פרשת מסעי
אלא מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים..".
תכלית עבודת האדם בעולם הינה להוציא ולגלות את נשמתו הקדושה ממאסרה במייצרי הנפש הבהמית, שתוכל לשוב להאיר ולקבל את כל אורותיה משורשה העליון.
עבודה זו נקראת בלשון המקובלים 'הוצאת ניצוצות הקדושה מן הקליפות'.
את הניצוצות הללו, כלומר את גילויי רצונות, כוחות ותענוגות הנשמה, ביכולת האדם לאסוף ולגלות בכל דבר ועניין שעוסק בו בימי חייו.
לגלות את עצמו יותר ויותר דרך חווית הדברים באופן מתוקן כהלכה.
כלומר, בסוד עבודת התיקון, שהיא גילוי המהות הפנימית.
כידוע, לכל נשמה יש את ייחודה ומסעה שלה בנפלאות תהליך גלגולי הנשמות.
על פי ייחודה ועניינה של כל נשמה, נקבע לה היכן ובאיזה אופן תלקט את ניצוצות הקדושה השייכים לנשמתה. מסע זה הוא בעצם המסע המתואר בתחילת הפרשה.
כל אדם עובר בחייו מסעות רבים, אשר יכולים להיות נעימים או חלילה קשים או יותר ויותר קשים.
אכן ישנן דברים מסוימים שחייבים לעבור על האדם ויהי מה, ונפלאות תמים דעים. אמנם, כל תכלית נתינת הבחירה לאדם הינה לאפשר לו ללמוד ולהנהיג את חייו באופן מתוקן, כלומר בדרכה של תורה, כלומר בסוד הקו האמצעי, שעיקרו יכולת האדם לצאת מההתרכזות בעצמו בלבד ולעסוק בהשפעה לזולתו ובתיקון העולם.
על ידי גישה זו יונעם תהליך עבודתו של האדם ויתבררו ניצוצותיו מתוך עיתות של עונג והתרחבות הדעת וההשפעה, שלא כמו מי שחיי חיי הפקר, ללא דין וללא דיין, אזי עלולים בירוריו להיות באופן של דינים וייסורים הולכים ומתרבים ח"ו.
מסע חיים זה דורש מהאדם התבוננות רבה; שידע להעריך, לנצל ולהנהיג את חייו כראוי וכיאות.
עשה עימנו חסד רבנו ישעיה הלוי הורוביץ, בעל ספר השל"ה הקדוש, והגדיל לדרוש בעניין שליחות זו של האדם בעולם (עיין שם היטב בשער האותיות, אות ג). דבריו שם קצרים, אמנם מעוררים ומכניסים אש פנימית לעבודה.
בין הדברים, מביא שם:
"כלל גדול, גר (האדם) הוא בארץ, "התעיף עיניך בו ואיננו", וימינו כצל עובר", ופרשו רבותינו ז"ל: לא כצל אילן ולא כצל כותל אלא כצל עוף העובר".
אם כן, הרי שיש למהר להתעשת על חיינו ולהתחיל לקחתם ברצינות יתרה הראויה למעלתם הרוממה.
בעניין אחר על פסוק זה – "אלא מסעי בני ישראל כו'":
אנו רואים שבהגיע עם ישראל לנחלתם, החלו לספר על כל מסעותיהם ומאורעותיהם שעברו.
אדם יכול ללמוד הרבה מאוד על עצמו ועל מה שבא לתקן ולקיים בעולם מתוך התבוננות על מכלול הפרטים שבעברו. על ידי עבודת בירור העבר ניתן להוציא תובנות מאוד מאוד חשובות שיקנו לאדם הכוונה ודיוק לשארית חייו, כך שיוכלו להיות יותר ויותר ממצים ומדויקים.
והנה, עיקר ההבנה צריכה להיות כי כל מסעותיו לא היו אלא יציאה מהקליפה ("יצאו מארץ מצרים") ועליות ממש, ולכן הם מ"ב מסעות (בסוד שם המעלה).
כמו כן, מומלץ לאדם לכתוב את ספר חייו, להביע על הכתב את עולמו הפנימי, את מאורעותיו, את תחושותיו את שאיפותיו וכו' – הכתיבה הינה כלי נפלא לחבר את האדם עם עצמו ולחשוף בו רבדים ואפיקים חדשים.
כל זה בסוד מה שכתוב בספר יצירה: "ברא הקב"ה את עולמו בספר, סופר וסיפור".
"ויכתוב משה את מוצאיהם על פי ה'".
אומרו "על פי ה'" מתכוון לכוח המניע שמאחורי מעשי האדם – שיהיה לשם שמים ולא לשם אנוכיותו בלבד.
עיקר סוד ותכלית החיים, והיעד היותר עיקרי שעל האדם לגלות ולהשיג, הינו היותו פועל בעולם לא רק מתוך דאגה, אכפתיות ומימוש ענייניו עצמו, אלא מתוך סוד קו האמצע, כלומר מתוך המקום בו אני יוצא מעצמי ומשרת את הערך העליון שמעלי, אני מתמסר להשפיע מעצמי אל התכלית היותר גדולה וכללית שמעבר לגבולותיי האישיים.
עוד יש לדעת, כי מעבר לתודעה התוהית (דעות כוזבות וחשיבה לא נכונה) של רוב בני האדם, שהינה המקור והשורש לכל צרותם (בין בזוגיות, בין בגידול הילדים, בין ביחסים חברתיים, בין בשמירת הבריאות וכו'), ישנו שורש נוסף עיקרי יותר, שורש התוהו היותר תוקע בני אדם ומשאיר אותם במקום התוהי, והוא שאין להם חזון אמיתי, הם אינם יודעים להיכן לצעוד, הם לא ראו בשבת חזון (הבא עלינו לטובה) את בית המקדש.
אם כן, מעבר לתיקון התודעה התוהית, על האדם לפתח לחייו חזון – כיצד חייו השלמים והמתוקנים, וביניהם כלל מערכות יחסיו, צריכים להיראות – כלומר כאשר מממש בהם את סוד הקו האמצעי הנ"ל – יציאה מעצמו והשפעה לזולתו (בין אם הינו בן זוגו, בין אם הינו ילדיו ובין אם הינו הבורא יתברך).
חלק נכבד מתוך תהליך של תיקון הוא לצייר בצורה ברורה וחדה לפרטי פרטים להיכן צריכים להגיע.
חזון מפעיל אותנו ומוביל אותנו להתקדם.
חזון פירושו לראות את היעד האמיתי מול העיניים.
כאשר יש לאדם חזון אמיתי, גם אם הוא רחוק, עצם החזון נותן לו מוטיבציה להגיע אליו.
עלינו להבין את החוסר (המקום הלגיטימי של התוהו).
לאחר מכן, צריכים כלי, לברר את החזון המתוקן ולציירו במחשבתנו (כמ"ש: "בצלם יתהלך איש") , ואז ממילא נוכל לצעוד אליו ע"י פעולות מעשיות במחשבה, דיבור ומעשה.
לימדונו חכמים כי 'אדם צריך להיפרד מחברו מתוך דבר הלכה (שמתוך כך זוכרו)', מפרש הרבי בספר היום יום, שהעניין הוא להיפרד מתוך רעיון שעושה את השני למהלך (נותן לו עבודה להתקדם קדימה להגשמת החזון).
מטרת כל הלימוד הינה שיוביל ויקדם אותנו להגיע לחזון, מה שיצליח ע"י תהליך התעכבות, מחשבה והפנמה של רעיונות ופרטי החזון.
"ואבדתם את משכיתם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו".
כידוע, עצמות האדם הינה חלק אלוקה ממעל ממש – טהור וקדוש! ואפילו עבר האדם את כל העבירות שבעולם נקודה זו עדיין בקרבו, רק שיותר ויותר מכוסה מחמת עברותיו, כמו שאמר דוד: "השיגוני עונותי ולא יכולתי לראות" (כי העוונות היינו החיצונים – מגמת השתלטות חיצוניות הנפש על פנימיותה).
על כן, בכדי לגלות את עצמיות הנשמה על האדם לבער מקרבו את כל הרע ברמת המחשבה, דיבור ומעשה.
ככול שהאדם יתקדם יותר בעבודה זו, יגלו לו רע יותר ויותר פנימי ודק, בכדי שיבערו.
מטרת האדם לבער את כל הרע כולו שבקרבו, בסוד "יבולע המוות לנצח", ואז יזכה לאור ה' הטוב והמיטיב לכל באחדות פשוטה, בסוד הכניסה לארץ הקודש – "והורשתם את הארך וישבתם בה", "שאין התיישבות לישראל בארצם אלא אם כן יגרשו בתחילה כל החיצונים המתאחזים בה" (רמד"ו).
עניין זה הינו סוד גדול בחכמת הקבלה, שהלוואי וידעוהו הפוליטיקאים, שהשלום האזורי והעולמי לא יקרה בכוחם של מהלכים צבאיים והסכמים כאלו ואחרים אלא בשובם של עם ישראל לחיות על פי חכמת האלקים אשר נתן לנו. עיין היטב בהקדמה לספר הזהר לבעל הסולם זצ"ל, אות סח ואילך, שהאריך ודייק.
"והתנחלתם את הארץ בגורל".
אדם צריך לדעת כי הוריו, מבנה גופו, תכונות נפשו, מאורעות חייו וכו' – הכל מאת ה' הוא וכפי שורש נשמתו וצרכיי תיקונה.
אסון הוא לרצות להיות מישהו אחר ולקנאות בו חלילה. על האדם לשאוף שאיפה אחת בלבד והיא להיות הוא בצורה הכי שלמה ומתוקנת שיכולה להיות.
קנאת סופרים אין פירושה להיות כמו הסופר, אלא הקנאה היא בעצם הדרך שהלך בה וניצח את ההסתרות על הקדושה העצמית.
"איזהו עשיר, השמח בחלקו".
"וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה".
אדם עלול לחשוב שכאשר חוזר בתשובה, בסוד העלייה לארץ, אזי יגמרו כל צרותיו ויזכה תיכף ומיד לגן עדן העליון ויעמדו לפניו כל מלאכי מעלה וישוררו הינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד, אמנם אין הדבר כך, אדרבה, רוממות, קדושת וטהרת התורה והמצוות מראים לאדם את מקומו האמיתי ביחס אליהם ובכך נחשף הרע בקרבו, רע אשר לא הכירו כרע בטרם שב בתשובה וממילא גם לא חש לתקנו.
והנה, שמחת בעל התשובה אינה בדמיון שלמות חומרית בעוה"ז, אלא דווקא גילוייו את הרע הנעלם בקרבו, הוא אשר משמחו, שמאחורי כל רע כזה טמון אור גדול כידוע, בסוד יתרון האור מן החושך.
"וידבר ה' אל משה לאמר…אתם באים אל הארץ…ארץ כנען לגבולותיה".
"גבולותיה" הינם כוחות הגבורה בנפש, אשר בכוחם ניחנת יכולת האדם לשלוט על חייו ולהבדיל בין קודש לחול ולהרחיק את הטומאה מן הקדושה, לשמור את דרך עץ החיים – כי כל דבר קדוש צריך שמירה מן החיצונים.
חיים ללא גבולות של קדושה הינם קליפה קשה בסוד פרעה מלך מצרים – חיים פרועים בהם גאוות האדם משתלטת על המציאות ללא מורא וחשבון לאדון העולמים שצופה בו מלמעלה ומכתיב את גורלו.
חיים ללא גבולות יביאו את האדם ואת סבביו לשבירת הכלים, קרי מחלות גוף ונפש רח"ל.
והנה, זה המקום להזכיר כי מחלת נפש אין פירושה המחלות הידועות בלבד, אלא עצם אי ההשתוקקות והערגה לבורא יתברך, מעידה על כהות כל חושי הנשמה, שזה שורשה היותר מהותי ואם כל המחלות, בסוד חולה גימט' מ"ט – שחסר את שער הנ' – הארת עצמות הנשמה.
"והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם".
פירש הרמד"ו ז"ל: "כדי שיהיו גם הם (הלויים) בכלל אדם ויתענגו ויתפנקו בשלהם, כי במקום שאין עונג אין הברכה מצויה. ואדרבה, ראוי למשרתי ה' להתענג בעונג הכפול שהוא העונג העליון (העונג מהעולם הפנימי) והעונג התחתון (עונג העולם הזה), כדי שיהיו שמחים בשלמות בדבקותם".
זה סוד גדול, שרוב העולם אינם מכירים בו, אמנם הוא תלוי בגבולות הפסוק הקודם שפירשנו.
"ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר".
שש ועוד ארבעים ושתיים עולה בגימט' מח. הלווים מייצגים את כוח הגבורות בנפש, וכידוע כוח הגבורות הינו כוח מסוכן והרסני כאשר יוצא מגבולותיו, שהם הדעות הנכונות השולטות בו ומנהיגות אותו. לכן אומר: קח את הלויים והשכן אותם בארבעים ושמונה ערים, היינו כך את כוח הגבורה בנפש והשכן אותו תחת שליטת המח.
בזוגיות לדוגמא: כוח הגבורה בא לידי ביטוי בציפייה מבן הזוג, אמנם אם לא תהיה הציפייה באופן מתוקן, אזי יוכלו להיווצר מכך פגיעות, כעסים וכד' ח"ו.
בחינוך לדוגמא: כוח הגבורה בא לידי ביטוי בהשמת גבולות לילד, אמנם כאשר זה יעשה באופן שאינו מתוקן תינזק ותיהרס נפש הילד ח"ו.
ישנן דוגמאות רבות נוספות, והעיקר הוא להשליט המח על הלב בכל דבר ועניין , שרגש נכון הוא זה המאמת את ההבחנה השכלית המדויקת ואינו מרחף כשלעצמו.
"והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה לכם".
שש מרמז על אות ו' בשם הוויה בסוד התפארת והרחמים, והנה מה טוב ומה נעים שיהיה האדם כותל לכל באי עולם המבקשים לשוב מפשעיהם, ויכילם ויאהבם ויתמוך בם לשוב אל אור החיים.
זה אשר פותח בספר תומר דבורה ואומר: "האדם ראוי שיתדמה לקונו".
"ולא תקחו כפר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת".
ישנם אנשים בעולם אשר בכוח כספם, גבורתם וקשריהם עם בעלי המעמדות יכולים להזיז הרים ואף אדם לא יעמוד בדרכם, מה שקרוי פרוטקציות, צווארון לבן וכד'.
אמנם, בעולם הרוח אין פרוטקציות, אלא "איש בחטאו יומת", ואדרבה, ככול שיפעיל פרוטקציות ויסטה מן האמת (חשבון למידת הדין), כך יעמיק את קיברו.
"פרוטקציות" מבעל הבית העליון זוכים לקבל רק על ידי ההליכה בדרכיו, ומתהפכת הקערה על פיה– האדם שולט במציאותו ולא מציאותו שולטת בו (כידוע מסיפור הכנסת האדמו"ר הרש"ב לבית האסורים, שבכוח התנהגותו האצילית ודבקות מחשבתו באמיתת נקודתו העצמית, לא יכלו להרע לו הצרים הרוסים ושיחררוהו להמשיך את דרכו בהפצת החסידות ותיקון העולם).
"ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה".
בכל מקום וסיטואציה בה האדם נמצא עליו להתכוונן להשפיעה בה ולהביא תועלת, ולא להיות עסוק רק במה שיכול לקבל ולסחוט ממנה, כידוע מה שהגדיר בעל הסולם (הקדמה לספר הזהר, אות י): כי "עניין מציאות מהות הטומאה והקליפות..היא.. הרצון לקבל הגדול".
להשפיע ולהביא תועלת פירושו ב' דברים:
א. להביא תועלת למציאות שסביבי לפי העניין.
ב. להתעלות רוחנית מאותה סיטואציה – לגלות את "אני שוכן בתוכה".