בטרם נבוא לפרש פרשה זו, אזכיר רעיון יסודי וחשוב הדרוש לכל אדם הקשור וקשוב לקולותיו הפנימיים ודורש אמת, והוא אשר כתב רבנו בחיי זצ"ל בהקדמת פירושו לפרק רביעי של פרקי אבות:
"מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי" (תהלים קיט, צט) – ידוע כי החכם אינו נולד "חכם", אבל הוא צריך לימוד. ולא ממלמד אחד בלבד, רק ממלמדים הרבה, וכן אמרו ז"ל (עירובין מז:): "לא מן הכל זוכה אדם ללמוד". ואחרי שלמד ממלמדיו יותר (הרבה), ילמד מן התורה יותר ממה שלמד עם מלמדיו, כי כשהתורה והעדות היא שיחתו, ישכיל מתוכם יותר ממה שהשכיל מכל מלמדיו…והוא אחד מסימני דורש החכמה שישאלנה מן הכל ולא יתבייש, ואז יעלה למידת החכמה, וזהו שאמרו ז"ל (אבות פ"ד מ"א): "בן זומא אומר: איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קיט צט): "מכל מלמדי השכלתי". (עיין פירוש הרשב"ץ על מסכת אבות פ"ב מ"ח – "מעיין המתגבר").
כן כתב מרן בעל הסולם זצ"ל (מאמרי הסולם ע' קג): "כי כל דעה חשובה מבעל דעה מפותח, לא תרכין ראשה מפני שום דבר, ואינה יודעת פשרות…כי כל שדעתו יותר רחבה, הוא עומד על דעתו ביותר, שזהו חוק פסיכולוגי".
עוד אזכיר כאן דעה יסודית, והחי ייתן אל לבו, והוא אשר כותב מרן הרב אשלג זצ"ל במאמרו בעניין החירות המקווה (מאמרי הסולם, מאמר כה):
"חירות המקווה הוא שהעומל יבין את תועלתו היוצא מעמלו, שאז נמצא עומל מתוך בחירתו החופשית, ואז הוא מוכן לפתח את אותם הכישרונות הספציפיים שהעניקה לו ההשגחה, ולא ידעך החלש מפני התקיף ממנו, כמו הדגים בנהר.
וכל עוד אשר ההתחרות סובב על עסקי התקיימות ההכרחי, נמצא כל יחיד מוטל למדרס הציבור, כי מקבר את כישרונותיו הספציפיים הטבעיים מפני השתוות עמלו לרצון הצבור הרחב שיקבלוהו וייתן לו התקיימות בתור חליפיו".
וביתר פירוט כתב (שם, ע' קיא):
"שעבוד היחיד – אין האדם לומד את עצמו אומנות כזו שיש לו נטייה אליה או גם מעלה ספציפית (ייחודית) מלידתו, אלא לומד מלאכה כזו אשר רצון הציבור מכריע עליו, כלומר אשר משלמת היטב ומבטחת לבעליו את מידת התקיימותו. ואין הסטודנט לומד את החכמה מה שלבו חושק, אלא מה שהציבור רוצים. ואין המחבר כותב מה שהוא מוציא בו תועלת, אלא מה שהציבור רוצים בו. באופן שאין לך שום בן אדם שיהיה לו בעסקיו בחירה חופשית, אלא כל עוסק ועוסק הוא משועבד לרצון רוב הציבור כעבד נרצע.
הנזק משעבוד היחיד – ויש כאן ב' נזקים גדולים:
האחד, אשר אותם החכמות והמושכלות שעדיין רוב החברה עדיין אינם חושקים לדעתם, הרי נמצאים במצב של נסיגה אחורנית, כי אין להם קופצים שילמדו אותה.
ונזק הב', אשר אפילו אותם חכמות הנצרכים להציבור שאינו מפותח, גם המה אינם מתפתחים יפה, בהיות שכל אומן עוסק במקצוע שלא שלו מטבעו, אלא מבטל את נטייתו הספציפית המלאה הצלחה לעניין התפתחות המקצוע, בהיותה בחינת החבל שהמציאו לו מורישיו, והוא מוכרח לפסוק את השלשלת בעל כורחו, ומאביד טובה הרבה מן העולם" עכ"ל.
(ואתה כבר ידעת מה שכתוב בחובות הלבבות (ש' הביטחון פ"ג): "ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה, כבר הטביע הא-ל לה בטבעו אהבה וחבה…ומי שמוצא במדותיו וטבעו כוסף אל מלאכה מהמלאכות, ויהיה גופו ראוי לה, ויוכל לסבול את טרחה (בהתחשב בחוק ש"אין יגיעה במקום תענוג"), יחזר עליה, וישים אותה סיבה להבאת מזונו, ויסבול מתקה ומרירותה, ואל יקוץ כשימנע ממנו הטרף בקצת העיתים, אך יבטח באלקים שיספיק לו טרפו כל ימי חייו").
עוד ניתן ללמוד על הנאמנות לדעה הפנימית ממה שכתב רבנו הגדול הרמב"ם ז"ל בפירושו למשנה אבות (פ"ד מ"ה): "אל תעשם (את דברי התורה) עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם" וזו לשונו:
"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה, ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב, ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים (רוצה לומר לא לגדולי תורה מהדורות הקודמים ולא לגדולים הנמצאים עמנו היום).
אעפ"י שאכן השיגו על דברי הרמב"ם הרשב"ץ (שם), הב"ח ביו"ד סי' רמו וכו' – הוא את שלו אמר, ובין אם צדק ובין אם טעה, כך מתלבנת ומתרבה החכמה ומתקדמת הגאולה, ולעולם יש לפתח הדעות.
מעניין לעניין באותו העניין כתב הרמב"ם ז"ל בספר הקצרת שלו (פי"ג סעיף 50-51):
"ואמר אלכסנדר אלפרדוסי: סבות המחלוקת בעניינים שלושה. האחד מהם אהבת הנגידות והניצוח, המונעים לאדם מהשיג הדבר כפי מה שהוא. השני עומק הדבר המושג ודקותו ועוצמו וקושיו מהשיגו, והשלישי סכלת המשיג וחסרונו מהשיג מה שאפשרי להשיגו.
אמר המחבר (הרמב"ם): והנה סיבה רביעית למחלוקת שלשה מהשלושה, אשר זכר אלכסנדר, וראוי, שלא יזכרה, מפני שלא היה בזמנם ולא מנהגם, והוא ההרגל. והגדול באחת הדעות הוא, שהאדם יטה בטבע למנהגותיו, ואין הפרש בין שיהיה במעשים או בדעות. כי הדעת, שגדל בו האדם והרגילו והיה בו הטבע, יטה אליו ויקוץ בזולתו, ואפילו יהיה יותר אמיתי, כמו שיבחר המסעדים הרעים הנהוגים על הטובים, שאינם נהוגים".
ממקור זה למדנו עניינים נוספים; מחד, לא להביע הדעות רק מתוך מגמה ותכלית להתנגד ולהתנצח עם הזולת, שאין פעולה זו אלא ישות וסכלות. ומאידך, לדעת שבכדי להשיג דעות עליונות מתוקנות יש להעמיק בעיון והתבוננות בחכמה, שהעיון משבר את קליפת עמלק החופפת על המוח ומונעת מן האדם את הדעת השלמה והשגת השי"ת. כמו כן, יש לעשות בירור פנימי ולהיות מוכן לצאת מן הדעות שהוטבעו בו עקב הסביבה בה גדל ולמד, שההרגל כוחו חזק אף לאמת את השקר והעיוות ולהתעקש עליו (כגון רופא שאינו מסוגל להודות שתזונה לקויה יוצרת מחלות ושתרופות לא מרפאות, או כמו ראש כולל שבטוח שלימוד חכמת הקבלה הוא אסור או חלילה מיותר ובהיותו עוסק בלימודו יומם וליל, ללא השקעה רבה בגמילות חסדים, העולם יגאל מעצמו).
דברים אלו כתבתי לאותם אלו שאיבדו את שיקול דעתם ומקוריותם בשימושם את רבם או בחפשם אותו באופן שגוי, ושכחו שרק אלוקים הוא אחד, ויצא שכרם בהפסדם. יצר הרע אמנם מספר להם שהם עושים דבר גדול בהליכתם מעל הדעת, אמנם צריך להבין היטב פירושו של מושג זה "מעל הדעת", והוא אינו אלא עבודה במסירות נפש, אמנם, ממש אין כוונתו ביטול כל דעותיי לדעותיו של אדם אחר, גדול ככול שיהיה, ללא בירור, ליבון ותרוץ הדברים עד תמציתם. לכן הורנו הרב: "הוא צריך לימוד, ולא ממלמד אחד בלבד, רק ממלמדים הרבה" – עד שמתוך חקירת ובחינת מכלול הדעות בשכלו ונשמתו הייחודית, יזכה למוחין דגדלות מקוריים ויצירתיים משל עצמו, והוא תיקון המלכות כידוע למשכילים, וזה סוד הכתוב (סנהדרין עא.): "דרוש וקבל שכר" – השגת עולם הנצח.
"וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחתה לך לאשה".
כתב הרמב"ם ז"ל בעשירי דסנהדרין:
"ואשה הפנויה מותר לאותם שאינה לו ערווה ליהנות בהסתכל ביופייה ואין בזה איסור אלא על דרך צניעות והפרישות והוא מן הדברים המותרים כדי שלא יגע באיסור כי החסידים מרחיקין דברים כאילו ואעפ"י שהם מותרים מחשש שתנשא אותה אישה וירגיל עמה כמו שהיה עושה לפנים וכן פירשו בפירוש זה שאמר איוב (ל"א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה אבל אינו אסור. אבל אם היה מסתכל בה לידע אם היא יפת מראה כדי שישאנה או אם היא כעורה ולא ישאנה זה ראוי לעשות והתורה מצווה על זה ואנשי מעשה מבעלי תורה מכוונים לעשותו".
עניין ה"יופי" הינו עניין סובייקטיבי לחלוטין, כאשר היופי האמיתי כידוע, הינו היות האישה בעלת חסד (כמו ש"כעורה" פירושו חסרת צניעות ובעלת מידות רעות). אמנם, הבאנו מקור זה לחזק ידם של בעלי החוש האסטטי, שהיופי החיצוני חשוב להם ביותר, שידעו שיש להם על מה שיסמכו, רק שלא יהפכו הטפל לעיקר והעיקר לטפל, ואל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו.
אור החיים הקדוש פירש באריכות פירוש נפלא על פסוק זה. בין דבריו שם כתב:
"והנפש תיקרא 'אשה', וקרא לזו "יפת תאר" – כי הנפש יפה עד מאד, אלא שמתנולת במעשים הרעים; וכשינוצח היצר, אז ישכיל האדם בנפשו מה יפה ומה נעימה היא.
ואמר "וחשקת בה" – פירוש: אז, החשק שהיה לו בדברי היצר ופיתויו, ילבישם בה, לתקן לה המושכלות ועולם הקיים, שכולו טוב (קדושין לט:)(עיין אדיר במרום ע' שסט).
ואומרו "והבאת אל תוך ביתך" – לפי שעל ידי פיתוי הרע, מתרחקת הנפש מהגוף, ושוכן חלק רע במקומה; כדרך אומרו (איוב יח, ד): "טרף נפשו באפו"".
פירוש: כל זמן ששולט יצר הרע בנפש האדם, עצמות נשמתו נסתרת ממנו, וממילא מתקיים בו פירוש הרמב"ם על המשנה דאבות (פ"ב מ"יג): "ואל תהי רשע בפני עצמך" – "אם יחשוב האדם את עצמו רשע, לא תהא חמורה בעיניו שום עבירה לעשותה".
מכאן יתדרדר ל"עבר ושנה נעשה לו כהיתר", ומכאן יכנס להנהגת הטבע, כלומר להנהגת הייסורים והדין – נושי החיצונים, המזיקים והמקטרגים יתרפקו על דלתותיו יום יום לבקש שכרם ותודר מנוחת נפשו והשראתה.
אמנם, כשינצח האדם את יצרו, כלומר ישלוט וינהיג את רצונו עם דעות מתוקנות, אזי רק אז יזכה להכיר כמה יפה ונעימה נפשו הקדושה, ועד כמה כל טבעה אינו אלא התעלות רוחנית והשפעת מעלותיה; להשלים את מלאכת הבריאה: "אשר ברא אלקים לעשות". זה הניצחון יוכרע באמצעות סיועו של המאור העליון הגנוז בפנימיות התורה הקדושה, המגדל את האדם לאצילותו, לשלמותו ולמעלותיו הרוחניות הראויות והנעלות – לראות את המורה – שבחינת המוחין הוא שמשיג ומבין מה שלמעלה ממנו וממילא מתבטל בפניו ומשתווה לו.
בזה העניין כתב המקובל האלקי רבי משה קורדוואירו זצ"ל בספרו פרדס רימונים (של'א שער הנשמה פ"ג):
"לא הכל זוכים אל הרוח ולא הכל זוכים אל הנשמה כי לפי מה שהאדם מתקרב אל קונו כך יושפע עליו רוחו. וכאשר יזדכך יותר, יושפע עליו נשמתו. וכאשר יוסיף אומץ בעבודתו, יושפע עליו נשמת האצילות כדי שיקרא בן בית להקב"ה. ועם כל זה אינם חונים עליו כל המדרגות האלה רק לעיתים ידועות לפי שיעור טהרתו…..כי יש נפש החיונית הטבעית שהיא מרכבה אל הנפש האלקית ואעפ"י שיהיה האדם חי אפשר שלא יתאצל בו נפש אלא הוא חי מצד הנפש החיונית. וכשיזכה יושפע עליו נפש האלקית. ואם יזכה עוד ישפיעו עליו רוח ונשמה…. נמצא לפי שיעור עסק האדם בעולם הזה כן יושפע עליו נשמתו או רוחו או נפשו הכל לפי שיעור עבודתו…. ובזולת ג' חלקים אלה עוד יש חלקים זולתם שהם המלאכים המלווים לאדם לשומרו שעליהם נאמר (תהלים צא): "כי מלאכיו יצוה לך"" (שם המלאכים הטובים של יצר הטוב: מיכאל, גבריאל, אוריאל רפאל {עיין מו"נ ח"ב פ"ו}).
והנה, בעניין העלייה הרוחנית כתב רבנו הרמב"ם זצ"ל (מו"נ ח"ב פי"א):
"…ככה יבין מי שרוצה להבין החידות הנבואיות, ויתעורר מתרדמת הפתיות, וינצל מתהום הסכלות, וירום אל העליונים. אבל מי שטוב לו לצלול בים סכלותו וירד מטה מטה אינו צריך ליגע גופו ולא לבו, יתרוקן מכל תנועה והוא ירד למטה באופן טבעי".
"לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה' אלקיך כל עשה אלה".
כידוע, כל עניינה של הוראת התורה הקדושה את דרכיי חיינו, הינו שיהיו תואמים להנהגת העולם הרוחני העליון, וכפי מידת ההשתוות ביניהם, יואר התחתון משפע העליון וישבע מטובו.
והנה, בעולם העליון, הזכר הוא בחינת המשפיע והנקבה היא בחינת המקבל. רק מחיבורם הנכון נוצרת שלמות.
כמו כן, בהנהגת בני הזוג; רק כאשר הזכר ממוקם בקשר הזוגי בבחינת משפיע, והאישה בבחינת מקבל, אזי יישרה שם שלום וברכה ו"שכינה ביניהם". אמנם, כאשר מתהפכות היוצרות, והזכר אינו מתפקד כזכר או הנקבה תופסת את מקום הזכר, אזי זהו המתכון היותר מוצלח ל"לא זכו אש אוכלתם" חס ושלום (וכמ"ש {ביצה לב:): "שלשה חייהם אינם חיים…ומי שאשתו מושלת עליו..").
מפשט הלשון היה אפשר להקיש, כי 'משפיע' פירושו עליון ומנושא, ו'מקבל' פירושו תחתון, חסר ונחות, אמנם אין כך אמיתות הדברים.
בחינת משפיע ומקבל בזוגיות מתוקנת אכן מבטא שוני בתפקוד אך לא שוני במהות!
חכמת הקבלה מבארת כי בקשר זוגי מתוקן ושלם; הזכר והנקבה – קומתם שווה וכתר אחד לשניהם.
כלומר, הדבר הייחודי שכל אחד מהם מבטא הינו ערכי וחשוב לא פחות מן השני, ובלתו תעדר השלמות.
נקודה זו היא נקודת השוויון בין הזכר והנקבה: שווים במהות ובערכיות אך אינם שווים בתפקוד!
'כתר אחד לשניהם' פירושו, שהמקום המקבל והמקום המשפיע משמעותיים וחשובים כאחד ליצירת השלמות, ואין האחד חשוב מן השני כאמור.
בעצם התפקוד; הזכר לעולם יישאר כמשפיע, והנקבה כמקבל, ובכך ידמו להנהגת העולם העליון (שהשכינה מלכות מקבלת מהקב"ה זעיר אנפין) ויהיה ביתם שלום וכל אשר להם שלום, וירויון לשם יתברך נחת רוח גדול מדשן ביתו ונחל עדנו ישקם, אמן כן יהי רצון.
הצד הפרקטי של הדברים מבואר ברמב"ם זצ"ל (אישות פט"ו הי"ט – כ)(נושא זה והלכות הרמב"ם דורשים ביאור והרחבה, זאת אנו עושים בקורס הזוגיות).
"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך".
רבנו מנחם נחום מטשארנאביל זצ"ל בספרו מאור עיניים, פירש כאן סוד גדול מאוד בעניין כוח המחשבה; לרפא ולמתק את דיני המציאות שמנגד. רוצה לומר, שכאשר יבואו על האדם כל מיני אנשים מרעים, לא ישחית כוחו לבטלה בהתנצחו עימהם, אלא יעלה לנוח במחשבתו, לאחד השי"ת, באומרו לעצמו: 'אלו המרעים שליחי ה' המה, להזכיר ולהראות לי הפגמים שבי שאחיש לתקנם, לעשות בנפשי בית חדש לה' להשרות בו שכינתו'.
והנה, אומר שם רבנו מנחם נחום, שבעשותו כך, יפלו החללים, כלומר הדינים המלובשים באותם חייבים המגלגלים על ידם את חובותיי – הן העיוות הנפשי יתיישר ויתרפא והן המציאות תועבר מהשגחת דין להשגחת רחמים וחסד לפי ערך.
עוד בעניין כוח המחשבה כתב הבעש"ט עליו השלום באגרתו: "שהאמונה העיקר, והבוטח בה' חסד יסובבנו. וכשהוא להיפך, שהוא מתיירא תמיד ממידת הדין ומהעונש, אז הוא מתדבק בעצמו בדינים, וחו"ש שלא יבוא לו רע, כמו שכתוב: ומגורתם אביא להם. שבכל מקום שאדם הוא חושב, הוא מתדבק. ואם חושב בדין, הוא מתדבק בדין. וכשהוא בוטח בחסד ה', ידבק נשמתו, והחסד יסובבנו".
הן בספר כתר שם טוב (אות נו), מובא בשמו: "כי במקום שאדם חושב במחשבה שם הוא כולו".
ובספר מגיד מישרים ( פ' בשלח): "כי בדרך טבע במקום שהוא חושב ומהרהר שם נדבקת נפשו".
והנה, סוד נוסף גדול ונורא בעניין המחשבה גילה רבנו אברהם יהושע העשיל זצ"ל בספרו אוהב ישראל (פ' וירא):
"…ושורש הדבר הוא, דודאי כל ההבטחות שהבטיח השי"ת לישראל אנו בטוחים שיקיים אותם לנו ולא יפול מדבריו ארצה ח"ו רק ישפיע לנו כל הטובות והברכות כדרכו להיטיב, אך כשהשי"ת מבטיח לעשות איזה דבר טובה אז ודאי כשהטובה קשורה אצלו בכוח אין חילוק בין עבר להוה ועתיד, אך אצל המקבלים הדבר ההוא אז צריכים להוציא דבר זה מכח אל הפועל להביא אותו אל ההתגלות שיהא במהרה כי כשהוא עדיין נעלם במחשבה הוא באיתכסייא והוא בעלמא דאתי העתיד להתגלות לנו אך לעת עתה עדיין הדבר בהעלם. והמשכת דבר ההוא מן העתיד אל ההוה הוא באמונה, רוצה לומר כיון שהצדיק מאמין בדבר שבודאי יקיים השי"ת הבטחתו ומצפה ומייחל ומחכה בכל עת ובכל שעה שיבוא הדבר ומתלהב בלבו שיתקיים הדבר ההוא. אז אותו תשוקה והתלהבות והצפוי של הצדיק הבא על ידי האמונה לבוא אותו הדבר מחבר המחשבה העליונה של ההבטחה וממשיכו להאמונה וזהו פירוש הפסוק לעולם ה' דברך ניצב בשמים".
עבודת המחשבה ויכולותיה, שהיא הנשמה, היא הסוד היותר גדול שהולך ומתגלה באחרית הימים, והיא עולם האצילות, עליו נאמר שהוא עולם שכולו טוב, ששם אין דינים, כמו שכתוב (תהלים ה, ה): "לא יגורך רע".
"כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה".
פירש רבנו רבי משה דוד וואלי (הרמד"ו) זצ"ל:
"כי בביאה שהיא דרך עבירה הנחש מתגבר והופך את האהבה לשנאה (כמ"ש {בראשית ג, טו}: "ואיבה אשית בינך ובין האשה"),שהרי אין האהבה מתקיימת אלא בזיווג הטהור הנשלם בדרכי התורה ולא בדרך פריצות כמעשה בהמה".
אכן ישנן סיבות רבות הגורמות למחלוקות בין בני הזוג ח"ו, שרובן יושבות על עיוותי חשיבה ודעות כוזבות. אמנם, כאן גילה לנו הרב סיבה נוספת, והיא השפעת יחסי הישות על נפשם של בני הזוג ועל עצם הקשר ביניהם. נושא זה דורש לימוד רחב ואכן מובא בהרחבה בספר ראשית חכמה, של"ה הקדוש ועוד.
אכתוב כעת מעט המחזיק את המרובה, לפתוח פתח למשחרי האל, למוצאו בעת הייחוד:
העיסוק ביחסי הישות הינו חוויה חזקה ביותר של ימין, חוויה אשר עלולה להתקיים באופן מאד אנכי ואגואיסטי, אמנם עיקר תכליתה הינה דווקא בניית קו האמצע – לייצר חיבור בין בני הזוג.
מבואר בראשית חכמה (ש' האהבה, אות לא) כי ביכולת החוויה הגשמית להעלות את האדם מעלה מעלה מבחינה רוחנית, עליה זו היא עיקר הכוונה וסוד התכלית במעשה התשמיש. וזה סוד הפתגם החסידי "הגשמיות של השני היא הרוחניות שלך", "כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלקית".
תפקיד הגבר בשעת התשמיש הוא להשפיע לאישה תענוג כפי צרכה ולא לעסוק בקבלה לעצמו. לעומת זאת, תפקיד האישה הוא לקבל ובכך שהיא מקבלת היא בעצם משפיע לו תענוג וכך נוצר חיבור שלם.
כאשר האיש עסוק בעצמו בלבד אזי עלולים להיווצר מכך משקעים רבים אצל האישה, שמרגישה מנוצלת, מושפלת ופגועה ח"ו. בעקבות תחושותיה אלה, עלולה האישה לבוא לסרב לתשמיש.
אם כן, אנו רואים ממשל הסיפור בספר ראשית חכמה שישנם ג' שלבים:
- האדם עסוק בתאוותו בלבד.
2.האדם עסוק במחשבה על זולתו, אך עדיין במטרה שיהיה לו טוב.
- האדם פועל בקדושה, כלומר בסוד הקו האמצעי – על מנת להשפיע, ובכך זוכה להשראת השכינה.
סירוב לתשמיש יכול לנבוע גם מפגיעות בנושא זה בעברו של האדם, בין של האיש ובין של האישה.
טראומות מהעבר יכולות לצוף מהתודעה בשלבים שאינם צפויים מראש ועלולים לייצר קושי בתשמיש גם אם אין בעיה ספציפית בעצם העניין בין בני הזוג.
קשר זוגי מחייב התפנות. אחד המקומות שיותר צריך התפנות הוא מקום יחסי הישות.
מבאר הרמב"ם ז"ל שזמן זה צריך להיות "רצון שניהם ושמחתם" – מילים המעידות על נוכחות ויחוד.
הזוגיות קורית בין בני הזוג, לכן איננו מכניסים שם גורמים זרים. גם כאשר ישנה בעיה אובייקטיבית ביחסי הישות, אפשר ורצוי להיוועץ ולקבל עזרה מקצועית, אך טעות תהיה לשתף ולהיוועץ על כך במעגל החברתי, פתיחות זו מזיקה! השמירה כאן חשובה ביותר לבניית הקשר כתיקונו.
נאמר בתורה הקדושה "קדושים תהיו" ופירשו חז"ל שקאי על קדושת התשמיש. הקדושה היא סוד המעבר לקו האמצע – לא הפן האגואיסט התאוותני אלא הפן התכליתי הרוחני והמשפיע.
(עיין ראשית חכמה, ש' הקדושה, פי"ג, ט"ז)
להתקדש פירושו לאהוב באמת, לדעת להתחבר, להשפיע ולהיות אכפתי לשני.
על זה נאמר: "כל המקדש עצמו בשעת תשמיש, הוויין ליה בנים זכרים", כלומר כאשר מבצע נכון את יחסי הישות, להשפיע לזוגתו ולשמחה ובכך לזכות להשראת השכינה, אזי תיוולד בקרבו מדרגת השפעה הקרואה "בנים זכרים".
לסיכום: דווקא בזכות ההתקדשות הנכונה מתגלה השלמות האמיתית בין בני הזוג.
עוד בעניין הזיווג, נסכם מספר מנורת המאור לרבנו יצחק אבוהב הספרדי עליו השלום זצ"ל (נר ג כלל ו חלק ה):
כוונת ותנאי המצווה לשמש מטתו:
- פריה ורביה.
- תיקון הוולד כשהיא מעוברת, בכדי שיצא מלובן ומזורז.
- בסיבה שאשתו משתוקקת אליו ומכיר בה שמתרצה בדבר.
- בסיבה שגברה עליו תאוותו ורפואה לו שיבעל (עיין דעות פ"ד הי"ט).
והנה, הנושאים עליהם יש ללמוד במצווה זו, המבוארים שם:
- דרך החיבור:
א. תכליתה.
ב.הכוונה בה.
ג. הצניעות בה.
ד. הטהרה וריחוק הנידות.
- קדושת החיבור:
א. מהות החיבור.
ב. זמן החיבור.
ג. המזון הראוי לחיבור.
ד.כוונת החיבור.
ה. איכות החיבור.
כידוע, עבודת ההתקדשות בתחום האישות והאכילה הינה העבודה היותר מסוגלת לעלות את האדם במעלות הקודש, כל שכן כאשר מתלווה ללימוד הפנימיות ולעבודה הפנימית והמעשית לזכות למהות של השפעה.
אם כן, הרי שיש להשקיע בלימוד והעמקה בתחומים אלו, שאם לא כן, "דעת חסרת מה קנית"?
ולא זו בלבד, אלא שהזיווג התחתון הינו כנגד הזיווג העליון דלא פסיק, בסוד "ראה חיים עם אישה אשר אהבת", ומי לא ירצה בהשראתו, להוריד אורות חדשים והשפעות חדשות, אמנם אין השראת השכינה אלא כפי הטהרה והנקיות.
מומלץ ללמוד בספר משכן ישראל (על טור או"ח סי' ר"מ. לרב ר.מ.ש), ואעתיק כאן שתי פסקאות ממכלול האוצרות אשר שם:
""ולא יהיה מצוי אצל אשתו כתרנגול" – קראו חז"ל למרבה להוסיף על המצוה, שהיא צורך האישות – "מצוי אצל אשתו כתרנגול" (ברכות כב.), להורות על נקודת החיסרון, שלאיש נדמה שאישיותו נשלמת בזה עד שהוא מצוי אצלה ומקבל ממנה. כמו שנראה הדבר בטבע התרנגול, שהוא מקבל את חשיבותו מזה שורר בביתו ומצוי שם תמיד. אדם הנוהג כך יוצא מצורת בריאת האדם, שהאיש יהיה המשפיע, וחשיבותו תבוא מכוח התורה, וההשלמה שיש לו בנישואין היא היכולת לצרף אליו את אשתו, הנותנת "בית" למעלותיו" (ע' 42).
"נושא האישות הוא ליצור את האדם השלם, ועיקרו של דבר נעשה בכוח השכל היודע את משמעות המצווה, ובכוח האהבה שבנפש הבונה אחדות. אז יש צורך בחוש המישוש כדי להוציא שלמות זאת אל הפועל, שכן חוש זה נותן לדברים ממשות וקובע אותם בגוף. האיש והאישה יוצרים את שלמות האדם שלהם בברית של החיבור, והאדם הרי כלול מנשמה וגוף, ולכן מן ההכרח שתהיה האחדות נתפסת גם בבחינת הגוף – 'לבשר אחד', ואז גם הבשר כלול בברית, והוא חלק מצורת האדם השלמה, היכולת להוליד בנפש ובגוף" (ע' 58).
עיין עוד פירוש הרמד"ו זצ"ל על הפסוק: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" (דברים כג).
קיצור דברם שם, ביאור הפסוק "ולא תהיה זמה בתוככם", שנאמר: "קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו".