- רואים אנו כי אברהם אבינו עליו השלום מקבל החלטות רבות משמעות במהלך הפרשות, כגון: עזיבת מולדתו, השלכת הגר ובנה למדבר, שחיטת יצחק, עשיית ברית מילה לעצמו ולכל ילידי ביתו, ובפרשתנו – השאת בנו לאשה ממולדתו בלבד וכו'. והנה, בעניין בחירות והחלטות האדם, כתב בעל הסולם זצ"ל (מאמרי הסולם, ע' שטז-שיז):
"הנה ודאי השגה ראשונה המחויבת לכל אדם, הוא לידע ולהכיר את עצמותו".
"…כי לא יתכן כלל שאיש חי יודע ומחשב ומבקש מטרה לחייו, שלא יהיה במכונה הנפלאה הזאת שום נושא להציג את עצמו בתור אני המחליט בעל הרכוש של העולם הזה ושל העולם הבא ומנהיג את המכונה הנפלאה הזאת שנקראת 'גוף'. ועליהם (הפילוסופים שמכחישים זאת) אני אומר 'כל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא', כי מאבדים בכוונה ובדעת את האני העצמי שלהם". עכ"ל.
והנה, יש לדעת כי ה"אני" פירושו עצמותו של האדם. עצמותו של האדם פירושו ה"רצון לקבל" שלו.
עפ"י הגדרה זו, חילק רבנו בעל הסולם בין אדם גדול לבין אדם קטן, וזו לשונו (ספר מאמרי הסולם):
"…ואם אתה מוצא איזה אדם שיש לו "רצון לקבל" בכמות גדול וחזק מאוד, ששום רוח לא ישברהו, תדע שהוא אדם גדול.
ואם ה"רצון לקבל" המוטבע בו הוא קטן, דהיינו שמסתפק במועט וגם חלש הוא לעמוד ולהחזיק מעמד שלא ישבר, תשכיל עליו שקטן הוא" (ע' שכא).
"שמתחילה צריך להתחזק באהבת עצמו בשיעור מלא…כי מי שלא השיג אהבת עצמו במלא מובן המילה, אלא הוא בבחינת הפקר או אדם של 'מה בכך', ודאי שאין לו אפילו הגרעין של אהבה. ומי שהולך ומרחיב את אהבת עצמו ואחר כך על ידי חינוך הולך ומעביר על אהבת זולתו, הוא האדם הגדול האמיתי" (מאמר ט).
"וזהו שאמרו ז"ל (סנהדרין לז.): "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", דהיינו מה שהאדם חושב ומהרהר תמיד לבלוע ולנצל את כל העולם (דהיינו, אדם בריא ובימי עלומיו, בזמן שהחיים הם בתכלית הגובה), אין זה מחמת בחירתו ורצונו, רק שהוא מחויב כן מצד טבעו, משום שכל הענף נמשך אחר טבע השורש (עיין תע"ס, הסת"פ ח"א אות יט ד"ה וכדי) – ודע שכל הגדול ביותר, יש בו ייחודיות ביותר" (ע' צא).
סיכום הדברים:
אדם צריך להכיר ברוממותו ובייחודיותו החשובים והמשמעותיים שהעניק לו השי"ת, ומתוך כך לגדל את רצונו להוציאם מן הכוח אל הפועל – להתפתח גשמית ורוחנית ולהתאחד באהבה במעגלים הולכים ומתרחבים.
והנה, אם כבר עסקינן באדם גדול וקטן, נעסוק גם באדם חכם ובאיש המוני. כך הגדירם בעל הסולם זצ"ל:
"אם יש לך שק פשוט, אתה יכול ליתן בו כל מה שתרצה, קמח וסולת ואפילו מסמרים, ולא יזיק הדבר לא לו ולא לך, ואפילו אם ניזוק, הרי תיקונו עולה בפרוטה. מה שאין כן אם השק הזה הוא חלק בגוף האדם, בצינור קיבה, הדין שונה לגמרי, כי אם תיתן בו דבר שאינו מותאם, תיכף ייטול נקמתו ממך וימית אותך.
כן הדבר הזה, כי איש המוני אינו מחויב לקבל וללמוד תורה מפי חכם אמיתי, ויכול ללמוד ממי שרוצה, ואפילו מפי עצמו, ולא יינזק כלום מפירושים הכוזבים שפירש בה, מפני שמוחו אינו בעל הרגש חיוני, וכמעט שמשמש לו כמו דבר חיצוני אליו בדמיון של שק הנ"ל. מה שאין כן איש חכם אשר מוחו מפותח והגיע לכלל הרגש חיוניות, הוא מוכרח לשמור על מוחו שלא ייפול שם דברים כוזבים, שהרי בנפשו הוא, כי ינקבו את מוחו כמו מסמר לקיבה, ויאבד את נפשו.." (מאמרי הסולם, ע' שלג).
סיכום הדברים:
אדם המבקש להיות מן החכמים ולא מפחותי העם הפתאים ואנשי ההמוניים, צריך להתרגל להשתמש בשכלו אשר חננו השי"ת, להתבונן לחקור ולדרוש היטב בכל חכמה שמוסרים לו, שכן ישנם בחוץ מורים ורבנים המלמדים מה שמלמדים, ומערימים (לרוב בשוגג) לחזק דבריהם בציטוטי חכמים, אמנם לאחר עיון ובחינה, ניתן לגלות שאין דבריהם אלא תוצאה של מחלת הנפש האנושית הידועה.
בעניין זה, עיין בספר אגרות הרמב"ם (נספח ב) וזו לשונו:
"אקרא אני את ההשקפות הבלתי נכונות והמידות הגרועות על כל ריבוי שינוי מיניהם המחלות האנושיות.
ומכלל המחלות האנושיות מחלה כללית, כמעט שאין ניצול ממנה כי אם אחדים ובזמנים מרוחקים. וישתנה אותו החולי בבני אדם בריבוי ובמיעוט כיתר המחלות הגופניות והנפשיות, וחולי זה אשר אני מדבר בו הוא מה שמחזיק כל אחד מבני אדם את עצמו יותר שלם מכפי שהוא, והיותו רוצה ושואף שנקבל כל מה שהוא סובר אותו שלמות ללא עמל ויגיעה…
אם היה אותו האדם (שמערבב בדיבורו נושאים שאינו בקיא בהם עם אלו שבקיא בהם) ממי שנזדמן לו אחד ממיני האושר המדומים (הכבוד), ומביטים עליו מבט של גדולה ורוממות, ונעשה מאנשי המעלה, ידבר ויתקבלו דבריו באהדה, ואין משיבין על דבריו, ואין מקשין עליו, הרי כל מה שגבה האושר המדומה הזה ונתעצם, יתחזק אותו החולי ויתעבה, ויהיה אותו האדם הוזה במשך הזמן, ויאמר מה שנתחשק לו לומר כפי דמיונותיו, או כפי מצביו, או כפי השאלות שהובאו לפניו, ויענה כפי שנתחשק לו, לפי שאינו רוצה לומר שיש דבר שאינו יודע אותו…
וכבר הגיע התעצמות המחלה הזו במקצת בני אדם שלא הסתפק בשיעור זה, אלא שבא להוכיח ולבאר שאותם המדעים שאינו יודעם הם בלתי מועילים ואין צורך להם, ושאין שום מדע שראוי לכלות בו את הזמן כי אם אותו המדע שהוא יודעו ולא יותר…כללו של דבר שהמחלה הזו נפוצה ומתפשטת מאד. וכאשר תתבונן בדברי האיש במבחן הצדק יתברר לך שעור מחלתו זו, והאם אותו האיש קרוב לבריאות או קרוב לכיליון…
ומטרתי בפרק זה להדריכך הדרכה המועילה לך מאוד בהשקפותיך ודעותיך. והוא, שכל אדם שיספר לך דברים שראה אותם והשיגם בחושיו, ואפילו היה אותו אדם בעיניך בתכלית הנאמנות והיושר ומעלת ההיגיון והמידות, התבונן במה שמספר לך אותו, אם היה רוצה במה שאמר שהוא ראה, לחזק בכך השקפה שנראית לו, או שיטה שהוא סובר אותה, חשדהו במה שאמר שהוא ראה אותו, ואל יבלבל את מחשבותיך באותם הסיפורים, אלא בחן אותם ההשקפות והשיטות כפי שמחייב העיון, בלי לשים לב למה שאמר שהוא ראה בפועל, בין שהיה אותו המספר אחד או קבוצה מבעלי אותה ההשקפה. כי השאיפה מביאה את האדם לדברים רעים, ובפרט בעת הריב והוויכוחים…" (עיין תער"ב ח"א, אות רל – רמ).
- "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ותמת שרה…".
פירש רש"י ז"ל: "..שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה".
איננו באים חלילה לשפוט את שרה אימנו עליה השלום, אמנם ממקרה זה ניתן ללמוד מבוא גדול בהבנת הנפש ובחכמת הרפואה, כמו שהאריך לבאר רבנו הרמב"ם זצ"ל בכתבי הרפואה שלו וז"ל (הנהגת הבריאות ש"ג 12-19):
"ההפעלות הנפשיות ישנו הגוף שינויים גדולים".
"וכן ענייני בעלי הפחד והתקווה והתוחלת הביטחון והשלווה ידועים, וכן ענייני התנועה בכל מחשבותיו, הנואש והמצליח מבוארים. כי פעמים מגיע האדם הנואש מיגונו לרוע מזלו, עד שלא יראה למיעוט כוח הראיה ועכירותו. ואולם המצליח יוסיף מאור עיניו תוספה מבוארת, עד שידמה, כי אור האוויר הוסיף וגדל!".
"ולזה לא תמצא אלו ההפעלות שיעשו שינוי גדול, כי אם לפחותי העם, לאלה אשר אין להם חכמה וידיעת המידות…וסיבת כל זה רכות הנפש וסכלותה באמיתת הדברים" (כלומר; כל בשורה שיקבלו, בין טובה או בין רעה, תיצור אצלם התפעלות רגשית קיצונית, אשר תביאם בסוף לחולי או למיתה).
"וכל מה שהיה האדם יותר לוקח מוסר, יתפעל יותר מעט בשני העניינים יחד, רוצה לומר בעניין הטובה ובעניין הרעה, עד שאם ישיג טובה גדולה מטובות העולם – והם אשר יקראום הפילוסופים הטובות המדומות – לא יתחמם בה ולא יגדל זה בעיניו ויחשוב לאין הטובות ההן. וכן כאשר יבוא לו נזק גדול וצרה מצרות הזמן – והם אשר יקראום הפילוסופים הצרות המדומות – לא ייבהל ולא יפחד ויסבלם סבל טוב (בלי התרגזות ובאומץ לב, ככתוב {משלי א, לג}: "ושומע לי ישכן בטח ושאנן מפחד רעה")".
"וכדין והאמת קראו הפילוסופים (וכן תורת המוסר, התוכחות והדינים, הלקוחים מן הנביאים או מהאחרונים) טובות העולם ורעותיו – טובות מדומות או רעות מדומות. כי כמה טובות מטובותיו ידמה ויחשוב שהן שהן טובות והן רעות באמת, וכמה מרעותיו יידמה שהן רעות והן טובות באמת".
"כדי לעורר ולהרגיל הנפש לקבל מעט במיעוט ההתפעלות בהסתכלו בספרי המידות ההם ובמוסרי התורות והתוכחות והדינים, אשר אמרו אותם המשכילים, עד שתתחזק הנפש ותכיר ותדע האמת שהיא אמת והבטל שהוא בטל, וימעטו ההתפעלויות בנפשו, ותהיה נעדרת מחשבתו הרעה, ותסור התבודדותו והתרחקותו מן החברה, ותרחב הנפש, עד שהיות נפשו באיזה טבע שתהיה (וישרה במצב רוח מרומם, בכל מצב ונקום שיהיה).
"וההסתכלות (בטוב ורע האמיתי) גרידא טובה מאוד, ימעטו בו המחשבות הרעות והיגונות והאנחות. ואפשר שיבטלו לגמרי, כאשר ישים זאת ההסתכלות נגד עין שכלו".
"וזה, כי כל מה שיחשוב האדם ויכאב למחשבתו, ויחדש לו יגון ואנחה ואבל, לא ימנע זה מהיות אחד משני דברים:
א) או שיחשוב בדבר שעבר, כמו שיחשוב במה שעבר עליו, כאבידת ממון שהיה אצלו, או מיתת אדם, שיכאב לבו עליו.
ב) או שיחשוב בעניינים העתידים ליפול, ויפחד שיבואו, כמו שיחשוב וידמה שייפול עליו נזק מהנזקים".
"וידוע עם הסתכלות השכלית, כי המחשבה במה שהלך ועבר לא תועיל כלום בשום עניין, והאבל והיגון על העניינים שעברו הם מפעולות חסרי השכל. ואין הפרש בין האדם שיתאונן בעבור ממון שאבד והדומה לו, או שיתאונן בעבור היותו אדם ולא מלאך או כוכב והדומה לזה מהמחשבות הנמנעות".
"ואמנם, המחשבה המביאה לקוצר הנפש (הרוח), במה שייפול ויבוא בעתיד, ראוי להניחה גם כן בזו ההסתכלות השכלית: כי כל מה שיפחד האדם שייפול עליו, הוא מצד (מכוח) האפשר. אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה. וכמו שיכאב וידאג שמא יהיה מה שפחד ממנו, כן ראוי, שירחיב נפשו בביטחון השי"ת. ובזאת ההסכמה אפשר שיבוא ההפך ממה שפחד שיבוא עליו. כי מה שפחד שיבוא עליו וגם הפכו – שניהם אפשריים (שניהם בגדר האפשרות)".
- "ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר" (בראשית כג, ט).
"וה' ברך את אדני (את אברהם) מאוד ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים" (בראשית כד, לה).
פסוקים אלו מלמדים אותנו על החשיבות העמוקה שהמטלטלין של האדם, המשמשים אותו לעבודת ה', יהיו אצלו קניין גמור. ולא זו בלבד אלא שאין סתירה בכך שלאדם גדול יהיה שפע רב, לו ולדורותיו אחריו.
והנה, מצאנו לכאורה סתירה לדברים אלו במאמר הערבות לרב אשל"ג זצ"ל, שלכאורה טוען שם, שההגדרה וההנהגה הנכונה לישראל הקרויים 'ממלכת כוהנים', הינה דווקא בביטול הקניין וזו לשונו:
"…הלא כבר נאמר ו"גוי קדוש". אלא, בהכרח שכל המשמעות שבדבר, אינו אלא רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קניין גשמי לעצמם". עכ"ל.
והנה, ישנם שני פירושים למאמר זה:
א. ישנם המבינים ממאמר זה כי שיש לבטל כל קניין עצמי ולהתחלק ברכוש בצורה שוויונית.
ב. הפירוש היותר נכון לדעתי הינו בדגש על המילה "לעצמם"; אין כוונת המאמר – דרישה מאיתנו לבטל את קניינינו ולחלוק אותו עם החברה בצורה שווה, אלא שנשתמש עם השפע, שנותן הקב"ה לכל אדם כפי הראוי לו, להשפיע ולהיטיב לזולת ולמציאות, ולא שנשתמש איתו בצורה אנכית אשר אינה משרתת את עבודת ה'.
לבעלי הדעה הראשונה, נראה לי להעתיק מה שכתב רבנו הגדול הרמב"ם זצ"ל באגרת תימן וזו לשונו:
"ומה שתיארת אותו (איש שטען בערי תימן שהוא המשיח) שהוא ציווה לבני אדם שיתנו לצדקה כל רכושם, ולא שמעו לו, והרי הם צודקים והוא טועה מפני שהוא חלק על הדין, שאין ראוי בתורתנו שייתן אדם את כל ממונו לצדקה אלא מקצתו, אמר יתעלה (ויקרא כז, כח) ואם החרם יחרים איש מכל אשר לו, ואמרו (ערכין כח.) מקבלי מסורת הפירוש מכל אשר לו ולא כל אשר לו, ואמרו כי הגבול הרצוי לזה החומש, אמרו (ערכים שם, כתובות סז:) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ואין ספק כי שכלו אשר הביאו לטעון שהוא משיח הוא שהורהו לצוות לבני אדם להתרוקן מכל רכושם וליתנו לעניים, ויחזרו הם עניים והעניים עשירים, ויתחייבו כפי שקבע להחזיר להם את רכושם, וכך יהיה הרכוש בין העניים והעשירים וחוזר חלילה, וזו תכלית הסכלות".
כן כתב בהלכות ערכים וחרמים (פרק ח', הי"ג):
"לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים, כל נכסיו, והעושה זה, עבר על דעת הכתוב – שהרי הוא אומר(בחוקותי כז, כח):מכל אשר לו", לא כל אשר לו, כמו שבארו חכמים. ואין זו חסידות, אלא שטות – שהרי זה מאבד כל ממונו, ויצטרך לבריות; ואין מרחמים עליו. ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים: חסיד שוטה מכלל מבלי עולם. אלא כל המפזר ממונו במצוות, לא יפזר יותר מחומש; ויהיה כמו שציוו נביאים "מכלכל דבריו במשפט" (תהילים קיב, ה) – בין בדברי עולם, בין בדברי תורה. אפילו בקורבנות שאדם חייב בהן – הרי חסה תורה על הממון, ואמרה שיביא כפי מסת יד (כפי יכולתו הכלכלית); קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו – שלא ינדור אלא כראוי לו. שנאמר: "איש כמתנת ידו, כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך"".
- "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו…לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני…כי אל ארצי ומולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק" (בראשית כד, ב-ד).
פסוקים אלו עוסקים בעניין השידוכים. אברהם אבינו הקפיד לשאת לבנו אשה בעלת מידות ואופי מסוימים ולא בעלת מידות ואופי כמו "בנות הכנעני". ומהו אופי האשה הראוי לבן ישראל? כתב רש"י ז"ל (שם שם, יד): "שתהא גומלת חסדים".
בין שאר הבעיות שאנו מתמודדים עימם בדור זה, ישנה גם את תופעת הרווקות המאוחרת. על מצב זה כבר אמרה התורה (בראשית ב, יח): "לא טוב היות האדם לבדו", על כן יש לעיין בשורשי הבעיה ולפותרה.
והנה, נראה כי ישנן נקודות בעיתיות עיקריות המשותפות לרוב הרווקים והרווקות המבוגרים, ואלו הן:
א. אי רצון אמיתי להתחתן. כלומר, אי רצון להיכנס למערכת בה עלי לשתף את חיי עם אדם שונה ממני, להתחשב ברצונותיו, לתת דין וחשבון, לקבל התחייבויות, להשתעבד לעול הפרנסה או עול משק הבית, ובעיקר פחד ממציאות בה תסור האהבה הרגשית שהאדם החילוני מגדיר בטעות כאהבה (מה שידרוש סוף כל סוף עבודה רוחנית אמיתית לגילוי האהבה האמיתית, ולעבודה זו אין לאדם סבלנות ורצון).
ב. אמונות ודעות כוזבות בכל הקשור למוסד הנישואין ולקשר הזוגי. אמונות אלו התעצבו בתודעת האדם כתוצאה מתמונות שראה מהוריו או מאנשים אחרים שהושפע מהם, מטראומות שחווה, מסרטים שראה, מספרים שקרא וכד'. אמונות ודעות אלו מנהלים לאדם את שיקול הדעת ואת עולמו הרגשי בצורה בלתי נכונה, אשר אינה מאפשרת חיבור זוגי מחייב, אחראי ונצחי.
ג. הגדרה בלתי נכונה למושג "מציאת חן". רוב בני האדם חוו בחייהם התאהבות או משיכה חזקה לבן/בת המין השני. חוויה זו הינה אכן חוויה מענגת ועוצמתית בנפש, וממילא האדם מחפש לחוש עם שידוכו את אותם הרגשות וההרגשות.
אמנם, עפ"י רוב, אין רגשות אלו נובעים אלא מצד הנפש הבהמית, וכמו שהושגו לנפש ללא עבודה ויגיעה, כך גם עתידים להיעלם ולהשאיר את האדם מאוכזב ובמפח נפש.
אין 'מציאת החן' האמיתית אלא תחושה של חום ונועם בין בני הזוג.
לאחר שבני הזוג, מבררים שכלית, את התאמתם בפגישות, יש לוודא שאכן ישנה תחושה זו של מציאת חן (אחרת לא יהיה זה נכון שיתחתנו), ורק אז לגשת במזל טוב לחופה ולקידושין, לבנות בניין עדי עד ולהעמיד דור ישרים מבורך.
בספר עין איה לרב קוק עליו השלום (שבת, כרך א, פ"ב, אות פט), מבאר הרב כי תוכן ספר הנכתב צריך לכלול מחד, עניינים המרוממים את החיים מדרכם הרגילה, אל דרך יותר נעלית ומתוקנת, עד שיהיו בני האדם ראויים לשמוע דברים יותר נשגבים וארחות יותר נעלים, ומאידך, לכלול עניינים התואמים את מצב הדור ואנשיו.
בהתאם להדרכה זו קיבצנו את המעלות הראויות לבני ובנות ישראל הקדושים, וכן את המעלות הראויות לקשר ביניהם. כל חי ייקח מן הדברים את אשר לבו חפץ, וכפי מדרגתו ובגרותו הנפשית.
הדברים הטפלים לעומת הדברים המהותיים שצריכים להימצא בבן הזוג:
ראשית ויסוד הכול הוא היות האדם מונח בתודעתו במקום הראוי ונכון לו להיות בו, כלומר – האדם חייב שיהיה אצלו ברור ומסודר, מהי זהותו, מה הם שאיפותיו, ומה הוא חזונו האישי, הזוגי והמשפחתי – מהם יעדי חייו ומהן הדרכים להשיגם!?
כאשר האדם מבולבל בקשר לזהותו, לרצונותיו, למטרותיו ולשאיפותיו, ואישיותו אינה מעוצבת ומיושבת, אזי יהיה לו קשה למצוא בן זוג מתאים, הרי אפילו את עצמו הוא עוד לא מצא.
נאמר בפסוק (בראשית ב, כג): "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי", וביארנו כי ע"י הזוגיות האדם מוצא וזוכה לנגוע בעצמיותו הפנימית והאמיתית. והנה, עוד צריך לדעת, כי העצמות האמיתית של ישראל הינה תורת משה (עין איה, שבת א, אות לח), ממילא, יש לחבר את הזוגיות עם עבודת ה' כעצם אחד כולל, וע"י כך לגלות את עצמיותנו היותר עמוקה ונצחית.
כתב האדמו"ר מסלונים זצ"ל:
""בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו" (משלי כד). בנין בית הוא דבר הדורש חכמה. כשעומדים לבנות בית עורכים תחילה תכנית איך יראה הבית, ואח"כ בונים את הבית בהתאם לתכנית. ואם בבנין בית אבנים כך, עאכו"כ בנין בית בישראל, בית שהוא בנין עדי עד, בודאי מצריך רוב חכמה, תבונה ודעת. ואמנם, כשמכינים תכנית לבנות בית משקיעים עמל רב לדייק בכל פרט, שכן כל שגיאה של האדריכל בתכנון הבית, כגון בחישוב השטח ומדות הבית וכיו"ב, גורמת לבעיות חמורות בבניה. וכ"ש וק"ו שכך צריך להיות כשהדברים נוגעים לבנין עדי עד. המשמעות של בנין עדי עד היא, שתוצאותיו של הבניין הזה הן מעבר לתחום תפיסת האדם. אדם מסוגל לתפוס לכל היותר את מה שנוגע לדורו אך לא מה שהוא עדי עד. ובבנין עדי עד כל שגיאה שעושים היא שגיאה עדי עד. ובוודאי שעל כגון דא אמור באופן מיוחד הפסוק "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו"" (נתיבות שלום, קונטרס קובץ שיחות למשמרת ראשונה, ע' לד).
"ועוד מרומז בפסוק "בחכמה יבנה בית", עפ"י דברי הזוה"ק חכמה מוחא בינה ליבא. דהנה מציאות האדם נחלקת לג' חלקים, המוח משכן הנשמה, הלב מקור הרגשות והתשוקות, והאברים התחתונים מדור התאוות. ובחכמה יבנה בית, חכמה מוחא, שנקבע בראש ובראשונה שהמוח הוא השליט בבית לקבוע מה ראוי וטוב ומה יש לרחק (שהנפש אלוה ממעל השוכנת ביהודי היא המנהגת את הבית!), ובתבונה יתכונן, שמשליט שלטון המוח על בינה ליבא, שתשוקת הלב ורצונותיו יהיו כרצון ה' וכרצון יראיו, ועד כי בדעת חדרים ימלאו, שהאברים כולם משועבדים לשלטון הנשמה שבמוח, אז הבית הוא בנין עדי עד כרצון ה' וכרצון יראיו ומוסיף והולך אור" (שם).
"בית יהודי נושא בחובו אחריות עצומה, בבחינת כשהן עולין עולין עד לרקיע וכשהן יורדין יורדין עד לתהום. וכמו שמצינו בדברי חז"ל שהגדירו את מעמדו של בית ישראל במאמרם (סוטה יז.): "איש ואישה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן". ולאור זה כאשר זוכים בס"ד להנהיג הבית בדרך הטוב כרצון ה' ורצון יראיו הרי הבית הוא בית מקדש מעט משכן להשראת השכינה, שזה הרי עניינו של בית המקדש, כדכתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ובזה נכלל הכל. ועוד קובעים חז"ל בזה על בית יהודי שאין בו כלל ממוצע, או שזוכים למדרגה הנשגבה ששכינה שרויה ביניהם, וכשחלילה לא זכו אזי אש אוכלתן…וצריכים להתבונן היטב עד היכן הדברים מגיעים" (שם).
נקודות מהותיות בבית היהודי, עליהן יש להסכים (ולשאוף) ולשים את תשומת הלב בפגישות:
* הנקודות לקמן מציבות רף גבוה של חיי קדושה ועבודה ואין כל אדם נמצא במקום זה.
ישנם שלבים ורמות רבות לפני רף זה וכולם לגיטימיים ומכובדים.
העיקר הוא למצוא בן זוג שתהא אתו התאמה ברמה הרוחנית ובציפיות המשותפות לעתיד, וכן שתהא בשלביהם המתקדמים של הפגישות מציאת חן.
כללי (אין סדר הדברים מעיד על עדיפות חשיבותם):
א. רמת תפיסה רוחנית לאותו כיוון, תמימות דעים כל שהיא (לאו דווקא זהה באופן מלא).
ב. הרגשה שבני הזוג יכולים להשלים אחד את השני (שהאישה תרגיש שיכולה לקבל ממנו השלמה רוחנית ונפשית, והאיש ירגיש שהינה כשרה להיות לו לעזר לעבודתו יתברך).
ג. יראת שמים – היסוד של בית יהודי הוא יראת ה', החל מיראת שמים פשוטה דאית דין ואית דיין, ועל היסוד הזה יבנה ויתכונן בית לתפארת.
ד. ראייה אם השקפת ביתם לעתיד והשקפתם על דרך החיים שווה – הסכמה על המטרה שאליה צריך הבית להוביל (המטרה: שתשרה שכינה בין בני הזוג. וכן שיתחנכו בו ילדים כרצון ה' ורצון יראיו – אלו הן המטרות אליהן יש לחתור השכם וערב).
ה. הכרה בהירה בחשיבות העבודה, היגיעה והחובות הרבים בכדי לחיות חיי חסידות, עדינות, קדושה וטהרה אמיתיים (ההכרה הזאת צריכה להיות חדורה בשניהם גם יחד – "לא יגעת ומצאת אל תאמין, יגעת ומצאת תאמין").
ו. מדות טובות – הן היסוד לחיי קדו"ט – התנהגות בעדינות ובמוסריות (צריך שיהיה רצון משותף להתגבר על המידות).
ז. הסכמה על עבודה לצאת מטבע האנכיות, ולוודא שיש מוכנות להתכללות ברצון.
(בתע"ס (הסת"פ ח"א אות ד ואות טו) מבואר כי "נפשות בני אדם נבדלות זו מזו ע"י שינוי הצורה {הרצון} שבכל אחת ואחת..ולפי שיעור ההשתנות כן ישוער המרחק", "ובאם שינוי הצורה יגיע להופכיות ממש מן הקצה אל הקצה, אז נעשה חיתוך והבדל גמור, עד שלא יוכלו לינק זה מזה, כי זרים נחשבים זה לזה" עכ"ל. והרי אנו לומדים כי כל הרמונית הזוגיות תלויה בהשפעה ובקבלה הדדית זה מזה).
ח. אוירה של קדושה בבית – אווירה רוחנית וטהורה של יראת ה' ואהבת ה', אווירה של עדינות בין בני הזוג (אווירה צריך לייצר בעצמנו, לא ניתן לקנותה בממון) (אווירת הבית היא המחנך הגדול ביותר לילדים והמשפיע על נפשם לטוב ולמוטב).
(אווירה שופעת טוב לב, מדברים בשקט ולא בקול רם, נראים מכובדים בימי החול בכלל ובימי השבת והחג בפרט, לא מראים רגע של בטלה והסתובבות ריקם ללא מעש, יחס של כבוד הדדי ורצון לעזור אחד לשני, אווירה של חסד ורחמים וכו', ולא חלילה התפרצויות של רוגז וכעס, צעקות ואלימות וכו' רח"ל) (כל הדורות שיצאו מן הזוג תלויים לפי ערך האדנים שעליהם הוצבו יסודות הבית).
ט. הימנעות ממותרות מעבר לצרכים ומבזבוז הממון לריק – התמקדות בעיקר ולא בטפל, כלומר במה שתורם לבניין הרוחני של הבית (כמובן שאין הדבר שווה לכל נפש, וכל ערום יעשה בדעת ויבחן היטב ובכנות מהם צרכיו החיוניים) (כל דבר שקונים לבית לא צריך להיות הכי טוב ומובחר, כל עוד מדובר בגשמיות, ואילו במה שנוגע לרוחניות כל המרבה ה"ז משובח. ונאמר {משלי יז, א}: "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב").
י. הסכמה על מערכת של גדרים וסייגים (במחשבה, דיבור ומעשה).
גבר:
א. שיהא עוסק בתורה בקביעות (כמ"ש {משלי ח, לד}: "אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום", וכן "כי בי ירבו ימיך").
ב. שיהא בעל יראת שמים (שנאמר {תהלים קיא, י}: "ראשית חכמה יראת ה'").
ג. שיהא מאמין בעצמו, חרוץ בפרנסתו ובעבודתו הרוחנית, ולא יהא עצלן.
ד. שיהא רחמן, ביישן, גומל חסדים ושאר מידות טובות.
ה. שיהיה ניכר בחכמתו ובמעשיו שהינו תלמיד חכם (כמ"ש {דעות פ"ה, ה"א}: "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו, והוא מובדל בהן משאר העם – כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו; ויהיו כל המעשים האלו, נאים ומתוקנים ביותר" {עיין עוד בראשית חכמה, פרק דרך ארץ, שער ראשון}).
ו. שיהא לו רב ומורה הלכה (על האישה לשים את בעלה כרבה, ולבחור מרצונה לקבל את רבה של בעלה, ולא שיהא לכל אחד מבני הזוג רב משלו) (מעבר לכך, יש לעמוד היטב על קנקנו של כל רב, בבחינת 'כבדהו וחשדהו' – להבחין היטב אם התלמיד מאבד את חוש הביקורת שלו ואת חופש הבחירה העצמאי והייחודי לו בעקבות נוכחות הרב בחייו, ואם כל ערכו העצמי תלוי בהיותו "תלמיד או משמש הרב". אם כך הדבר – 'שומר נפשו ירחק מהם').
ז. שיהא עניו ומוחל על עלבונו, ולא יהא קפדן.
ח. שלא יהא בעל תאווה ושכרות ("צריך תלמיד חכם לנהוג דרך ארץ בעצמו, כדי שלא יבוא לידי בזיון" {שם}).
ט. שלא יהא קמצן, אלא יהא נדיב וירחיב את לבו לייקר את אשתו כפי יכולתו.
י. שלא יהיה כעסן ובעל מזג רע, אלא בעל מזג נוח (לא עז פנים, אכזרי, שונא את הבריות, רודה בסבביו וכד').
אשה (אשה כשרה ממצה את כל טובו של בעלה ומשמשת כלי למעלותיו):
א. צניעות – כל כבודה בת מלך פנימה – רצון התורה הוא שלא תתבלט בשום עניין ולא תעורר תשומת לב.
(שייך בענייני לבוש – שלא יעורר תשומת לב, וכל שכן דיבור והתנהגות) (יש לעמוד על הכרתה בחומרת הדבר)(עיין של"ה, אות צניעות, ד).
ב. שתהא יראת שמים, מדקדקת בדיני התורה, בעלת מידות טובות ואוהבת את התורה ולומדיה.
ג. שתהא בעלת חסד, כלומר שתפנים שהבורא יתברך הוא העיקר, ותעשה כל שביכולתה מן המעשים הראויים להימשך מהכרה זו (שליחת בעלה לבית המדרש {שלא תבטלהו לחינם מתורה}, שמירה יתירה על נועם וקדושת הבית והשלום בו, בקיאות בחינוך הילדים לתורה, יראת שמים ומידות, הכנסת אורחים, מעבירה על מידותיה וכו').
ד. שלא תהא רעה וקנטרנית (קנאית ובעלת מחלוקת).
ה. שלא תהא סקרנית, צייתנית (אוהבת לשמוע דברים על אנשים אחרים), דברנית, קנטרנית, משמשנית ויצאנית (בראשית רבה, פרשה י"ח אות ב).
ו. שלא תהא עקשנית.
ז. שלא תהא אנכית ויהירה.
ח. שלא תהא דיכאונית.
ט. אם אין לגבר ילדים והוא עוד ראוי להוליד, אזי חייב מדאורייתא לישא אישה בת בנים (שיכולה להוליד).
י. שתהא רחמנית, ביישנית, גומלת חסדים ושאר מידות טובות (עיין ראשית חכמה, פרק דרך ארץ, ש"ז, אות כד – כה).
בהצלחה!