"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו".
טבעם של הגוף והנפש להתכלות כאשר אין מזינים ומפתחים אותם כראוי (כמ"ש: "יום תעזבני יומיים אעזבך").
כליון זה מהווה סבל רב לאדם וממילא כל אשר לאדם ייתן בעד נפשו.
פסוק זה מזהירנו מן הכליון, דכתיב: "לפני מותו", ומצווה אותנו לעסוק תמיד בהמשכת ברכה ואורה לנפשנו, לחיותה ולרוממה למעלותיה הנעלות, להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, וזה שכתוב: "וזאת הברכה אשר ברך משה".
כמו כן, כתוב בנביא (ישעיה נג, יא): "חפץ ה' בידו יצליח, מעמל נפשו יראה ישבע", ובתהילים (עב, כא): "תרב גדולתי ותסוב תנחמני", ובמשלי (ה, טו): "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך", "יפוצו מעיינותיך חוצה" (שם שם טז).
בחירת האדם צריכה להיות ברצון לנצח את הכיליון הטבעי ע"י עבודה רוחנית נכונה המעלה את האדם מעל הטבע, וטוב שעה אחת קודם, בטרם יצטרך להתעורר לכך מנקודת חדלון הנפש וחולאי הגוף.
הברכות שישאף האדם להמשיך לחייו נמשכות בד בבד עם מודעותו להיותו "איש האלקים", שאם מרגיש את עצמו נשמה אלקית, אזי יבקש את המובחר שבמובחר הראוי למין האנושי, אמנם אם לא ירגיש ויכיר בעצמיותו הרוממה, אזי יסתפק במה שמסתפקים בו בעליי החיים – תענוגות לחוש המישוש ותו לא מידי.
בעניין זה ראיתי להעתיק את לשון רבנו הרמב"ם ז"ל וזו לשונו (מו"נ ח"ג פ"ח):
"כל הגופים ההווים הנפסדים לא יבואם ההפסד כי אם מצד חמרם לא זולתו, אבל מצד הצורה לא יבואנה הפסד, אלא הם קיימים…וביאור הדבר באדם דרך משל, שכיעור מראהו וחריגת אבריו מטבען, וכן חולשת כל פעולותיו, או בטולם, או התרופפותם, ואין הבדל אם יהיה כל זה בעיקר התולדה או שאירע לו, הרי כל זה נספח לחמרו הנפסד לא לצורתו. וכן כל חי אינו מת וחולה כי אם מחמת חמרו ולא מחמת צורתו. וכל מרדי האדם וחטאיו כולם נספחים הם לחמרו ולא לצורתו, וכל מעלותיו נספחים הם לצורתו, המשל בכך, שהשגת האדם את בוראו, וציורו לכל מושכל, וניהולו לתאוותו וכעסו, ומחשבתו במה שראוי לקחת ומה שראוי להרחיק, כל זה שייך לצורתו. אבל אכילתו ושתייתו ותשמישו וחשקו בהן, וכן רוגזו וכל מידה רעה הנמצאת לו, הרי כל זה שייך לחמרו…ניתן לה כלומר לצורה האנושית יכולת על החומר, וממשל ושפוט ושלטון, כדי שתכפהו ותכניע דרישותיו ותחזירהו ליושר האפשרי ולאיזונו…נתחלקו מעלות בני אדם, יש מבני אדם האישים אשר מטרתם תמיד העדפת הנעלה, ודרישת הקיום הנצחי כפי חיוב צורתו הנכבדת, ואינו חושב כי אם בהבנת מושכל והשגת השקפה נכונה בכל דבר, והתחברות בשכל האלקי השופע עליו אשר ממנו נמצאת אותה הצורה. וכל עת שחייבוהו צרכי החומר לטנופו וחרפו המפורסם, מצטער על מה שנתקע בו, ובוש ונכלם ממה שנוגע בו, ומשתדל למעט באותה החרפה כפי יכולתו, ולהשמר ממנה בכל אופן…כך נוהג בן החורין… יהיה האדם שולט על כל הצרכים הללו (אכילה, שתייה ותשמיש), וממעט בהם ככול יכולתו, ולא יקח מהם כי אם מה שאי אפשר בלעדיו, וישים תכליתו תכלית האדם באשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולתן, אשר הנעלה והנכבדת בהן השגת ה' והמלאכים ויתר פעולותיו כפי היכולת, והאנשים הללו הם אשר עם ה' ללא חדלון, והם אשר נאמר להם אלקים אתם ובני עליון כלכם, וזהו הנדרש מן האדם, כלומר שזו היא תכליתו.
אבל האחרים שמסך מבדיל בינם לבין ה', והם עדת הסכלים, הרי בהפך זה, ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש ולא יותר… וציווי התורה ואזהרותיה אינם אלא להכנעת כל דרישות החומר. ולכם ראוי למי שהעדיף להיות אדם באמת ולא בהמה בתבנית אדם ותארו, לשום כל מאודו בהשפלת כל דרישות החומר, מאכילה ושתייה ותשמיש וכעס ויתר המדות הנספחות לתאווה ולכעס, ויבוש בהם, ויעשה להם מגבלות בנפשו, מה שאי אפשר בלעדיו כגון האכילה והשתייה יצטמצם בהם על היותר מועיל וכפי צורך התזונה לא כפי ההנאה, וגם ימעט מלדבר בהם ומלהמצא במסבות העשויים לכך…המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו, וכאשר שוטט במחשבתו בעברה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו…כי הצורה הזו האנושית וכל סגולותיה הנספחים לה אין ראוי להשתמש בהם כי אם במה שעותדו לו, להתחברות בנעלה לא להתדרדרות לעמקי השפלות…".
עוד ניתן לדרוש כי "לפני מותו", רוצה לגלות הסוד – להאריך את חיי האדם ולהצילו ממיתה בטרם זמנו, וזאת ע"י הברכה, דכתיב (תהלים צב, טו): "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו"(עיין היטב אבות פ"ו מ"ח).
"האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו".
פסוק זה מזכיר את מעשיהם של שבט לוי, שהרגו את החוטאים בחטא העגל בציוויו של משה באופן שלא חסו אף על הוריהם, נשותיהם וילדיהם של משפחתם הקרובה.
ציווי זה במבט ראשון נראה אכזרי ביותר ובלתי מתאים לבורא יתברך המתואר ומוכר כבעל הרחמים והסליחות.
אלא שיש לקחת מכאן לימוד גדול מאוד להבנת החיים וההנהגה, והוא שמה שלפעמים נראה לנו כרע וכחסר הגיון וצדק במציאותנו הפרטית, במציאות של זולתנו ובמציאות בכלל, הרי שיש לדעת שהכל כולל הכל, הוא אינו אלא רחמי השי"ת ותיקונים רוחניים אשר טעמם ועומק עניינם שמורים לבורא יתברך לבדו בסוד "שתוק כך עלה במחשבה".
ומה שאומר הפסוק: "ואת אחיו לא הכיר", פירש הרמד"ו זצ"ל: "צולמא דמסאבותא היה משנה פניהם".
מחשבות האדם ואיכות חכמתו משתקפות בתווי פניו לטוב ולמוטב (עיין תער"ב ח"א, ע' תקלו).
מומלץ לפתח חוש הבחנה זה בכדי לדעת עם מי להתחבר וממי להתרחק, ממי ללמוד וממי לא, מכיוון שהארת הפנים של האדם עושה רושם גדול בזולתו.
"ברך ה' חילו".
פירש הרמד"ו זצ"ל כי: ""חיל" עולה כמניין מח (48)".
כידוע, עיקר ברכת ה' על האדם ההולך בדרכיו, מלבד ברכת הכוח הבריאותי, שפע הממון והממשלה, הינה השראת האורות המאירים בשכלו והתחברות בשכל האלקי השופע, וזה שכתוב בפרקי אבות (פ"ו מ"א): "..כל העוסק בתורה לשמה…נעשה כמעיין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך…".
"לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו, חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן".
כתב הרב אשלג זצ"ל (הקדמה לתע"ס, אות מד):
"הרי לעיניך, שבעולמנו לא חסר לנו, אלא השגחה גלויה. כי אם הייתה לנו השגחה גלויה היו כל באי עולם צדיקים גמורים. וגם היו דבקים בו יתברך בתכלית האהבה, כי ודאי לכבוד גדול היה זה לכל אחד ממנו, להתיידד ולהתאהב בו יתברך בכל לב ונפש, ולהדבק בו תמיד, בלי אפילו הפסד רגע.
אלא מתוך שאינו כן, אלא שכר מצווה בהאי עלמא ליכא, גם אין עוברי רצונו נענשים כלל לעינינו, אלא השי"ת מאריך אפים להם, ולא עוד אלא שלפעמים נדמה לנו ההיפך ח"ו, כמ"ש (תהלים ע"ג) הנה אלה רשעים ושלוי עולם השיגו חיל וגו', ולפיכך לא כל הרוצה ליטול את ה' יבוא וייטול, אלא שאנו נתקלים בכל פסיעה ופסיעה ח"ו, עד כמ"ש חז"ל (וי"ר פ"ב) על הכתוב אדם אחד מאלף מצאתי, אשר אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה. הרי שהבנת השגחתו יתברך, היא הסיבה לכל טוב, ואי ההבנה, היא הסיבה לכל רע, ונמצא, שהיא הקוטב אשר כל באי עולם מתגלגלים עליו, אם לשבט ואם לחסד". עכ"ל.
מי שרוצה לזכות במדרגת ה"אחד יוצא להוראה" (כלומר לראיית ההשגחה הגלויה, כמ"ש: "חופף עליו כל היום ובין כתפיו ישכון"), צריך לדאוג שכל מעשיו ינבעו וייוולדו מתוך ימין, בסוד 'בן ימין', כלומר מתוך רצון להשפיע ולעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, שכל המציאות שלו תאמר רחמים וחסד.
"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו…זאת הארץ..הראיתיך".
"נבו" נוטריקון נ' בו לרמז על שער הנ' (בינה – סוד עצמות הנשמה). וכן עולה בגימט' חן.
רמזים אלו באים ללמדנו כי האיר ושרה על משה רבנו עליו השלום אור הכתר בשלמות ("הראיתיך" – הראיתי כ'), סוד הנקודה העצמית השורשית והעמוקה ביותר בנפש האדם, שם נמצא רצון הרצונות שלו, רצון חי ויחיד להידבק באלקים חיים. את הנקודה הזאת אמור האדם לגלות ע"י עמלו בתורה, בתיקון המידות ובמעשים הטובים, וטוב שיגלה אותה בחייו אלו, כמ"ש: "יגעת ומצאת תאמין", "מצאת" דייקא! וכאשר יגלה אותה, יצניעה בלבו, ובשמחתו לא יתערב זר, "כי מידה זו של שמחה תהיה בנפשות השלימות החופשיות מהטומאה, הזכות היראות והטהורות, ובנפשות הצדיקים כי הם בנעימות מושלמת במצב ציותם לה'" (רשב"ג).
כל מצווה, כאשר נעשית כראוי, משאירה רושם על הנפש. רושם זה הולך ומצטבר ומשתבח עד "שרואה השי"ת, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השי"ת, אז עוזר לו השי"ת, וזוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה, שפירושה ש"שב" ומתדבק בהשי"ת בכל לב, נפש ומאד (סוד גילוי הנ' בו – גילו עצמות נשמתו)" (הקדמה לתע"ס, אות נד).
וכן כתב הרמב"ם ז"ל:
"מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן ולא שיתף עימה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך (בהקדמה לפרק "חלק" בסנהדרין), הרי הוא זוכה לחיי העולם הבא…ויזכה להישארות הנפש באותו המעשה" (רמב"ם, אבות פ"ו מט"ו).
"ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".
"אשר עשה משה", פירושו; עבודת תיקון המלכות שזכה משה רבנו לתקן, גילוי מהות הנפש בסוד הרצון להשפיע, וזה שמרומז בפסוק: "משה לעיני כל" ר"ת מלך. אמנם, בלתי ניתן להשיג מדרגה זו ללא עמל ויגיעה בדרכה של תורה, וזה שמרומז בפסוק: "עשה משה לעיני" ר"ת עמל.