מלבו. והיינו שכאשר יהודי מוסר לה' את הדבר האהוב עליו ביותר מהעניינים הגשמיים ומגביה אהבה זו לאהבתו יתברך, על ידי זה עוקר מקרבו את השרש פורה ראש ולענה של כל המידות הרעות, ונמחקים ממנו שורשי הרע והחטא" עכ"ל.
פרש"י ז"ל: "שרש פרה ראש ולענה. שרש מגדל עשב מר כגידין (שם עשב מר) שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם". עכ"ל.
"רשע" הוא נוטריקון 'רצון של עצמו'. כלומר, שכאשר האדם כלוא בקליפת הישות, אזי בכדי לפרנסה ולקיימה צריך לדאוג השכם וערב לעצמו, גם אם בא הדבר על חשבונם של אחרים, וגם אם אחרים אלו הינם הקרובים אליו ביותר. תנועה זו של התרכזות והתעסקות עצמית ואנכית הגדיר רש"י ז"ל: "מפרה ומרבה רשע בקרבכם".
בספר 'בשעה שהקדימו' תער"ב (אות רכט ואילך) מבאר בהרחבה אדמו"ר הרש"ב זצ"ל את שורשה של מציאות הישות, והיא אי היות האדם מחובר לרוממותו העצמית. בעל הישות קונה לעצמו ערך בזכות ביטול הזולת והתנשאות עליו, ואם יבצר מכך יתנגד לו ולא יוכל לסובלו, בזמן שבעל הרוממות העצמית שזכה לגילוי העצם, אדרבא, נותן מקום וערך לכל דבר ומתפשט עם רוממותו עליו, מכיוון שאינו מאוים ממנו ואינו זקוק להתנשאות עליו על מנת להרגיש קיים ובעל ערך וחשיבות. אם כן, יוצא כי תיקון הישות הוא בקניית הרוממות העצמית.
הרוממות העצמית הינה מעצם הנשמה שהיא בבחינת רוממות בעצם, דמדת המלוכה מושרשת בעצם הנפש יותר מכל הכוחות. מדת המלוכה היא מצד מעלת הנפש, שהאדם מרומם בעצם ומשום זה יש בו תוקף הממשלה וההתנשאות. והנה, הרוממות העצמית היא אדרבא בחינת העדר המציאות והישות לגמרי.
(עי"ש ח"ג ע' ארי"ד ואילך) (עוד כתב הרב אשלג זצ"ל {מאמרי הסולם, ע' קנ}: "המטרה של התורה היא השוואת הצורה ליוצרה, שהיא דביקות בו יתברך ורוממות האדם לטבע שני רוחני המגיע מדביקותו יתברך").
עבודת תיקון הישות נקראת בחסידות "ביטול", כלומר ביטול הצורך והמאמץ לקבל ערך וחשיבות מבחוץ.
ערך וחשיבות האדם נובעים כאמור מצד עצם היותו חלק אלוקה ממעל, וממילא כאשר יכיר זאת, וידבק תדיר במחשבה והכרה זו, יזכה למידת הביטול והענווה ויוכל להתחבר באופן מתוקן ואמיתי עם העולם שסביבו.
כל טרדותיו יעסקו סביב הדרכים להוציא את שלמותו ושליחותו בעולם מן הכוח אל הפועל, להיטיב לזולתו ולעשות לקב"ה נחת רוח, ויהיה בן חורין מהקליפה הקשה, המצמצמת והמפרידה – הישות והאנכיות.
רובד נוסף של עבודת ה"ביטול" והפיכת ה"אני" ל"אין" הינו, היות האדם מקבל את הנהגת הבורא עמו באמונה ואהבה ללא שום הרהור וללא שום טרוניא ח"ו. ביטול שכזה בעצם חושף את נקודת הנשמה הפנימית שהיא סוד האמונה ודו"ק.
עוד, כתב הרב אשלג זצ"ל (מאמרי הסולם, ע' קמט):
"קו המידה של התפתחות, משוער בבחינת התביעה של האדם".
"התביעה שבאדם הוא הכשר השלמתו".
"כל המבוקש מהדת ומהעסק בה הוא הכרת הרע בלבד, כי אז מתעורר בו תביעה לטוב ולא זולת, וכשמתברר בו התביעה הזאת, הרי הוא נושע".
כי בשרירות לבי אלך".
פרש"י: "במראות לבי…כלומר מה שלבי רואה לעשות".
עיוות תודעתי והנהגתי זה מכונה בחסידות 'לב שליט על המוח', והוא כידוע שורש רובם ככולם של בעיות, צרות וייסורי האדם ל"ע.
הפרשה הקודמת, פרשת כי תבוא סיימה באחד הפסוקים בעלי המסר היותר חשוב בתורת ישראל ואמרה: "למען תשכילו את כל אשר תעשו", סוד ה"מושל ברוחו" (משלי טז, לב) – והוא הנפש המשכלת.
על זה כתב בעל הליקוטי מוהר"ן זצ"ל (תורה א): "איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר, כי השכל הוא אור גדול, ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת ח): חכמת אדם תאיר פניו…כי החכמה והשכל הוא החיות של כל דבר, כמו שכתוב (קהלת ז): החכמה תחיה בעליה" כו' עש"ה.
אם כן, יש לדעת כי ביכולת האדם ל ב ח ו ר כיצד להרגיש, וזאת על ידי חשיבה נכונה בכל דבר ועניין.
מכלול הרגשות השליליים הרובצים על נפשו של האדם אינם אלא תוצאה של שכל מעוות אשר מולידם, שכל אשר התהווה ממכלול סביבת החיים שגדל בה אותו אדם עד לרגע זה.
בירור העבר, בירור האמונות שהתהוו ממנו ויצירת תודעה חדשה המושתתת על דעות מתוקנות וישרות היא רפואת הנפש כידוע, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (דעות פ"ב, ה"א): "ומה היא תקנת חולי הנפשות? ילכו אצל החכמים, שהן רופאי הנפשות, וירפאו חוליים בדעות שמלמדים אותם, עד שיחזירום לדרך הטובה (שהיא להתקרב לה' ע"י כל דבר כנ"ל)".
השכל הוא הכלי בו מלובשת הנשמה, וממילא כאשר האדם פועל רק מתוך רגשות מוטבעים, וללא שכל מבורר, אזי פועל ללא נשמה וקל להבין.
החדרת הנשמה לחיים קורית דווקא באמצעות הכנסת אור השכל שהוא יצר הטוב בכל הפעולות, כלומר דעות מתוקנות להנהיג את הכוח המתאווה בדרך התואמת את מרכבות צינורות הקדושה, היפך יצר הרע האומר "כי בשרירות לבי אלך" – על פי תאוותי ללא דין וללא דיין, ללא סדר וללא תכלית מעבר לעונג הזמני הקיומי כאן ועכשיו – זה הוא עולם התוהו, עליו אומר הפסוק בהמשך: "והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל", שהם סוד לי ראש, היינו הנהגה של שכל השולט על הלב.
ומה טוב ומה נעים מה שפירש רבנו הגדול הרמב"ם ז"ל על המשנה דאבות (פ"ה מ"א): "בעשרה מאמרות נברא העולם (עולמו של האדם), ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות?":
"ייחד מאמר לכל עניין להשמיעך גודל המציאות הזו (של הבריאה) וסידורה, ושהמפסידה – מפסיד דבר גדול, והמתקנה – מתקן דבר גדול. רצוני באומרי "מפסידה": המפסיד את נפשו ולא נעשה שלם במינו, וכן ה"מתקנה": המתקן את נפשו (במעלות המוסריות והשכליות), כי אשר בידו לתקנה ולהפסידה, וכאילו היא (הנפש) התכלית הסופית בכל המציאות אשר בה נאמרו עשרה מאמרות".
וביום ג בשבת, כא אלול תשע"ז, לאחר תפילת שחרית העניק לי הבורא יתברך מחשבה יש מאין: "ה' למדני חקיך" – ר"ת חלי, גימט' מח – בא לרמז וללמד שאין הרפואה אלא האור המאיר מלימוד החכמה והבן.
"הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת".
אין ספק כי אנו נמצאים בתקופה מרגשת ומשמעותית ביותר בהיסטוריה של העולם ושל עם ישראל, בדרך לגמר התיקון ולגילוי כבוד מלכות השי"ת לעיני כל חי.
באופן פרדוקסאלי לכאורה, אחד הסימנים לכך הינם הייסורים הרבים והמגוונים ההולכים ומתרבים ח"ו; בין בבריאות גוף ונפש הפרט, בין בתא הזוגי והמשפחתי, בין בפן החינוכי, בין בפן החברתי ובין בסדרי הטבע.
והנה, מה יעשה אדם אשר רובצים עליו ייסורים מתישים ומייאשים? מאין ישאב כוחות להינשא באמצעותם כעל גל גדול אל הגאולה ולא חלילה לטבוע במצולות דכדוך הנפש ושיבוש סדרם הטוב והמתוקן של החיים המאירים?
התשובה לכך הינה הביטחון בבורא יתברך שמו לעד ולעולמי עולמים, מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאוהב את בניו כבבת עינו ולא יעזבם ולא ינטשם לעולם, דכתיב "וידעת כי אני ה' לא יבושו קווי", "לא איש אל ויכזב".
"ואם יתמהמה חכה לו", "לישועתך קויתי ה'" (עיין היטב מאמר הקיווי, אוצרות רמח"ל, ע' רמו).
וכבר כתב רבנו בחיי עליו השלום (חובות הלבבות, ש' הביטחון), כי אחד התנאים למנוחת הנפש היא בהיות האדם בוטח בה', כי הוא יתברך עושה לאדם רק את מה שהוא טובתו האמיתית ואין דבר אשר יכול למונעו מכך, והחשוב ביותר, שעושה זאת לפנים משורת הדין ובתורת חסד ונדבה, היינו גם אם לא מגיע לאדם מצד מעשיו.
והנה, נאמר "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה", שלעתיד לבוא נצחק בדיעבד על כל אלו הייסורים שאנו עוברים, ולא זו בלבד אלא שנתחרט שלא היו רבים יותר כמשל היהודי הנאמן בבית אדונו (הקדמה לתע"ס, אות קח), הרי שנשיג לעתיד לבוא את פני ה', היינו את אהבתו אלינו, שמעולם לא אינה לנו שום צל של רע, אלא הכל היה לעולם טובות מרובות ונפלאות, כמ"ש (דניאל יב, י): "והמשכילים יבינו".
אכן, סוף כל סוף, רבים הם הייסורים העוברים על האדם, כל שכן שאינו מבין לפשרם. על כן בא הפסוק לנחמו כפליים לתושייה ואמר: "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". באמת אין לנו אלא את האמונה, והבוטח בה' חסד יסובבנו, ונזכה לגאולה השלימה בעגלא ובזמן קריב אמן.
עוד אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת י, ד): "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אך תנח כי מרפא יניח חטאים גדולים". פרש"י ז"ל: "מקומך אל תנח. מדתך הטובה אל תנח לומר מה יועיל צדקתי לי: כי מרפא. דקדוקי הדין ביסורין הבאין עליך מרפא הוא לעונותיך ויניח לך חטאים הגדולים".
כמובן, שאין פירושה של 'אמונה' ישיבה בחיבוק ידיים, אדרבא כגודל האמונה גודל ההשתדלות, דאמר הפסוק: "לעשות את כל דברי התורה הזאת". "התורה הזאת (זיווג זו"ן)" פירושה: להתייגע בעבודת הקודש ולהנהיג את חיי עם דבקות המחשבה והכוונה לאל העליון, לעסוק בהשפעה, אהבה ורחמים על נפש כל חי, כפי מעלותי וכישרונותיי אשר חנני ה' – לגלות את נפלאות אורותיו יתברך במציאות הגלויה ולהרגיש טעם אלקי בכל דבר.
"ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום".
אין המקרא יוצא מידי פשוטו, ואומרו "ואתה תשוב" קאי על הגדרתה של חזרה בתשובה, והיא: "ושמעת בקולו ועשית כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום".
כן אמר החכם באדם (קהלת יב, יג): "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם".
אולם, הזדמן לי לשמוע תכנית ברדיו דתי על 'חזרה בתשובה בדורנו' והתחלחלו אזני מלשמוע רוב דבריהם של קריינם רך השנים ומרואייניו, שלקחו קדושת התורה ועיוותוה והגלוה בתוך דעות כוזבות ודמיוניות כבל עם ועדה, דכתיב (סוטה מט:): "בעקבות משיחא חוצפא יסגא…וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו…".
על כן, באנו להזהיר כי שומר נפשו ירחק מדעות כוזבות, וידבק עצמו בספרים וסופרים אמיתיים, לסלול לו דרך בטוחה ומקודשת אל אור עולם, שלא יאבד חלילה את דרכו ויגיע למלך מאחר ומבויש בדרך חתחתים מלאה מועקות לב וטרדות נפשיות בסוד ייסורים ודרך ארץ.
אכן על כל אדם למצוא את ייחודיותו ומקוריותו בעבודת השי"ת, כמ"ש (ע"ז יט.): "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ", אמנם גם מרחב החיפוש הרוחני מוגדר הוא, "ופורץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י, ח), ו"שומר מצוה לא ידע דבר רע" (שם ח, ה), דכתיב: "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך, כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמור מצותיו וחקותיו…ואם יפנה לבבך ולא תשמע…אבוד תאבדון". ואתם נצבים היום!