לך הראשון – שוב בתשובה וטהר עצמך מעברך שאינו מקודש, לך השני – שאף לשלמות האנושית והשג אותה.
- "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
א. פירש רבנו משה אלשיך:
"זה מאמרו יתברך אל אברהם עבדו, אל יעלה על רוחך כי מהותך בחוץ לארץ ומהותך בארץ אחת היא, כי הלא דע כי בהיותך בחוץ לארץ אינך דבק עם שורשך ואינך בעצם שלם, כי אם כאילו נפרד קצתך מקצתך, כי נפרד אתה מעיקרך ושורשך. אך בלכתך אל הארץ אתה כהולך ומתחבר אל עצמך ושורשך. וזהו לך לך, שהוא כי לך ולעצמך אתה הולך הוא השורש הדבק באלקיך, כי איכותך מתעלה ומתקדש ומשתלם בזה. הנה כי אין עצמותך בחוץ לארץ כעצמותך בארץ".
ופירש רש"י ז"ל:
"להנאתך ולטובתך".
ה'ארץ' כידוע, באה להורות על שתי בחינות: 1. ארץ ישראל כפשוטו 2. רצון הנשמה.
'חוץ לארץ' בא להורות גם כן על שתי בחינות: 1. חוץ לארץ כפשוטו 2. גלות וחיצוניות רצון הנשמה.
בעניין חשיבות קביעת מדור האיש היהודי באדמת הקודש של ארץ ישראל האריך לדבר רבנו הרב קוק זצ"ל, כגון בספר אורות בתחילתו, עיין שם. אמנם, הבחינה השנייה, היא העיקרית ללא ספק, והראשונה רק אמצעי לה, וזה שפירש האלשיך ז"ל: "אך בלכתך אל הארץ אתה כהולך ומתחבר אל עצמך ושורשך. וזהו לך לך, שהוא כי לך ולעצמך אתה הולך, הוא השורש הדבק באלקיך, כי איכותך מתעלה ומתקדש ומשתלם בזה".
אדם המקדיש את חייו להשיג הישגים כגון: שלמות הרכוש (הממון, הבגדים, הכלים, הקרקעות וכיו"ב), או שלמות גופנית או אפילו שלמות המידות (שרוב המצוות אינן אלא להשגת שלמות זו), אין במכלול הישגים אלו ממש כל זמן שההישג העיקרי חסר מן הספר, ולא זו בלבד אלא שכאשר הישגים אלו אינם משרתים את ההישג הראוי והרצוי, אזי נבחנים הם ל'חוץ לארץ' – לגלות ולחיצוניות הרצון, שמזינים ומגדלים את חיצוניות האדם במקום את פנימיותו.
אם כן, מהו ההישג הראוי לאדם? כתב רבנו הרמב"ם זצ"ל בספר המורה (ח"כ פנ"ד):
"והמין הרביעי היא השלמות האנושית האמיתית, והיא השגת המעלות ההגיוניות, כלומר ציור מושכלות המביאות להשקפות אמיתיות בעניינים האלקיים, וזו היא התכלית הסופית, והיא המשלימה את האדם שלמות אמיתית, והיא לו לבדו, והיא המעניקה לו הקיום הנצחי, ובה האדם אדם".
"וזהו עניין לך לך, שאברהם אבינו היה מהלך משלמות לשלמות" (של"ה, לך לך, אות יז), היינו מהשגה להשגה בהשגת החכמה הפנימית שהיא הידיעה שבלב.
ב. אדם המבקש להגיע לשלמותו האנושית, כלומר; חשיפת רצונה העצמי של נשמתו ודבקות בשכל האלקי השופע מאת השי"ת, צריך לעבוד את ה', כלומר 'לך לך', ביגיעה! רק במציאות של יגיעה מתגלים הכוחות הפנימיים המלבישים את האורות העליונים. בחירה בחיי נוחות ללא יגיעה, תגרום לנשמת האדם להישאר מוסתרת וכלואה תחת תאוות הגוף, והאדם לא ישלים את התכלית שלשמה ירד לעולם, וזה שכתוב לא יגעת ומצאת אל תאמין וגו'.
והנה, בכדי שנבין יותר מהם חיי יגיעה וחיי תורה ועבודה, נעתיק את הקטעים המרגשים המתארים את סדר יומו של רבנו הגדול הרמב"ם זצ"ל, והאיש המשכיל ידלה מדברים אלו יסודות חיים וחכמה נעלים:
מתוך אגרת ששלח לתלמידו ר' שמואל אבן תיבון (אגרות הרמב"ם):
"אני שוכן במצרים והמלך שוכן באל קאירה (קהיר) ובין שני המקומות שני תחומי שבת (שני ק"מ ומחצה), ולי על המלך מנהג כבד מאוד אי אפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחילת היום, אמנם כשימצאהו חולשה או יחלה אחד מבניו או אחת מפילגשיו לא אסור מאלקאירה ואני רוב היום בבית המלך ואי אפשר לי גם כן מפקיד אחד או שני פקידים יחלו ואני צריך להתעסק ברפואתם, כללו של דבר כל יום ויום אני עולה לאלקאירה בהסכמה וכשלא יהיה שם שום מכשול ולא יתחדש שם שום חידוש אשוב למצרים אחרי חצי היום, על כל פנים לא אגיע קודם, ואני מתרעב ואמצא האכסדראות כולם מלאות בני אדם גויים ויהודים בהם, חשוב ובלתי חשוב, ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים ערב רב ידעו את עת שובי, ארד מעל הבהמה וארחץ ידי ואצא אליהם לפייסם ולרצות ולחלות פניהם כדי למחול על כבודם להמתין אותי עד כדי שאוכל אכילה עראי והיא מעת לעת ואצא לרפאם ולכתוב להם פתקות ונוסחאות רפואות חלייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה, ולפעמים באמונת התורה עד סוף שתי שעות מן הלילה או יותר אספר להם ואצום (ואצוום?) ואדבר עימהם, ואני שוכב פרקדן מרוב העייפות, ויכנס הלילה ואני בתכלית החלישות לא אוכל לדבר. סוף דבר לא יוכל אחד מישראל לדבר לי או להתחבר ןלהתבודד עמי זולת יום השבת, אז יבואו כל הקהל או רובם אחר התפילה, אנהיג הציבור במה שיעשה כל ימי השבוע, ויקראו קריאה חלושה עד הצהריים וילכו לדרכם וישובו קצתם ויקראו שנית אחר תפילת המנחה עד עת תפילת מעריב. זה תוכן ענייני היום, ולא סיפרתי לך אלא קצת מה שתראהו אם תבא בעזרת האל יתעלה".
מתוך אגרת ששלח לתלמידו ר' יוסף בן יהודה (אגרות הרמב"ם):
"והנני מודיעך שיש לי פרסום גדול מאוד ברפואה אצל הגדולים, כגון ראש השופטים והשרים וחצר אלפאצ'ל וזולתו מראשי המדינה, אותם שאין להשיג מהם מאומה (תשלום). אבל ההמון הריני נעלה מהם ואינם מוצאים דרך אלי. ודבר זה גורם לאבדן הימים תמיד באלקאהרה (קהיר) בביקור החולים, וכאשר אבוא למצרים הרי כל מה שאני יכול לעשות בסוף היום עם הלילה הוא לעיין בספרי הרפואה בדברים הנחוצים לי, ואתה יודע רחבי המקצוע הזה וקשיו אצל מי שיש בו יושר ורצינות, ורוצה שלא יאמר דבר אלא אם כן הוא יודע ראיותיו, ואופן ההגיון שבו. וזה גורם שאיני מוצא שעה לעיין במאומה מענייני התורה, ואיני לומד כי אם ביום השבת בלבד. אבל שאר המדעים איני מוצא עת לעיין במאומה מהן. ונגרם לי נזק רב מדבר זה (פרסומי ברפואה)".
ג. מבאר רבנו הרמב"ם זצ"ל בספר המורה (ח""ג, פנ"א) כי הדבקות בה', כלומר בשכל האלקי השופע שהוא המגע בינינו לבינו, תלויה בבחירת האדם, שאם ירצה בכך ויעבוד נכון יזכה.
מכל מקום, בזמנים בהם האדם מתעסק בענייני חול כגון אכילה ועסק וכדומה, אזי מסתלקת הדבקות עד ששב ללימוד התורה, התפילה ומעשה המצווה בכוונה התבוננות וריכוז ומתדבק מחדש.
אמנם, ביאר שם רבנו כי אברהם יצחק יעקב ומשה, לא פסקה דבקותם גם בעת התעסקותם בענייני הממון, הטיפול ברכוש, הנהגת הבית וכד', הסיבה לכך הייתה:
"מפני שכל תכליתם הייתה בכל אותן הפעולות להתקרב לפניו יתעלה קירבה כל שהיא, מפני שהייתה תכלית סעייתם (הליכתם כלפי מטרה) במציאותם, המצאת אומה אשר תדע את ה' ותעבדהו, כי ידעתיו למען יצווה וגו' (בראשית יח, יט), הנה נתבאר לך כי כל סעייתם הייתה תכליתה מופנית כלפי הפצת ייחוד ה' בעולם, והנחית בני אדם לאהבתו יתעלה, ולפיכך נתקיימה בידם הדרגה הזו".
והנה, למדנו לימוד גדול, שההליכה בקו האמצעי, כלומר הקבלה לעצמי רק בכדי להשפיע ולקדם את הערך העליון ביותר במציאות – גילוי ייחוד ה' בעולם, היא המביאה את האדם לגמר שלמותו האנושית שבידו להשיג.
עוד ראינו בפרקים האחרונים של ספר המורה (ח"ג, פנ"ג ואילך), כי העמיד רבנו את החסד המשפט והצדקה כחלק בלתי נפרד משלמות האדם הדבוק בהשגה השלמה, כלומר שאין די בהשגה לבד וזו לשונו:
"…שלמות האדם אשר בה יתפאר באמת היא מי שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו, וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא (י"ג מידות רחמים), והיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד חסד צדקה ומשפט להתדמות במעשיו יתעלה".
אם כן, 'לך לך', להיות אדם שלם, פירושו: דבקות בשכל האלקי השופע והשרשת י"ג המידות בנפש, שיהיו בו בקביעות ללא הפסקה, בדומה להווייתו הנצחית של מידותיו ופעולותיו של הבורא (עיין בספר תומר דבורה). וכבר אמרו רבותינו "אין לך דור, שאין בו כאברהם יצחק ויעקב".
ד. כבר ידעת שאין האדם יכול להגיע לשלמותו אלא בזכות 'ראש' מתוקן אשר ינהיג וידריך אותו ללכת בדרך ישרה והיא 'לך לך' – דרך ה' (עיין דעות פ"א). 'ראש' מעוות, לעומת זאת, מלא דעות כוזבות, הורס את חיי האדם.
בעניין זה כתב בעל הסולם זצ"ל (מאמרי הסולם, ע' רפב):
"…העבודה זרה ואמונות תפילות (שהם שם כולל לכל מיני הקליפות שעלינו לברר {תניא פכ"ד}) בסוד הכתוב (תהילים קו, לה): "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", שהוא הרעל היותר נורא ומסוכן המשחית נפשות ישראל, להיותם מקרבים את הבליהם לדעת האנושי. כלומר שאינם דורשים עמקות מרובה להבינם, ובזה משרישים את יסודות עבודתם ללבות בני ישראל…".
כן כתיב בתהילים (מזמור קו): "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב". כלומר, החליפו את ה'ראש', השכל האלקי בו עליהם לדבוק, ובזכות כך לזכות להשגחה שלמה ותענוג נשמתי עצום (מו"נ ח"ג פי"ז), שהוא כבודם ושלמותם האנושית, ב'ראש' של בהמה, כלומר בצורת חשיבה והשקפה המולידה פריקת עול והנהגה עצמית של מימוש התאוות ללא כל הכוונה נעלית מצד השכל (בבחינת ניתוק מן הג"ר, דז"א יתום מאבא ואמא).
והנה, המתבונן יבחין כי הצרה הזו אינה אלא בסיבת מה שכתב הרב זצ"ל: "שאינם דורשים עמקות מרובה להבינם, ובזה משרישים את יסודות עבודתם ללבות בני ישראל". הרי שעלינו לקחת לקח, כי לולא העמקת העיון והדעת בחקר האמת, בסוד 'לך לך', החיצוניות תנצח ותשאב את האדם למאסרה ח"ו.
וז"ש שם הרב (ע' רפג): "כל כוח הגבירה, דהיינו שליטת הפנימיות, הוא בכח החכמה ודעת שלנו".
"לפי השערתי הננו בדור הזה עומדים ממש על סף הגאולה, אם אך נדע איך להתפשט חכמת הנסתר בהמון" (שם, ע' רפד).
ה. עוד ניתן לפרש כי 'לך לך' פירושו לך לכתר שלך, לבחינת הרצון העצמי, רעותא דליבא, שורש ומקור הנשמה שמעל טעם ודעת, עליו נאמר בזוהר הקדוש: "לית מחשבה תפיסא בך כלל, אבל נתפס איהו ברעותא דליבא" (עיין תרס"ו ע' עח – צ).
- כתב השל"ה הקדוש (פ' נח אות לא):
"הנה מתחת כסא הכבוד ולמטה שמשם יניקת עולם המלאכים, הצדיק הזוכה להיות ביניהם, עליו נאמר (זכריה ג, ז): "ונתתי לך מהלכים בין העומדים", כי המלאכים נקראים עומדים שעומדים במקומם, והאדם נקרא מהלך כי הוא הולך משלמות לשלמות עד שזוכה לדבק בין הכיתות הקדושות האלה. ומי שהוא צדיק ביותר והוא מבני עליה וזוכה לשם ה', זהו נקרא רץ, כי רץ הוא ומגיע למקום שאין שאר יכולין להגיע, ונקראים בערכו מהלכים. זהו שאמר מי שזכה לעלות עד מגדל עז שם ה', זהו רץ ונשגב מכל, וגדול מעלתו אפילו ממעלת המלאכים, כי דבקותו מכסא כבוד ומעלה" עי"ש (עיין זוהר הסולם, בראשית א, אות רנח).
כבר ידעת (עיין יסודי התורה פ"ב. מו"נ ח"א פמ"ט, ח"ב פ"ד-ז) כי המלאכים הינם שכלים נבדלים, בעלי סולם מעלות. מעלתם העליונה ביותר נקראת "חיות הקודש" והתחתונה ביותר נקראת "אישים" והם המלאכים שמדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה, לפיכך נקראים "אישים", שמעלתם קרובה למעלת דעת האדם.
כתב רבנו אדמו"ר הרש"ב בספר שעה שהקדימו (ח"א, ע' תקנב):
"…הנשמות שהן עצמות אלוקות, וכידוע ההפרש בין המלאכים ונשמות שהמלאכים הן בחינת הארה לבד אבל הנשמות הן עצמיים ולכן גם בירידתן למטה הן עצם אלוקות כו', ומכל מקום הרי התגלות אור הנשמה אינו שמאיר בהתגלות ממש כי אם על ידי עבודה ויגיעה דווקא ולא כמו המלאכים שהאור הוא בהם בהתגלות ממש בלי שום עבודה ויגיעה…מה שאין כן בנשמות, שצריכים עבודה ויגיעה על כל דבר…אבל ההמשכה בזה הוא שהעצמות נמשך כו', ולכן באמת ע"י עבודה ממשיכים הנשמות המשכה נעלית הרבה יותר מהמלאכים שממשיכים אור עצמי כו'..". עכ"ל (עיין שם היטב, ח"ב ע' א'קפ).
ומה טוב ומה נעים לעיין בספר שערי קדושה ח"ג ש"ב.
אם כן, למדנו כי 'לך לך' פירוש; תעבוד בכדי לחשוף מקרבך (מקרב כתר) את האור העצמי. אור זה אינו נמצא אצל הרב ואף לא בספרים, אלא בעצמך ובקרבך, אמנם אתה זקוק להם בכדי לגלותו.
- "ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו'" (בראשית טו, ז-ט):
פירש רבנו הרמח"ל זצ"ל (אוצרות רמח"ל, ע' יח):
"סוד אור כשדים הוא, כבר ידוע ששלימות התיקון הוא שהחסד ישלוט והגבורה תעמוד תחתיו, ואם הוא להיפך, הסטרא אחרא מתגברת ואומות העולם שולטים. ולכך נמרוד הרשע חשב להגביר הגבורה על החסד בהפיל אברהם שם, והיינו אברהם שהוא מצד החסד, אם היה נשרף באש שהוא מצד הגבורה, אז היה נשאר משועבד החסד לדין, והסטרא אחרא הייתה מתגברת בכוח הפעולה הזאת. אבל הקב"ה הפך הדבר לטובה, ואברהם גבר על האש, והחסד גבר על הדין. וזה היה הניסיון הראשון, לפי שזה התיקון הראשון, שורש לכל התיקונים הצריכין לעשות – להגביר החסד על הדין, וכשהחסד שולט, כל הדברים הולכים בתיקון, הקדושה שולטת וישראל יושבים על אדמתם ושולטים…".
להשליט ולהגביר את החסד על הדין פירושו לאמץ את מבחר הכלים שבעבודת ה' בכדי לחשוף את האור העצמי בסוד פנימיות הכתר, שכאשר הוא נחשף אזי כבר אין מקום לגבורות וקטרוגים ומדרך הטוב להיטיב, האדם מגלה את טבעה האמיתי של נשמתו – אהבת ה' ואהבת הבריות, וכמ"ש בעל הסולם (אגרת עח): "מהות הקניין הרוחני הוא אור התענוג בעצם" (עיין תער"ב ח"ג ע' א'רצא).
וראה מה שכתב רבנו בעל הסולם באגרת לתלמידו (אגרות הסולם, אגרת פה):
"ואמרו עוד שזה מרומז בפסוק (בראשית יא, כז) "ויולד תרח את אברהם בנו". היינו, איך זכה אברהם למידת החסד? דווקא על ידי שהיה לו אב ששמו תרח שהוא מלשון טרחה, היינו על ידי שטרח מקודם מאוד, על ידי זה זכה להיות מרכבה למידת החסד. והאותיות ט' ות' מתחלפות וכך היא דרכה של תורה, והעניין ידוע".
אם כן, מחד על האדם להכיר ברוממותו העצמית, בשלמות השוכנת בקרבו ובתכלית האלקית העליונה אליה מכוונים החיים, ומאידך על האדם להכיר את הרע בקרבו, את מדרגתו הרוחנית הנוכחית ואת התיקונים שעליו לתקן. אי הכרה והתכחשות לרע שנמצא בקרב האדם מעידה על דמיון כוזב, ולא זו בלבד אלא שמונע מעצמו את חומר הגלם לבניין הכלים לאורה הקדושה. בכל אדם ישנן מדרגות של רע, בין רע גלוי ובין רע נסתר. ככול שהאדם יתפתח יותר כך גם יגדל יצרו שאותו עליו לתקן, כמ"ש "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אמנם בלי גילוי של יצר זה ותיקונו אין אור.
להבין יותר את סוד ה"יצר" אעתיק את לשון רבנו המהרח"ו זצ"ל וז"ל (שערי קדושה ח"ג, ש"ב):
"גם נתבאר עניין היצר הטוב והיצר הרע שבאדם מה עניינים, כי הם שתי יצירות נתווספו באדם זולת נשמתו, והם אור מאור המלאכים ונקרא יצר טוב, ואור מאור הקליפות הנקרא יצר רע, חוץ אל יצר הטוב וקליפה אליו. אך הנשמה עצמה של האדם פנימית מכולם, ולהיותה פנימית וגם כי היא הנקראת עצמות האדם, לכן יש בידו בחירה להטות למקום שירצה, כי גדול הוא מהן. אמנם עיקר נטייתו אל היצר הטוב, כי הוא קדוש כמוהו, וגם כי הוא יותר סמוך אליו, אך הגוף עיקר נטייתו אל היצר הרע, כי שניהם מצד הרע, וגם שהן סמוכין יחד. והנה בבחינה זו היא קטטת החומר עם הנשמה, כי כיוון שהנשמה אינה פועלת המצוות אלא על ידי הגוף אשר נוטה יותר אל היצר הרע, בבחינה זו יש קושי גדול להכניעם.
הרי נתבאר כי בבחירת הנשמה יכולה להטות אל היצר הטוב, אך להיותו צריף לפעולות הגוף יש לו טורח גדול להכניע יצר הרע..".
- "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר".
כתב רבנו הגדול, הרמב"ם זצ"ל (מו"נ ח"ג פמ"ט):
– "..וכך מרפאים את המידות הרעות, אם היה המרפאן הציווי האלקי, לא יחדלו אופני הצדק להיות גלויים וברורים לפניך בכל משפטי התורה הזו כאשר תתבונן בהן התבוננות מעמיקה". (רוצה לומר כי אין תכלית כל דיני התורה ועונשיה בכלל העניינים אלא ריפו נפש האדם).
– "אין מותר בתורתנו להפנות את המחשבה לענייני התשמיש כלל, ולא לעורר הקישוי בשום פנים ואופן, ושהאדם אם נתקשה שלא בכוונה חייב להטות את דעתו למחשבה אחרת ויחשב בעניין אחר עד שישוך אותו הקישוי…".
– "המילה, לדעתי אחד מטעמיה מיעוט התשמיש והחלשת האיבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככול האפשר…ואין המצווה הזו להשלמת חיסרון הבריאה, אלא להשלמת חיסרון המידות, ואותו הנזק הגופני הנעשה באבר זה הוא המטרה, אשר לא יתקלקל בו מאומה מן הפעולות שבהן יציבות האדם, ולא בטלה בה ההזרעה, אבל פחתה בה הלהיטות והתאוותנות המופרזים מכדי הצורך…" (כלומר, איננו מורידים את ערלה מטעמי בריאות, שהרי איננה מזיקה כלל כמו שהעולם חושב, אלא מטעם תיקון המידות).
– "הקטן מעמדו קל אצל הוריו בזמן לידתו, כי עד כה טרם התחזקה הצורה שבמדמה הגורמת לאהבתו אצל הוריו, כי אותה הצורה שבמדמה מתווספת היא במפגשים, והיא מתפתחת עם התפתחותו, ואחר כך הולכת ויורדת ונמחית כלומר אותה הצורה שבדמיון, כי אין אהבת האב והאם לנולד בעת שנולד כאהבתם אותו שהוא בן שנה, ואין אהבת בן שנה כאהבת בן שש, ואילו נשאר שנתיים או שלוש היה זה גורם לביטול המילה מחמת חמלת האב ואהבתו אותו, אבל בזמן לידתו אותה הצורה שבמדמה חלושה מאוד, ובפרט אצל האב שהוא המצווה במצווה זו".
– "אין לי ספק שכל זה (דיני התורה) אינו אלא למחות אותן ההשקפות הבלתי נכונות מן המחשבה, ולביטול אותם המעשים הבלתי מועילים אשר כלו ימי בני אדם בתוהו והבל, והטרידו אותן ההשקפות את המחשבה האנושית מלחקור בציור מושכל או מעשה מועיל, כמו שביארו לנו נביאנו ואמרו אחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו (כמ"ש {ירמיה ב, ח}: "הכהנים לא אמרו איה ה' ותפשי התורה לא ידעוני והרועים פשעו בי והנביאים ניבאו בבעל ואחרי לא יועילו הלכו". "ולא תסורו כי אחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה" {שמואל א, יב, כא}), ואמר ירמיה (טז, יט) אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל".
– "רוב המצוות כפי שבארנו אינם אלא להסרת אותן ההשקפות (של הע"ז), ולהקלת אותו הטורח העצום המייגע, והעמל והצער אשר קבעום אותם העמים לעבודתה, ולכן כל ציווי או אזהרה תורתית שנעלם ממך טעמו אינו אלא רפאות מחלה מאותם המחלות (הדעות הכוזבות של הע"ז) אשר אין אנו יודעים אותם היום, ותודה לאל על כך. זהו מה שראוי להיות בדעת כל מי שיש לו שלמות, וידע אמיתת אומרו יתעלה (ישעיה מה, יט) לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני". עכ"ל.
להבין את סוד תכלית פרטי הפרטים שבהלכות קיום המצוות עיין בתרס"ו (ע' סז – עז).
חשוב לדעת כי תורת רבנו הרמב"ם זצ"ל בספר המורה הינה חכמת הקבלה מוצפנת היטב ומלובשת בשכל ישר והגיון פשוט לכאורה. לימוד ספר זה בעיון ובהבנה שלימה יחזק ביותר את כל 'שלש עשרה העיקרים' (הקדמה לפרק חלק) בנפש ושכל האדם, אמנם אדם שקשים עליו הדברים ו"פשטם", ידע שאינו מבין את עומקם ואינו רואה את הסוד הצפון בהם, ולכן טוב לו שימשוך ידו מן הספר ולא יחלל הקודשים.