פרשת שופטים

 

 

"שופטים ושוטרים תתן לך בכך שעריך".

 

כאשר אנו מפרשים את התורה באדם אחד, כמ"ש: "תורתך בתוך מעי", עלינו להבין כי תכלית הציווי לשופטים ושוטרים הינה לשמור, שלא יפספס האדם חלילה את המטרה לשמה הוא נברא, בסוד 'ביטול תורה', כלומר שיבטלה מתכליתה, לזכות בדבקות ה' – כמ"ש:  "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום".

 

והנה, זהירות זו מתרכזת בעיקר סביב הקשרים החברתיים והכוונה שמאחורי המעשים – שיהיו מעשי השפעה, אהבה וגמילות חסדים לטובת החברה במחשבה, דיבור ומעשה – להקל לזולת את החיים, להרים את מדת חייהם ולהנותם בכל מה שאפשר, שזו היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך".

כמו כן, שיהיו המעשים לשמה. כלומר, במטרה להדבק בבורא יתברך בסוד "ואהבת את ה' אלקיך", ולא במטרה לקבל לאנוכיותו הבלעדית גדולה, הנאה ותענוג.

 

אם נרצה לדייק יותר את המושג השפעה, הקדימנו בעל הסולם זצ"ל וכתב (מאמרי הסולם א, ע' לח):

"אבל צריך להתפלל גם לעצמו על דרך "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", וכן לברך על טובת עצמו. ואין זה בחינת קבלה עצמה, כי כל הבא במגע עם השי"ת כבר נבחן להשפעה, כלומר שצריך לכוין בהם (בתפילותיו על טובתו האישית  והצלחתו הרוחנית) שכל בקשתו לעצמו הוא רק תוך המסגרת של לעשות נחת רוח ליוצרו (כלומר: להזדכך, להיטהר ולהתקדש כראוי בכדי לזכות להנאות הרוחניות ולתענוגים הנפשיים שבתכלית הבריאה "להיטיב לנבראיו" – שעל ידי כך יתגדל ויתקדש שמו הגדול וכבודו יתברך בעולם. כן מצאנו בשל"ה הקדוש (אות רצון א): "כי מעלת הרצון, שיהיה עולמית מרוצה")".

 

"שכל התורה שהאדם צריך ללמוד, הוא על עניין האהבה, שפירושו עסק במעשים טובים שכולם השפעה לזולתו, שעל ידי זה יזכה להשוואת הצורה שעניינו דבקות עם השי"ת" (עיין רמב"ם אבות פ"ב מ"ב, ד"ה ואתם).

 

עוד כתב שם: "ובשעת העבודה הזו (עבודת ההשפעה לזולת) צריך לחשוב ולהתפלל להשי"ת שיצליח במעשיו באופן המועיל ביותר, והשי"ת יעזור לכל אחד שלא יוצרך לעזרת חבריו". כלומר, שיזכה לתיקון עצמי שלם בבחינת מוחין דגדלות ויתקיים בו "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ" – בסוד "אנכי נותן לפניכם היום ברכה" – היינו מדרגות רבות קדושות וטהורות וידיעות הנעלמות – "אפתח לכם ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י).

 

לסיכום: עבודת האדם מתחלקת לשני חלקים עיקריים:

1. קניית דעות מתוקנות, והן: "המידה הבינונית שבכל דעה ודעה…שנאמר "והלכת בדרכיו"" (דעות פ"א).
2. התנהגות ועשיית מעשים בעקבות אותן דעות – אזי יתקיים באדם: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" – כלומר; שעל ידי המעשים המתוקנים, ימשכו לנפשו אורות פנימיים חדשים מן האורות המקיפים דכתר, והיא ההשראה המזינה את הרצון לעוד מעשים, שהם הכלים לאור העליון – עונג הנפש האלקית, וחוזר חלילה.

 

על כל אלו התפלל רבנו הרמב"ם ז"ל:

 

"הרחק ממני המחשבה כי אני כל יכול, תן לי כוח רצון ויכולת להרחיב ידע וללמוד בינה חדשים לבקרים, כי שדה החכמה גדול ורב ונפש האדם מבקשת תמיד" (1135-1204).

 

כן אמר החכם באדם (משלי ד, ה): "קנה חכמה וקנה בינה".

 

נראה לי כדאי להעתיק כאן, בעניין הלימוד והמעשה,  מהקדמת רבנו בחיי לפרק שני דאבות וזה לשונו:

""אורח לצדיק מישרים ישר מעגל צדיק תפלס" (ישעיה כו, ז) – אמר ישעיה הנביא ע"ה: כי האורח הראוי לצדיק שיתנהג בו – הוא שיעשה מישרים ושיסכים עליהם וידבר בהם. וכן מצינו שהזהיר שלמה לעשותם ולדבר בהם, לעשותם – הוא שאמר: "לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומישרים" (משלי א, ג), ולשון "לקחת" – שיקחם בידיו, והכוונה: שיוציאם לידי פעולה ויביא אותם לידי מעשה, וכעניין שכתוב: "חכם לב יקח מצוות" (שם י, ח). ומפני שאין אדם יכול לעשות מישרים אם לא יידעם תחילה, לכך הזכיר בפסוק שלמעלה ממנו: "לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה" (שם א, ב), תחילה "לדעת", ואחר כך "לקחת". הרי שהזהיר שלמה בכאן על המישרים לעשותם, והזהיר גם כן לדבר בהם, הוא שאמר: "שמעו כי נגידים אדבר ומפתח שפתי מישרים…וידוע, כי כל המישרים נכללים במי שהוא ישר, והקב"ה נקרא "ישר", הוא שכתוב: "צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד), וברא את האדם ישר, שנאמר: "לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט)…"ישר", כלומר: שבראו כולו שכלי, שיהיה נוטה בכל מדותיו אחר השכל בלבד…ועל כן יאמר הנביא: אורח לצדיק מישרים – הדרך הישרה והאורח הסלולה הראויה לצדיק הוא עשות "מישרים", והם הפעולות הממוצעות שהשכל מחייב לעשותן, מפני שבמעשה היושר ישיג האדם תועלת עצומה ויקנה לו בזה כבוד ותפארת, גם בני אדם גם בני איש ירוממוהו בקהל עם בגלל זה, ויחשבו לו הדבר לכבוד ולתפארת, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ב מ"א): "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם"". עד כאן לשון קודשו.

עוד ניתן לבאר כי 'המעשים אחריהם נמשכים הלבבות' קאי גם על צניעות ובושת בכל ענייני האדם, ואפילו בחדרי חדרים, דכתיב: "הצנע לכת עם אלקיך". על זאת כתב רבנו השל"ה הקדוש (ש' האותיות, אות צניעות, אות ח):

 

"נקוט האי כללא בידך, כל דבר שלא היית עושה למשל אם היית עומד לפני משה רבנו עליו השלום ושבעים זקנים, ככה תנהוג בסתר" (עיין שם אות ט – ואם תשלבו עם כל האמור לעיל תראה עולמך בחייך – עיין שם אות יב ואות יד).

 

עוד ניתן לבאר כי "שופטים ושוטרים תתן לך בכך שעריך" קאי  על חושי ואברי מנורת הפנים, שהם השערים דרכם מתחברת הנשמה עם העולם, כאשר העיקרי שביניהם, והוא עיקר מעלת האדם, הוא כוח הדיבור כידוע. דכתיב: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" – תירגם אונקלוס:  "לרוח ממללא".

 

בעניין הדיבור, פירש רבנו הרמב"ם ז"ל באריכות את דברי המשנה (אבות פ"א מי"ז): "וכל המרבה דברים מביא חטא", ומנה חמישה חלקים של דיבור לאדם; מצווה בו, מוזהר עליו, מרוחק רצוי ורשות, ואמר:

 

"ה"מצוה" וה"רצוי" – אם יוכל האדם לדבר בהם כל ימי חייו הרי זו היא התכלית, אלא שהוא צריך עם זה שני דברים – האחד: שיהיו מעשיו מתאימים לדבריו…והעניין השני הוא הקיצור, שישתדל להרבות את העניינים בדברים מעטים (לכלול במעט מילים עניינים רבים), לא שיהא הדבר להיפך" ע"ש.

 

(וכמו שהוצאת הדיבור חשובה, לא פחות חשובה הכנסתו, דכתיב (כתובות ה,ב): "אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, שהן נכוות תחילה לכל האברים בגיהנם", אלא ישמע תורה ותוכחת מוסר).

 

והנה, כפי שעל הדיבור כלפי חוץ להיות מבורר מושכל וטהור, סוף כל סוף הוא אינו אלא ביטויה של המחשבה. מכאן, שעיקר העבודה קורית דווקא בריפוי המחשבות וליקוט הדעות הנעלות, בסוד "שויתי ה' לנגדי תמיד" (עיין משנה ברורה , סימן א, ביאור הלכה*. ועיין בשל"ה ש' האותיות, אות קדושה, אות כג).

 

כן כתב רבנו השל"ה הקדוש (ש' האותיות, אות קדושה, אות א): "וכתבו המקובלים שהמוח והחך והלשון הם נגד כתר חכמה ובינה והאריכו בזה". עש"ה כל הפרק.

 

והנה, גם כאן אין להיעצר, הרי אותיות המחשבה נמשכות ומתאגדות מן הרצון, והוא מן התענוג, הרי שעיקר העיקרים בעבודה הינו דווקא בירור כוחות הרצון והתענוג בנפש, שיהיו קודש קודשים מקור מים חיים, וכמ"ש השל"ה (ש' האותיות, אות קדושה, אות יז ואילך): "על כן צריך אדם להתקדש כל שיעור קומתו מראשו ועד רגליו", ע"ש ועיין בזוהר הסולם ויצא, אותיות קפא, קפב, קפט.

 

במקום אחר ביארנו כי התפתחותו הרוחנית האמיתית של האדם ניכרת ובאה לידי ביטוי בעיקר בדיבור, כי השכינה היא בחינת הדיבור כידוע, ובכך כמה שלבים: בהתחלה מדבר רק מתוך הרגש ללא כל בירור, גבול ושיקול שכלי, לאחר מכן כבר מדבר כפי הוראת השכל השולט על הרגש, ולבסוף תוך כדי שמדבר משכל מבורר ומסודר מקבל מוחין חדשים מלמעלה, וזה שאומר בכל מקום "וידבר ה' אל משה לאמר", "ויאמר ה' אלי" – "החכמה מאין תמצא". אלו המוחין הם האור העליון המאיר אל השכל האנושי שהוא חשוך וקצר מבלעדיו, והוא הנקרא השראת הקדושה.

 

ומי שטרם זכה לתלמידים שיוכל לדבר אליהם את חכמתו, דכתיב (משלי ה, טז): "יפוצו מעינותיך חוצה", יכול לדברה בכתיבה, וזו לשון אדמו"ר הרש"ב זצ"ל:

 

"הכותב ספר שצריך לידע ולעיין היטב בעצמות כח חכמתו היטב הדק איך להביא כל עומק השכל שלו כמו שהוא לאמיתתו בעומקו ורוחבו בצרופי אותיות שיכילו את עומק ורוחב חכמתו בעצמו כו', ודווקא בצירופים אלו ולא בצירופי אותיות אחרים שיטה בזה מנקודת אור עצם השכל, רק בצירופים אלו שכותב בהם, שבזה נמצא עצם אור חכמתו כמו שהוא כו', ואנו רואים בחוש דכאשר מביאין אור שכל בכתב צריכים להעלות אור השכל אל מקורו ולעיין בעצמו באמיתת השכל מכוח מקורו השופע את השכל….וכמו כן הוא בדיבור גם כן, דכאשר צריך להביא את השכל בדיבור צריך לבררו ולצרפו בעצמו מבחינת מקור השכל איך הוא אמיתתו ועומקו ופנימיותו כו' בכדי להביאו בדיבור בדרך האמת של השכל כו', ובפרט בכדי להביאו בדברים קצרים שזהו מועט המחזיק את המרובה דהיינו שבאותיות המועטים והקצרים יהיה כל עומק ותמצית של השכל שצריך לידע עצמות העניין ביותר כמו שהוא באמת וכו'" (תער"ב ח"ג ע' א'שפב) (עיין עוד ע' א'תכא).

 

עוד צריך שתדע (אבות פ"ב מ"ב): "ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, שסופו להשמע", "ולא הקפדן מלמד" (שם שם מ"ה). "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש"(שם) . פירש רמב"ם ז"ל: "עניין "השתדל" – היאבק עם עצמך לרכישת המעלות". ואמר (שם שם מ"ו): "כל המלמד מידה נעלה והמנהיג עשיית טובה מן הטובות, הרי תבוא לו תועלת אותה הפעולה, שהרי הוא לימד דבר שיעשה טוב לו ולזולתו…"כי פועל אדם ישלם לו" (איוב לד, יא) (עיין זוהר הסולם אמור, אות עד – עו)". עד כאן.

 

"כי תבא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך".

 

מצווה זו הינה בדיעבד, שכן אינו זקוק למוראו של מלך בשר ודם, בכדי להישיר את אורחות חייו ומוסרו, אלא עם הארץ שאין גילויה של מלכות שמים לנגדו. אמנם, אנשי האמת החכמים והצדיקים, היודעים את האמת על בוריה ומתנהגים על פיה, לא יסורו ימין או שמאל מדרכי הקדושה והשלמות, שכן מלכו של עולם יתברך הוא מלכם היחידי.

 

אולם, אכן ישנו סוד בדבר, שאין דברי תורה ב"דיעבד" חס ושלום, והוא השוואת ההנהגה העליונה עם התחתונה – לעשות תיקון אל השכינה ע"י מינוי מלך בארץ ישראל, אמנם יהא שעיבודם למלכות שמים, וזה סוד: "אשימ – ה' עלי מלך", ואז באיתערותא דלתתא איתער לעילא, וכשם שנותנים עליהם מלך כאן למטה, כך למעלה המלך הקדוש מתקשר ומזדווג עם המלכות בזיווג שלם.

 

"ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד".

 

התורה הקדושה מזהירה את המלך שלא ישקע בעיסוק התענוג העצמי, ויתעלם מאחריותו הכבירה להיות צינור לטובת הציבור. לכן נאמר בפסוק: "לא ירבה לו".

 

והנה, ידוע מחכמינו ז"ל, כי כל זמן שאין בפועל בעם ישראל מלך, כהן, לוי, סנהדרין וכו' – על האדם להיות כולם בעצמו.

 

אם כן, מתבקש מכל אדם להיות מלך!

 

שורשו של המלך הינו מן התפארת, על כן על האדם לעבוד, לזכות לרוממות ולהשראת התפארת של הקדושה.

 

פנימיות מידת התפארת הינה הרחמים (העולה עד פנימיות הכתר).

מידת הרחמים נותנת מקום וערך לכל דבר, אמנם יכולת זו נובעת רק מצד רוממות האדם, כלומר מצד הערכתו העצמית האמיתית שאינה תלויה בשום דבר מן החוץ, לא באופן שיכול לייצר אותה ולא באופן שיכול לאיים עליה.

 

רק כאשר האדם מחובר לרוממותו העצמית, שהיא ייחודיותו ופנימיותו הקדושה שהעניק לו השי"ת, בבחינת "נשמה שנתת בי טהורה היא" (תער"ב ח"ג ע' א'תד), הוא יוכל להכיל, להשפיע ולקבל מכל אדם, שכן אינו זקוק לתחרותיות והתנשאות על בני אדם כלל וכלל בכדי להרגיש קיים ומרומם – כל אשר נשאר לו הוא רק להשפיע ולקבל עימהם בהרמוניה ואהבה, להיות צינור לגדלות, להשפיע את מלכותו לכל נצרך.

 

אמנם, כאשר אין האדם מכיר ומאיר את רוממותו העצמית, וכל ישותו תלויה בהיותו יותר מזולתו (סוד המלכים דתוהו שנשברו), אזי ודאי שירצה להרבות לו "נשים כסף וזהב", מה שייתן לו עליונות על זולתו, ובכך ירגיש קיים ובעל ערך וחשיבות, אמנם יעבור על: "לבלתי רום לבבו מאחיו". ונאמר (חבקוק ב, ו): "הוי המרבה לא לו" (פרש"י ז"ל: "חבל המרבה הון ומלכות ולא לו כי יבואו מלכי מדי ויטלו את הכל". כלומר, הכל ילך להגברת ישותו ורצונותיו האגואיסטים, שהם מלכי מדי).

 

והנה, אנו לומדים בחכמת הקבלה כי נקודה זו היא היא שורש כל המשברים האישיים והעולמיים – גלות האדם מהארת רוממותו העצמית בקרבו, היא אשר תפתח בו את המחלה הממאירה – אגואיזם צר.

 

אגואיזם זה הוא השורש והמוליד את שנאת החינם ומלחמות העולם רח"ל, וכמו שנאמר (אבות פ"ב מ"ז): "רבי יהושע אומר: עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות, מוציאין את האדם מן העולם" (עיין פי' רמב"ם).

 

סיכום העניין:

תורתנו הקדושה מצווה על כל אחד ואחד מאיתנו: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו". כלומר, לקדש את עצמנו כראוי באופן שנוכל להוות כלי כשר, טהור וקדוש לקבל בקביעות את הווית והשראת האור האלקי העליון, הטומן בחובו אהבת כל חי, מנוחה ושלום – "כל ישראל בני מלכים הם" (בבא מציעא קיג:), "אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם" (תהילים פב, ו).

 

מה נדרש מהאדם? ג' דברים:

1. להכיר במהותו וזהותו האמיתית – נשמתו הטהורה, הקדושה, המפוארת והשלמה, שכבר אצלו.
2. לדעת שרק התורה, שזו כל תכליתה, היא הכלי להוציא הנשמה מן הכוח אל הפועל.
3. ללמוד ולקיים את התורה לשם שמים, באופן שאכן יביא למטרה הרצויה, וזה על ידי התמקדות והתמסרות בלימוד הפנימיות והתעסקות בהשפעה ואהבת הזולת.

 

כאשר האדם יקיים את האמור כאן, אזי יזכה גם לקיים: "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר", כלומר יזכה ל – (ישעיה ו): "תורה מאתי תצא" – מאיתי דיקא, והם: "הג' עליונות מוחין דגדלות דיקא, שהם יותר קרובים אל המאציל יתברך, לפיכך אמר מאתי דיקא, שיוצאים מאת המאציל יתברך ותלוי בהם שלמות התיקון" (רמד"ו).

 

"וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים והלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו".

 

תורתנו הקדושה הינה ללא סוף, ממילא גם אם יעסוק בה האדם כל ימי חייו לא יקיפה.

אלא, שכל אדם בא לעולם לתקן עניינים ספציפיים ייחודים לו, אשר דווקא על ידי כך יזכה לתכלית המשותפת לכולם, והיא הדבקות בה'.

 

העניינים הספציפיים בהם על האדם להתמקד מתגלים לו במקומות של קושי; בין אם בזוגיות, בין בחינוך, בין בלימוד, בין בדרך ארץ, בין בתאוות וכו'.

על כן, מה טוב ומה נעים, שיעשה האדם לעצמו שולחן ערוך פרטי ויכתוב לעצמו "את משנה התורה" הפרטי שלו. שם יכתוב את כללי תיקונו העצמי ("למען ילמד ליראה את ה' אלקיו"), ויישא ספר זה איתו לכול מקום, בין במחשבתו ובין למעשה באמתחתו, דכתיב: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" – שאם לא יקרא בו לא תהיה עמו.

 

למדונו חז"ל (אבות פ"ב מ"ט): "צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?…רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד". פירש הרמב"ם ז"ל: "כוונתו: הראייה בענייני האדם בכל עסקיו אשר בהם קיום מציאותו – שיראה את תוצאות פעולותיו".

 

ונאמר: "מרבה תורה – מרבה חיים. מרבה ישיבה – מרבה חכמה. מרבה עצה – מרבה תבונה…קנה לו דברי תורה – קנה לו חיי העולם הבא" (אבות פ"ב מ"ז) .

 

"אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה…ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא" (אבות פ"ב מט"ז).

 

כתב הרמד"ו זצ"ל: "כי בודאי מלך כזה מתקיימת השראתו עליו ומתקיים בכבודו בין בעוה"ז בין בעוה"ב".

 

ומהו העולם הבא? פירש רבנו המקובל האלקי רבי משה קורדוואירו זצ"ל (פרדס רימונים שכ"ב פ"ד):

"העולם הבא הוא הבינה, ונקרא עולם הבא שלעולם הוא בא שהוא נהר שאינו פוסק לעולם. ועולם הבא ולעתיד לבוא הכל אחד בקרוב כמפורסם. ויש חילוק ביניהם עם היות שתיהם בבינה. כי עולם הבא נקראת הבינה בבחינתה התחתונה המשפעת כדפירשנו שהוא נהר דנגיד ונפיק ולא פסיק מימיו לעלמין. אמנם, לעתיד לבוא היא בחינה עליונה שעדיין לא בא אלא עתידה לבא והיינו התעלמות הבינה שהיא היכל שבו נטמן ונגנז החכמה…שהחכמה שהיא הרשימו הנזכר הנקרא יש, היא נגנזת ונטמנת בבינה שהיא ההיכל שבו נ' שערים".

 

ומה שציווה הכתוב לכותבו "מלפני הכהנים הלוים" – כידוע, הכהנים מייצגים את קו ימין (חסד), הלווים את קו שמאל (גבורה), והתפארת (קו האמצע) כלולה משניהם.

 

רצונו לומר, ש"ראש" הספר שאתה כותב לעצמך יהיה מבוסס על דעות מתוקנות של אמצע (עיין דעות פ"א), דכתיב: "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימם על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".

 

פירש הרמד"ו זצ"ל: "אמרו "למען יאריך ימים" הסוד הוא..שזוכה להמשיך השראתו ממקום יותר גבוה (מהתפארת) שהוא סוד אריך אנפין, כי משם החסד הפשוט בלי ערבוב של דין, שגורם לו אריכות ימים בין בעוה"ז בים בעולם שכולו ארוך, כי פועל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו".

 

"כי אתה בא אל  הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך, לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם".

 

פירש"י: "לא תלמד לעשות. אבל אתה לומד להבין ולהורות, כלומר, להבין מעשיהן כמה הם מקולקלים, ולהורות לבניך 'לא תעשה כך וכך, שזה הוא חק הגוים'". עכ"ל. עוד נאמר בתנ"ך:

 

"לא תאכל כל תועבה" (דברים יד, ג).

"אל נא תעשו את דבר התעבה הזאת אשר שנאתי" (ירמיה מד, ד).

"בא וראה את התועבות הרעות אשר הם עשים פה" (יחזקאל ח, ט).

"ואל הגילולים נשא עיניו תועבה עשה" (יחזקאל יח, יב).

"מאזני מרמה תועבת ה'" (משלי יא, א).

"תועבת צדיקים איש עול ותועבת רשע ישר דרך" (משלי כט, כו).

"הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו" (שמות ח, כב).

"פסילי אלהיהם תשרפון באש…ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כה-כו).

ונאמר (ירמיה ב, ז): "ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה".

תועבה פירושה מעשים מגונים ומגועלים, הנובעים מערמומיות הנחש, המרחיקים את השכינה הקדושה מלהאיר ברצון נשמת היהודי הקרוי "הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך".

 

בדורנו הנפלא והעצום ישנן גם תועבות רבות רח"ל, בסוד 'זה לעומת זה עשה האלקים'.

מבואר בחכמת הקבלה כי כפי גודל האור הראוי להתקבל כך צריך להיות גודל הכלי, כלומר גדלות הרצון, ומכיוון שדורנו הוא דור משיח (שהוא סוד שלימות ההשגה והדעת), אור גדול,  הרי שגם הרצונות גדולים ועצומים (עיין היטב הקלס"ז אשלג, אות סא ואילך).

 

אם כן, מצד אחד יש לנו ולבנינו רצונות מאוד גדולים ומאידך ישנן ב' אפשרויות למלאם; דרך הקדושה או חלילה דרך הטומאה, כלומר התועבות.

 

הפסוק אותו אנו מבארים עתה מזהירנו על זמננו אנו של עקבתא דמשיחה, שהרצונות הגדולים מתגלים, שלא נתפתה למלאם בדרך הטומאה, אלא דווקא בדרך הקדושה, דכתיב: "תמים תהיה עם ה' אלקיך" (עיין פ' רש"י).

 

האמת היא שעבודה זו הינה אתגר אמיתי בחינוך הילדים; כיצד מחד לתת לגיטימציה ואף לסייע להתפתחות רצונותיהם ושאיפותיהם הגדולים, ומאידך להלבישם בכלי השפעה מתוקנים של קדושת ישראל.

 

דע לך, כי הדרך היחידה לעשות זאת הינה דרך לימוד ואימוץ השקפות הקבלה והחסידות בכל העניינים כולם.

 

זה אשר כתב בעל הסולם זצ"ל (הקפו"ס אות ה):

"ובזה תבין מה שכתוב בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא (כלומר: ע"י הפנמת סוד הקו האמצעי שמלמד ספר הזוהר, יצא הלומד מגלות דעתו למוחין דחירות וגאולה).

וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלימה…דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכוונה שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה…וע"כ להתפשטות גדולה של חכמת האמת בקרב העם אנו צריכים מקודם, באופן שנהיה ראויים לקבל התועלת ממשיח צדקנו. ולפיכך תלויים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה, והבן היטב".עכ"ל.

 

במידה ורצונו הגדול של הילד לא יקבל מענה ראוי, אזי עלול הוא להיאלץ חס ושלום בסופו של דבר לבטאו דרך התועבות הנ"ל.

 

חינוך המנסה לדכא את הרצון להתפתח ולהתחדש, ולהשאירו בד' אמות של לימוד פשט וחיי דת שגרתיים, שהיו טובים ומספיקים לדורות עברו, מסתכן שיפנו בניו חלילה ל"תועבת הגויים ההם".

 

נראה לי, לענ"ד, כי הדרך היותר נכונה לחינוך, הינה דווקא לאפשר לרצון הילד להתבטא גם דרך "עניינים מודרניים" של דורנו, אמנם ללמדו היטב את התועלות והמגרעות שבדבר, ולהציב לו גבולות וגדרות מוחלטים, באופן שכאשר יגדל לעצמאות (גיל 13 ואילך {עיין אשלג, הקלס"ז אות ל}) כבר יגביל ויגדור את עצמו מדעתו ורצונו, וינותב חשקו ומרצו להשי"ת לבדו.

 

וכמו שפירש רש"י ז"ל: "לא תלמד לעשות. אבל אתה לומד להבין ולהורות, כלומר, להבין מעשיהן כמה הם מקולקלים, ולהורות לבניך 'לא תעשה כך וכך, שזה הוא חק הגוים'".

 

והנה, אני אומר: "לאפשר לרצון הילד להתבטא גם דרך "עניינים מודרניים" של דורנו", ורש"י ז"ל אומר: "לא תלמד לעשות…לא תעשה כך וכך".

 

אלא, כמובן שיש לברר היטב כל דבר ודבר ולהעמיד את הדברים בסדרם המדויק והראוי, כל מקרה לגופו ולאחר בירור יסודי של כל הפרטים, אמנם, זאת יוכלו לעשות רק אותם אלו שזוכים להביט ולהרגיש את אור החיים, שאורה הגדול של הגאולה כבר מנצנץ בקרבם, שיישאו הצאן עיניהם אליהם בבחינת "והיו עיניך רואות את מוריך" – שייראו לעם כמלאכי השרת, שירצו להידמות אליהם ולהתחקות אחרי הנהגתם, לדעת גם הם את רוממותו יתברך וליהנות מזיוו וברכתו בשני העולמות.

 

ואתה ההורה, יכול להיות כזה, "אם בקולו תשמעו" (תהילים צה, ז).

 

שבת שלום מפוארת כמעיין המתגבר בגדולות ונצורות מנפלאותיו יתברך לכל בית ישראל.