"איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".
אדם נודר נדר כאשר רוצה להבטיח לעצמו את היכולת להימנע מדבר תאווה המזיקה לו או להשיג דבר הדורש ממנו יגיעה נגד טבעו.
בכל אדם ישנם תובנות חשובות שרוצה להביא למימוש, אמנם גופו, קרי תכונות נפשו הבהמית, לא נותן לו.
בשל עובדה זו האדם עלול למצוא את עצמו באותה מדרגה כל ימי חייו ללא התפתחות משמעותית, ולא זו בלבד אלא שבמידה ואכן לומד, אזי תסכולו רק הולך וגובר כאשר רואה את ההפרש בין מה שצריך וראוי להיות לבין הנהגתו בפועל.
אדם מבין כי עליו להפסיק לעשן, לעסוק בפעילות גופנית, לתקן את מידותיו בפני בני ביתו, להשתדל כראוי על מנת להשיג את יעדי חייו וכד', אמנם רואים כי בפועל הרבה אנשים נשארים עם התיאוריה בלבד ולא מצליחים להביאה לידי מעשה והצלחה במציאות – הם רוצים אך אינם מצליחים.
הבורא יתברך אשר ברא את האדם עם קושי זה בכוונה תחילה ברא לו לשם כך גם תרופה, וזה שכתוב (קידושין ל:): "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".
כידוע, יצר הרע אינו עצם הכוח המתאווה אלא הציורים המעוותים המנהיגים אותו.
עוד ידוע כי הכוח היותר שורשי המוליד את אלו הציורים הינו הגבורות הקשות שבנפש – כאשר האדם מקבל חיות מהתנשאותו על חברו ומביטול מציאותו – עיוות נפשי זה נקרא בספרים שטן (עיין תער"ב, ח"ג, ע' א'רפח).
התורה הינה המוחין הנכונים הגודרים ומכוונים את הרצון להתבטא ולהתמלא בצורה המתוקנת ביותר שתסייע לאדם להתעלות מבחינה רוחנית וליהנות מדברים יותר ויותר זכים ופנימיים, כמ"ש הרב קוק זצ"ל:
"…העיון והחכמה, שעל ידם האדם מתעלה ממעל לפרטיותו וממעל לצורך של ההשתעבדות אל הפרטים, כי אם הוא מוצא את החיים הרוחניים עומדים לפניו במילואם באין צורך למלאותם על ידי פרטים זרים שמחוץ לעולם השכל שלו" (עין איה שבת דף ל', אות נו).
אם כן, הגדרנו את הקושי והגדרנו את התרופה. כעת עלינו לבאר את השימוש בה בנקודה בה אנו עוסקים.
כאשר האדם לומד ומתבונן ומציב יעדים לעצמו, אזי בזמן השראת הלימוד והצבת היעדים מאיר בו אור השכל.
אמנם, כאשר קם מספסל הלימודים ובא לעשות, במידה ואור השכל לא יאיר לו כבתחילה, אזי לא יהיו לו את הכוחות ליישם את אשר גמר בדעתו והציב לעצמו.
לשם כך נתנה לנו התורה הקדושה את סוד הנדר, דכתיב בגמרא הירושלמית: "נדרים סייג לפרישות" (עיין תער"ב ,ח"ג, ע' א'רלז). מכיוון שאין זה מומלץ לנדור, ניקח את עצם הרעיון והכוח ונלביש אותו במילה אחרת והיא הסכם.
כאשר האדם מחליט לאחר לימוד, בירור והתבוננות שכך וכך ראוי לו לעשות, והוא מכיר את עצמו שגופו לא יקל עליו בכך, אזי באותו הזמן ששכלו מאיר לו, עליו לקבל על עצמו הסכם פנימי, שגם כאשר יגיע זמן האמת לעשייה ושכלו לא יאיר לו, הוא בכל זאת יעשה.
כוח הבחירה בעצם ניטל מהאדם וניתן להסכם.
על ידי סוד זה האדם יוכל לקדם היטב את כל החלטותיו ולא להישאר בחיים של חלומות ורצונות לא ממומשים.
כאשר האדם מבטיח לעצמו לעשות דברים מסוימים ואינו עושה, אזי פוגם בכך ביותר בחייו ובפנימיות נפשו. משום כך אפשרה והעדיפה התורה הקדושה (שהיא הדרך וההוראה לשלמות) לאפשר לאדם להתיר את נדרו, רק שלא יבוא לפגם של "יחל דברו".
"וידבר ה' אל משה לאמר. נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך".
כידוע, קליפת מדין הינה הדמיון המעוות של האדם, האומר לו כי הוא האדם החשוב ביותר בעולם וכל העולם כולו מיותרים ומפריעים לו.
כל מקום שכתוב בתורה "וידבר ה' אל משה לאמר" מסמל את אור החכמה המאיר במוחו ודעתו של האדם ונותן לו לראות ולחוש בלבו את האמת הפנימית של המציאות.
לאחר שהאדם יתקדש נכון להשכין אור זה בנפשו, אזי יסורו ממנו דמיונותיו המעכירים את עיניו הרוחניות מראות אור פני מלך חיים, ויוכל להשיל מעליו את מגבלות הגוף – ליהנות ממעדני העולם העליון (שהוא העולם הפנימי).
על זה נאמר הפסוק: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו. והיתה לה' המלוכה: והיה ה' למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
"ועלו מושיעים לשפוט את הר עשיו" – פירושו המוחין המבררים את הדמיונות הכוזבים.
"והיה ה' למלך וגו'" – פירושו שכר העולם הבא – "תאסף אל עמיך".
"נקום נקמת בני ישראל" – פירושו שנקודת פנימיות הלב והנשמה עולה וזועקת מעומק הנפש להסיר מעליה הסורגים והמסכים ולהתגלות, ובאים המוחין שהם משה ומגלים.
"וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש".
כאשר האדם מחליט לתקן ולקדש את חייו, בין בפרטיהם הגשמיים ובין את עולמו הפנימי, אזי צריך לדעת כי ללא התורה הקדושה ומצוותיה דבר זה הינו בלתי אפשרי.
אכן ניתן להגיע להצלחה משגשגת, משפחה טובה, בריאות איתנה ואפילו לסיפוק שכלי ורוחני מסוים ללא שמירת התורה והמצוות. אמנם, לגילוי הקדוש ברוך, שהוא הנקודה העמוקה ביותר של עצמות ומהות האדם, זה אי אפשר ללא התורה והמצוות, לכן ציווה משה, שהוא הדעת המתוקנת בהבנת הנהגת המציאות, לקחת עם הנכונות לתקן ולהתקדש את החיים גם את "כלי הקדש" שהם התורה והמצוות עם הכוונה הנכונה, לעשות נחת רוח לה' בגין דאיהו רב ושליט, כלומר להאיר ולעורר את הנקודה הפנימית.
כתב הרמב"ם ז"ל בפירושו לפרקי אבות (פרק ב): "כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחות – לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו".
התורה הקדושה מגדלת את האדם, וממילא כאשר לומדה נכון, ובעיקר את פנימיותה, אזי תתגלה מקרבו רוממותו הנפשית וגדלות יוקר נשמתו, וממילא ישאף לבער כל אבק רע מקרבו, רע המסתיר על פנימיות לבבו, ויתקיים בו האמור בהמשך "ואת מלכי מדיין הרגו" – כלומר ביעור הרע (חב"ד דקליפה) משורשו – להיות צדיק גמור.
"ויקצוף משה על פקודי החיל…ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה".
'נקבה' מסמלת בחכמת הקבלה את הרצון.
כידוע, אדם יכול לעסוק בעבודתו הרוחנית עם רצון וכוונה להשיג כבוד ושליטה או על מנת לעשות נחת רוח אמיתי לבוראו, על זה נאמר (יומא עב:): "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות";
רצון לעצמו הפרטי והזמני- סם המוות, רצון לעשות נחת רוח לבוראו, היינו לעצמיותו הנצחית והמאוחדת עם הכלל – סם חיים.
שלמות העבודה הינה כאשר הכוח המניע שמאחורי כל מעשיו של האדם הינו לשם שמיים – "עושה את האמת מפני שהיא אמת"(הלכות תשובה, פ"י, ה"ב).
כל זמן שמעורבים במעשיו של האדם אינטרסים אישיים שלא לשמה, הרי שזו העדות שעדיין לא הגיע להכרה השלמה: "דע מול מי אתה עומד", שאילו היה יודע, היו כל מעשיו ודאי ובודאי לשם שמיים.
והרי אנו זוכרים מהפרשה הקודמת כי אלו הנקבות הביאו למגפה ולמיתתם של המון רב מישראל – כלומר כוחות נפש רבים ומופלאים נדחקו עמוק פנימה לנבכי נפש האדם, במקום לפרוץ החוצה ולהאיר את העולם.
על כך קצף משה, שלא יחשוב האדם כי הינו כבר מתוקן לגמרי ועבודת הבירורים כבר הושלמה מבחינתו, אלא ילך תמיד ויברר עוד ועוד את מניעיו הפנימיים ומחשבותיו הנסתרות, ולא ימשיך "להחיות כל נקבה" כלומר רצונות חיצוניים לישותו ולא לתכלית.
עוד נאמר בזוהר הקדוש (הסולם פ' קדושים, אות קל), כי כל זמן ששורים על הרצון אותם כוחות מניעים אינטרסנטיים, כלומר שלא לשמה, אזי אין האורות העליונים יכולים לשרות על האדם.
אמנם, כאשר מכוון מעשיו לשם שמיים, כלומר כאשר פועל מתוך רצונו הפנימי הטהור והמקורי של נשמתו, שטבעה הוא רצון לאלוקות, אזי זוכה לזיווג דלא פסיק – כלומר, קשר ישיר עם הקב"ה – חווית חיים רוחנית פנימית מלאת תענוג, עניין והשראה – חוויה אחרת לגמרי ממה שאנו מכירים מחיי החומר הפשוטים והמוגבלים.
בספר המופלא עין איה לרבנו הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, מבאר את הגמרא בדף כה (אות סה – סח), ומגלה סוד חשוב ויסודי והוא שאת עיקרי רצונות הקדושה של האדם, היינו את הרצונות לשמה, מגלה האדם מקרבו דווקא מתוך מצב טוב, הגון ושלם וזה לשונו:
"ישנם דברים החסרים בהיות האדם הפרטי או האומה בכללה נתונה במצב מורה ושפל, שהם עצמם רעות גדולות מורגשות בחסרונן. ישנם אמנם דברים אחרים שרק במצב טוב והגון יורגש גודל ערכם וצרכם, אבל במצב מורה ונשבר לא יורגש כלל שהם חסרים, מפני שדלדול המצב נטל את הטעם הנכון של הוד החיים והכישרון לחוש אותם בכל פרטיהם".
"הניקיון הטבעי, שעמדו נמשכים הרבה מסדרי החיים הטהורים והמרווחים ועדינים, צריך לתביעתו הנכונה עוד המון סדרי חיים הגונים ומיושרים, מצב בטוח ופרנסה מספקת, בריאות הגוף והנפש כמו שהם גם כן נמשכים ממנה. אבל בשיקוע לתהום כל הוד החיים, ובהימלא כל נאות הנפש הפרטית והכללית דאגת לחם יום ושעה, פחד ומגור מסביב, חרפה ובוז, דוחק מקום, ערום וחוסר כל וכיו"ב, יטמטמו החושים עד שהטובה ההיא של החיים הנקיים תשכח מן הלב, ולא תמצא עליהם תביעה יסודית טבעית"
"בהיות האדם או העם בכללו שלם ואיתן במעמדו, אז מתעוררים בו כל כוחות החיים בשלמותם. ולפי ערך שלמות החיים הטבעיים, כן יוכלו להיות פעולותיהם הרוחניות המוסריות בתכלית ההשלמה והרוממות".
"ויחר אף ה' בישראל ויניעם במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור העושה הרע בעיני ה'".
אנו יודעים ומאמינים כי הבורא יתברך הינו אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד וגו', אמנם אנו רואים פעמים רבות בתורה את היותו כביכול בעל דינים גדולים וקשים, לא רחום ולא חנון ח"ו!?
כגון בפרשת כי תשא, דכתיב (לב, י): "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", "…כה אמר ה' אלקי ישראל שימו איש חרבו על ירכו…והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו" (לב, כז).
ובפרשת קרח, דכתיב (טז, לא-לג): "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל".
ובפרשת בלק (כה, ד): "ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע (תתלה) אותם".
וכן בפרשתנו, הגלה השי"ת את דור עדת המרגלים להמיתם במדבר.
ישנם עוד דוגמאות רבות, ואם תרצה אפילו לא רק בתורה אלא גם לפני יובל שנים.
אלא שהסוד הוא כי מיתתם המשונה הינה צירוף, תמרוק רעתם, כפרה ותיקון לנשמתם, להביאם לשורשם לעולם הבא, מזוקקים ומלובנים, מוכנים לקבל את אור זיו שכינתו יתברך – והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה.
הרי לך שאין רחמים גדולים מכך, וכמו שכתוב "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" ו"לא ידח ממנו נידח".
ומי לנו כרבי עקיבא עליו השלום שביקש למות בעינויי מסרקות על קידוש השם.
נפקא מינה לנו היום, שנדע כי כל הייסורים העוברים על כל אדם הינם טובתו העליונה ביותר וכולה אהבת ה' טהורה.
והנה, עם כל זאת, אמרו חז"ל "לא הם ולא שכרם"; על ידי הנהגת חיים נכונה יוכל האדם להיפתר מרוב ייסוריו, שלא כל אדם נועד להיתקן דווקא על ידי מידת הדין, שהחלטה זו נתונה אך ורק במחשבתו של חכמה סתימאה יתברך, דכתיב: "שתוק כך עלה במחשבה".
"והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים..".
אנו רואים כי משה רבנו עליו השלום כועס לא מעט לאחרונה, ודווקא לפני מיתתו.
בפרשת כי תשא (לב, יט): "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אתם".
בפרשת חקת (יט, י): "ויאמר להם שמעו נא המרים (סרבנים ושוטים)".
ובפרשתנו (לא, יד): "ויקצף משה על פקודי החיל", "והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים" (לב, יד).
על מנת לתקן זאת ציווה השי"ת את משה (במדבר לא): "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך".
והנה, מי אני ומה שמי לברר את כעסו של משה, אמנם אם יודע אני שבתוכי הוא, אוי לי אם לא אבררו.
בספר בשעה שהקדימו תער"ב (ח"ג ע' א'רפז ואילך) מבאר אדמו"ר הרש"ב זצ"ל כי מן הגבורות דקדושה משתלשלים גם גבורות קשות (הנקראות שטן ונחש), כגון מי שלהוט באש הדבקות בתפילתו יכעס יותר על המפריעים מסביב וכד'.
הסוד להתעלות מעל ההסתעפות של הגבורות הקשות מן הגבורות דקדושה הינו לעלות למקור המידות שלמעלה ממקור תולדות הקוין דימין ושמאל (חסדים וגבורות) והוא מקום פנימיות הכתר (עיין שם, ע' א'רצא).
לאחר שמשה רבנו עליו השלום ביאר מקרבו כל שמץ של קבלת חיות מן הגבורות כמו שאומר "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים", אזי זכה לפנימיות הכתר עתיקא קדישא, דכתיב: " אחר תאסף אל עמיך".
'עמיך', אותיות עמי כ', כלומר איתי כתר. והבן.
'תאסף' מרמז על אור אין סוף המגולה שם ("בכדי שיהיה ביטול כל המקטרגים זהו כאשר נמשך מאור אין סוף שלפני הצמצום").
המילים הנותרות אחר ואל עולות בגימט' רם – ומרמז שהגיע לרוממות האמיתית והשלמה – 'רם על כל גויים', ניצח את כל כוחות ההסתרה והגבול ונדבק בנשיקה.
"וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ".
"טפנו", מסמל את מדרגת הקטנות של האדם, בה רגשותיו שולטים על שכלו, והוא נתון ליניקת החיצוניים, שהם "יושבי הארץ" (יצרים ודעות כוזבות המכסים על רצון נשמתו האלקית הקרויה 'ארץ'), כלומר בכך שימשך להבלי העולם אשר יגבירו את חיצוניותו על פנימיותו.
"וישב טפנו בערי מבצר", רוצה לומר כי יש לגדור את הנפש ולשומרה מן יניקת החיצונים, והוא על ידי בירור המחשבות והדעות, שמירת התורה והמצוות והתבוננות בגדלות ה' המביאה ליראה.
והנה, ללא גדרים, נאמר (קהלת י, ח): "ופורץ גדר ישכנו נחש".
כידוע, ערס הנחש מתפשט ומרעיל את כל הגוף, רוצה לומר – כל כוחות הנפש יטמאו (מלשון יאטמו מאור הדעת הבהירה) ויתבטאו בצורה עקרה ומזיקה.
רמז לדבר במילה גדר – ג' דר – כאשר הקו האמצעי המרומז באות ג' דר באדם, כלומר מדריכו ומנהיגו, אזי אין מקום לנחש ולכל פגע רע.
הקו האמצעי כולל בסודו ב' עניינים:
א. דעות ממוצעות מתוקנות (עיין דעות פ"א, ה"ג,ד).
ב. חיים בהם האדם משפיע ומקריב את עצמו למען הערך והמשמעות שמעליו – "לתקן עולם במלכות שד-י".
"לא נשב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו".
'בית' מסמל שלמות ומנוחה.
מלמדנו הפסוק כי אל לנו לפרוק עול מעבודת שליחותנו לקרב, ללמד, לרומם ולאחד את ישראל, ובמקומה לשאוף להתענג בד' אמותינו במדרגתנו הרוחנית אשר השגנו, או להתרכז רק בקידום שאיפותינו האישיות בלבד.
על האדם לקחת אחריות על עצמו לתקן את העולם שסביבו, לגלות בקרב כולם את אור החיים.
דווקא בזכות שליחות זו יקנה האדם את גדולתו האמיתית בסוד הרחבת הכלים, דכתיב לקמן: "כי באה נחלתנו אלינו", היינו הנחלה העליונה והרוחנית.
"והיוצא מפיכם תעשו".
אינו צריך פירוש.
——–
הלכה:
לדעת הספרדים, תבשיל לח (שעיקר הרצוי בו הוא היבש) שמצטמק ורע לו ניתן להחזיר לפלטה. מצטמק וטוב לו אסור.
טעם ההלכה:
מצטמק ורע לו, פירושו שרע לבעל הבית שהתבשיל מאבד מן הרוטב, הוא אינו מכוון ורוצה לאבדו, ולכן מותר להשיב הסיר על הפלטה.
מצטמק וטוב לו, פירושו שטוב לבעל הבית כי התבשיל מאבד מנוזליו ולחותו ולכן אסור להשיבו על הפלטה.
שבת הינה סוד השלמות. בהארת שבת זו ניתן לראות כי "מכל מלאכתך לא החסרת ולא העדפת"; שאין דבר מיותר בכוחות וביצרים הנפשיים, ממילא אין רצון לאבדם חלילה אלא להישירם על פי הדעת המתוקנת, ולכן מצטמק ורע לו, שאינו רוצה לאבד, מותר.
מצטמק וטוב לו, פירושו שרוצה לאבד, שאין הדבר תואם לתודעת שבת הנ"ל, ולכן אסור.