- "וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב תחת האהל כחום היום" (בראשית יח, א).
כאשר האדם מגיע לשלב מתקדם בעבודתו הרוחנית בבחינת הסרת הערלה, כמו שכתוב בסוף הפרשה הקודמת: "בעצם היום הזה נימול אברהם" (בראשית יז, כז), אזי כנגד אותה מדרגה בעבודתו זוכה לבחינת ראיה, כמ"ש: "וירא אליו ה'".
כבר ידעת, כי ה'ערלה' מסמלת את יצר הרע ואת שליטת הנפש הבהמית, המעלימים על רצונה והשתוקקותה הטבעיים של הנשמה לבוראה. וכבר ידעת כי תיבת 'וירא' פירושה השגה שכלית (עיין מו"נ ח"א פ"ב) (עיין של"ה, לך לך, אות כד – כה).
מכל מקום, ההתגלות שנתגלתה לאברהם מעידה על טיב עבודתו הרוחנית בניקיון שכלו מכל דעות העבודה זרה שגדל בה והפנמתו את תודעת ייחוד השי"ת ויתעלה. הפנמה זו קרויה דעת.
כל אדם מצווה לקנות דעת, כמאמר חכמים (ויקרא רבה א ו): "דעת חסרת מה קנית".
בהלכות דעות (פרק א) מבאר רבנו הגדול הרמב"ם זצ"ל את חכמת קניית הדעות ומגדיר מהי דעה ישרה ומתוקנת, אמנם בספר המורה (ח"א פ"נ) מגדיל להבהיר את עצם עומק המושג "דעה" וזו לשונו:
"הדעה אינו העניין הנאמר בפה, אלא העניין שהצטייר בנפש כאשר מאמתים אותו שהוא כך כפי שהצטייר.
אם אתה מאותם שמספיק להם מן ההשקפות הנכונות, או שחושבים שהם נכונות, בכך שתאמר אותם בפיך בלי שתשכיל אותם ותבינם כל שכן שתחקור בהם על הנכון, הרי זה קל מאד, כפי שאתה מוצא רבים מן הפתאים תופסים דעות שאינם מבינים להם עניין כלל. אבל אם אתה ממי שנשאו לבו להתרומם למעלה הנעלה הזו מעלת העיון…כאילו מטרתנו וחקירתנו אינם אלא היאך לומר לא היאך לקבוע בלבנו, ואין קביעת דעה כי אם לאחר השכלה (לאחר שהצטייר הדבר בנפש האדם), כי קביעת הדעה היא אימות מה שהושכל, שהוא גם מחוץ למחשבה כפי שהושכל במחשבה. ואם הושג עם דעה זו שלא יתכן היפך הדעה הזו כלל, ולא ימצא במחשבה מקום לדחיית דעה זו ולא השערת אפשרות הופכה, יהיה זה נכון…ראוי שיהיה האדם מכלל משכילי האמת ומשיגיו ואף על פי שאינו אומרו בפיו, כמו שנצטוו החסידים ונאמר להם (תהילים ד, ה) אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה". עכ"ל.
עמקות נוספת לימדנו רבנו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל בהקדמתו לספרו אמונות ודעות (ד):
"…ראוי שנבאר מה היא הדעה, ונאמר הוא עניין המצטייר בנפש לכל דבר מסוים כפי המצב שהוא נמצא בו, וכאשר תצא תמצית העיון יכללנה השכל ויקיפנה ותושג בנפש ותתמזג בה, ונעשה האדם בעל דעה באותו הדבר שהושג לו, וצופנו בלבו לזמן או לזמנים אחרים, כאמרו (משלי י, יד) חכמים יצפנו דעת ופי אוויל מחתה קרובה, ואמר (איוב כב, כא) קח נא מפיו תורה (ושים אמריו בלבבך).
והדעה היא על שני פנים, אמת ושקר, הדעה האמיתית הוא שידע הדבר כפי שהוא, המרובה מרובה, והמועט מועט, והשחור שחור, והלבן לבן, והמצוי מצוי, והנעדר נעדר. והדעת השקר היא ידיעת הדבר שלא כפי שהוא, המרובה מועט, והמועט מרובה, והלובן שחור, והשחור לובן, והמצוי נעדר, והנעדר מצוי. והחכם המשובח הוא מי ששם אמיתות הדברים ליסוד, ומשתית על כך את דעותיו, ועם חכמתו הרי הוא מחזיק במה שראוי להחזיק ונשמר ממה שראוי להישמר. והסכל המגונה מי ששם דעותיו ליסוד ומדמה שאמיתות הדברים תהיינה כפי דעותיו, ועם סכלותו הוא מחזיק במה שצריך להישמר ממנו, ונשמר ממה שצריך להחזיק, וכמו שנאמר (משלי יד, טז) חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח". עכ"ל.
ובספר ההיגיון כתב רבנו הרמח"ל (הקדמה):
"…שכלו של האדם עצמו, שעם היות ההשכלה מוטבעת בו בטבעו מתחילה, אם לא יעובד יהיה כאילן אשר לא יעבד וכאדמה אשר לא שמו לב עליה; שאף על פי שלא יחדל מהשכיל דברים רבים, כאשר לא יחדל האילן מתת מפריו המיוחד בו, אמנם לא תשווה השכלתו אחרי העבדו להשכלתו זולת זה, כאשר לא ישווה פרי האילן הנעבד עם פריו זולת זה. וכמו שהוא צריך לימוד בנושאי המציאות, דהיינו המושכלות כולם שהם העסק שלו ובלא זה לא תצא השכלתו מכוחה אל הפועל, כן צריך לימוד בהשכלה עצמה כדי שתהיה השכלתו במושכליו השכלה שלמה ומתוקנת ולא חסרה ומבולבלת"
"הנה כל עמל השכל והשתדלותו הוא להשיג הדברים לאמיתם. אמנם, יש שיקרה לו טעות בהן ויהיה מה שישיג מהן כוזב, על כן יצטרך לו לימוד לדעת להכיר מקומות המכשול שאפשר לו להיכשל בהם וידע איך ישמר מהם עד שתהיה השגתו אמיתית. וכלל הלימוד הזה הוא הנקרא מלאכת ההיגיון" (פרק א) .
והנה, אתה הלומד, התבונן כמה עבודה דרשו מאיתנו חכמים על מנת שנוכל לראות את המציאות בשלמותה ואמיתותה, וכן למד כיצד להתייחס לדבריהם של אלו שאינם עושים עבודה זו. ע.כ.
כתבנו למעלה כי הכניסה להיכלי ההשגה כרוכה בהסרת הערלה, כלומר הסרת הקליפה ממוח ולב האדם.
כתב רבנו הגדול הרמב"ם זצ"ל (מו"נ ח"ג פמ"ז): "כי תורת ה' שנצטווה בה משה רבנו ונתיחסה אליו, לא באה אלא להקל את העבודות ולמעט את הטורח". ע"ש.
כמו כן, אומר הנביא ישעיה (ישעיה י, כז): "והיה ביום ההוא יסור סובלו מעל שכמך ועולו מעל צווארך וחובל עול מפני שמן".
פירש הרמד"ו זצ"ל (ישעיה י, כז):
"והנה, שתיים רעות גורמת הקליפה לישראל, שהם: כובד המשא של הקליפה עצמה שמכבדת עליהם, והעבודה הנכריה שצריכים לעשות לה בעל כרחם – להמשיך לה את ההשפעות שלהם כדי לקבל ממנה את התמצית בלבד".
נמצא כי השפעת הקליפה מתבטאת בשני אופנים:
חיים בהם האדם חש כבדות מן ההכרחיים הרבים הנכפים עליו כתוצאה מהחיים אשר בחר לחיות, ולא זו בלבד אלא שבסופו של יום לא מקבל מזה תענוג וסיפוק נפשי אלא מעט מזעיר, "התמצית בלבד". על כן בא הנביא ואומר: "…וחובל עול מפני שמן".
פירוש: אין 'שמן' אלא האור העליון הנמשך מ'יסוד אבא', כלומר; תענוג לאין ערוך המתלבש בשכל האדם כאשר מבררו ומפתחו לשלמותו האנושית כפי יכולתו. זאת מטרת התורה, כמו שרמז רבנו הרמב"ם זצ"ל, וזו הדרך להסרת הקליפות והשפעתן, וזה סוד הכתוב (קהלת י, א): "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח" (עיין היטב פי' הרמד"ו זצ"ל).
אדם מתוקן ימלא את חייו אך ורק ביעדים ופעולות המשרתים את תכלית מציאותו בעולם – השגת ה' יתברך. באופן כזה, לא יולידו ענייניו עול וטורח המצרים על הנפש, אלא יגיעתו בענייניו תלך ותרחיב את שערי האורה לנפשו – אורה המשמחת, מרחיבה, מגדלת ומרפאה נפש כל חי. אורה זו היא המלאכים אשר התגלו לאברהם, היינו השכלים אשר גילו לו את השגחת יתברך, שהא בהא תליא (עיין מו"נ ח"ג פי"ז).
- "והאלקים ניסה את אברהם…ויאמר קח נא את בינך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית כב, ב).
ספר מורה הנבוכים אמנם מביך מורים רבים ברעיונותיו כמו שכתב הרמב"ן זצ"ל, אמנם אנו נבוכים מלהיות מן הנבוכים ולכן אנו יגעים יומם וליל בלימוד ותפילה בכדי לנגוע באמת המוצפנת שהוריד לעולם ברוח קודשו הנעלית כידוע.
רבנו הגדול הרמב"ם זצ"ל הכיר בחולשת הדעת האנושית של בני האדם לעכל חכמה שאינה מסתדרת עם השקפת עולמם ומערערת את הקרקע היציבה שתחתיהם, אמנם בכל זאת לא נמנע מלהעמיד את האמת על הכתב ביודעו שעוד יבואו ימים שיובן כיאות וכראוי.
לדוגמא; בביאורו את טעמי העבודות השונות בבית במקדש, הגדיר, כי אין תכליתן אלא למגר בהדרגתיות את השקפות העבודה זרה שאימצו ישראל באותה התקופה, וכתב: "ויודע אני כי נפשך תרתע מן העניין הזה בהחלט במחשבה ראשונה, ויקשה עליך זה וכו'" עש"ה.
וכבר כתבנו במקום אחר כי לעניות דעתנו התמיהות על החוסרים המהותיים ועל הפערים הגדולים הנראים למעיין בספר המורה, לעומת מה שמלמדת אותנו חכמת הקבלה בענייני טעמי המצוות, אינם אלא בסיבת לימוד חיצוני של ספר המורה, שכן מי שבקיא הן בחכמת הקבלה והן בספרי הרמב"ם זצ"ל יראה את הסוד המוצפן וירווה נחת וידום (כמ"ש בעל הסולם זצ"ל (מאמרי הסולם ע' שו – שז): "…עשה עצמו כמו אינו יודע מתורת הקבלה…", ואעפ"י שלא התכוון שם למה שאנו כותבים כאן, שהרי אנו חולקים על דעתו בזה. והנה, אנו רואים את אותו העניין אצל רבנו הרמח"ל זצ"ל במסילת ישרים, שאיננו לכאורה אלא ספר מוסר, שאמר עליו רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל, המשגיח הנודע מישיבת מיר בפולין, שאמר ש"מסילת ישרים הוא התמצית של כל ספרי רמח"ל בחכמת הקבלה". וה' יודע האמת).
עוד יראה המעיין, שמה שנתן טעם למצוות בספר המורה עפ"י ההיגיון בלבד, הוסיף את טעם האמונה במשנה תורה.
ולענייננו בדרישת הפרשה, אעתיק את לשון רבנו הרמב"ם זצ"ל, בבארו את ניסיון העקדה בפרט ואת שאר הניסיונות שבתורה בכלל, וזו לשונו (מו"נ ח"ג פכ"ד):
"פשט הניסיונות האמורים בתורה באותם המקומות, שהם באו על דרך הבחינה והביקורת כדי שתיודע ערך אמונת אותו האדם או האומה או ערך משמעתו".
דע, כי כל ניסיון שנאמר בתורה הרי מטרתו ועניינו שידעו בני אדם מה שראוי להם לעשות או מה שראוי לסבור, וכאלו עניין הניסיון שתיעשה פעולה מסוימת שאין המטרה עצם אותה הפעולה, אלא המטרה שתהיה לדוגמא כדי ללמוד ממנה וללכת בעקבותיה".
דוגמאות לניסיונות:
ניסיון נביא שקר – "רצה ה' בו להודיע לאומות ערך החזיקכם אמתת תורתו יתעלה והשגתכם את אמתתו, ושאינכם נפתים למרמות רמאי ולא תתרופף אמונתכם בה', ואז ישען על כך כל דורש אמת, ויחפש מן הדעות אשר יציבותו כיציבות הזו".
"במעמד הר סיני אמר להם אל תיראו, כי זה המעמד הגדול אשר ראיתם לא נהיה אלא כדי שיושג לכם האמת באופן גלוי"
ניסיון המן – "עניינו שידעו העמים את זה ויתפרסם בעולם שכל מי שנתייחד לעבודתו יתעלה יכלכלהו ממקום שלא העלה על דעתו…שילמד מכך כל לומד ויראה האם ההתייחדות לעבודתו מועילה ומספיקה או שאינה מספיקה…להודיע האם ההתייחדות לה' מספיקה בכלכלה ומניחה מן העינוי והיגיעה או לאו".
"שהוא יתעלה הקדים להרגילכם לענוי במדבר כדי שיגדל אשרכם כאשר תכנסו לארץ, וזה נכון, כי היציאה מן היגיעה אל הנחת נעימה יותר מן ההתמדה על הנחת".
"אלמלי ענוים ויגיעתם במדבר לא היו יכולים לכבוש את הארץ ולא להילחם…כי ההתענגות מאבדת את האומץ, וצמצום המזון והענוי מביאים את האומץ".
ניסיון העקידה – שני עניינים:
- "להודיענו גבול האהבה לה' יתעלה, והיראה ממנו לאיזה גבול מגעת".
"אילו חשב לעשות את זה (לשחוט את יצחק) מיד כאשר בא אליו הציווי, היה זה מעשה בהילות ובלבול חושים ללא ישוב דעת מדוקדק, אבל כיוון שעשה את זה לאחר כמה ימים משנאמר לו הציווי, הרי היא פעולה מתוך התבוננות ומחשבה נכונה והבחנת אמתת מצוותו יתעלה ואהבתו ויראתו, ושאין ראוי להתחשב בשום מצב אחר, ולא להעדיף שום התפעלות כלל…אלא לעצם מה שמוטל על בני האדם מאהבתו יתעלה ויראתו, ולא לתקוות שכר ולא ליראת עונש…שבמעשה זה אשר בו ייאמר עליך בהחלט ירא אלקים, ידעו כל בני האדם גבול יראת ה' מה הוא".
- "להודיענו עד כמה אמיתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון…שכל מה שרואה הנביא במראה הנבואה אמת ונכון אצל הנביא, אין לו ספק בשום דבר ממנו כלל, ודינו אצלו כדין כל הדברים המציאותיים המושגים בחושים או בשכל…ואילו היה פקפוק אצל הנביאים בחלום הנבואה, או שהיה להם ספק במה שמשיגים במראה הנבואה או טעות לא היו ממהרים למה שהטבעים מתנגדים לו, ולא הייתה נפשם נענית לעשות המעשה הזה רב הסיכון מספק". ע.כ.
"ככה ראוי שיובנו ענייני הניסיונות, לא שה' יתעלה רוצה לנסות דבר ולבחון אותו כדי שידע מה שלא היה יודע מקודם".