התהוותם הנסתרת של החולאים
כתב רבנו אדמו"ר הרש"ב בספרו בשעה שהקדימו תער"ב (ח"ג, ע' א'תסח, ד"ה והענין):
"הנה בנפש האדם הרי היא מתפעלת ממקרי הגוף כמו בקלקול באיזה אבר תרגיש הנפש את הכאב ויהיה צער לנפש, הגם שמושללת היא מכל הגשם שהרי לא נשתנית מכמו שהייתה קודם שנכנסה לגוף כו', ומכל מקום מתפעלת היא ממקרי הגוף, ומוכרח לומר דשניהם אמת דכאשר ירדה הנפש ונתלבשה בדם ובשר הרי בדם עצמו הוא התלבשות הנפש הרוחני, וכמ"ש ולא תאכל הנפש עם הבשר הרי נקרא הדם נפש כו', ונקרה זה רוחניות שבגשמיות היינו רוחניות הנפש שבדם כו', שאין לזה ערך אפילו להגשמי שברוחני שהוא עצם הרוחני שבנפש כמו שהיא טרם בואה לגוף, דאף מה שיש בה כוח התגלות והתפשטות להחיות כל גשם שנקרא גשמיות שברוחניות, למעלה הוא הרבה מבחינת הרוחניות שבגשמיות דהיינו הנפש המתלבשת ומורכבת בדם…
ועל כן מצד רוחניות זו שבגשמיות הגוף שנבדלת כבר מן העצמיות הרוחני דנפש בהיותה מורכבת בד' יסודות גשמיים תתפעל היא ממקרי הגוף בצער ועונג, שצער הגוף הוא צער הנפש ועונג גשם הגוף הוא עונג הנפש, ולהיפך עונג הנפש הזאת הוא עונג הגוף הגשמי עד שיתעדן הבשר, כמו מבשורה טובה תדשן עצם ויצהיבו פניו מדם מחמת שמחת הנפש, ומבשורה רעה פניו רעים ונלקה בדם עד שיחלה הגוף כו'.
שכל זה מורה קשר וחיבור הרוחניות בגשמיות והיו לאחדים ממש, שלא יתכן לומר כלל כאלה בנפש הרוחני עצמה, שלא תתפעל כלל מעונג וצער גופני כו', וכן לא תתפעל הנפש שבבשר ודם היינו בחינת הרוחני שבגשמי מעונג וצער רוחני שבעצם הנפש שבלתי מלובשת כלל בגוף כו'.
(רק לפרקים, כמו (משלי יד, י) "הלב יודע מרת נפשו" וכן מעונג שבהעלם דמקיף כו') (ויש לקרב זאת ממה שאנו רואים דכאשר האדם הוא באיזה טרדא כמו בטרדת השכל וכדומה אינו מרגיש בכאב באחד מאיבריו, הרי בשעה שהנפש למעלה מהתלבשות בגשם הגוף אינו מרגיש כל כך את מקרי הגוף כו'…התפעלות הנפש ממקרי הגוף הוא רק ברוחניות הנפש המתלבש בהדם לא בעצם הרוחני של הנפש…". עכ"ל.
קיצור המאמר:
חלוקת הקשר הנפשי גופני:
רוחני שברוחני
גשמי שברוחני
—————-
רוחני שבגשמי
גשמי שבגשמי
נראה לי לבאר כי הנלמד מדברים אלו הוא; אשר טרדות האדם, דאגותיו, פחדיו, מרת נפשו וכדומה מחוויותיה השליליות של הנפש, בעצם מחסירים מן הנפש את אורה (חיבור בלתי שלם לעצמיותו), עד אשר מאבדת את הרגשותיה ודקות חושיה, בין הרוחניים, בין הנפשיים ובין הגופניים.
דוגמא מצויה: כאשר פוגעים באדם השכם וערב במערכת יחסים הורית או זוגית, והוא אינו מרגיש בכך ואינו מודע כלל להיות נפשו פגועה והרוסה.
עצם המודעות לכך שהאדם נפגע היא רפואת נפשו והיא אשר תניעו לעשות פעולות להפסקת הפגיעה.
אמנם, כאשר לא תהא את ההרגשה והמודעות לפגיעה, אזי תחושת הפגיעה תכרסם את אבריי האדם מבפנים. האדם לא ירגיש בכך, וממילא לא ייגש לטפל, עד אשר תשתרש ותתעצם המחלה ביותר בגופו ו/או בנפשו.
נמצא, אילו הייתה מאירה הנפש בגוף כראוי, בבחינת 'הרוחני שבגשמי' כנ"ל, אזי היה האדם מרגיש את מקרי גופו ונפשו, אם יצאו מאיזונם וניזוקו. אמנם, כאשר נמצא בטרדות ותחושות שליליות מתמשכות*, אזי לא תשרה הארת נפשו בגופו כדבעי וממילא לא יחוש במחלתו המתהווית.
פירש המלבי"ם זצ"ל את הפסוק (משלי יד, י): "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר":
"לב יודע מרת נפשו, מבאר כי ההרגשה הזאת טמונה בחגוי לב וקרב איש, הלב של האוילים** יודע מרת נפשו שנפשו הפנימית מרה לה ואין לה מנוח כי אשמה הנפש ההיא ומרגשת בו, וכן בשמחת הלב של הישרים לא יתערב זר כי הוא דבר פנימי והרגשה עלומה מאד".
מלמדנו המלבי"ם זצ"ל, כי תחושות האשמה והמצפון הפנימי יוצרים מרמור בנפש, חוסר שביעות רצון ותסכול, וממילא טרדה וחוסר מנוחה***, כלומר חוסר הארה מספקת של ה"רוחניות שבגשמיות".
וכמ"ש (משלי יג, יב): "תוחלת ממשכה מחלה לב". טרדת ה"תוחלת" מסלקת חלק מהארת הנפש ("הרוחניות שבגשמיות"), וממילא אינה מרגשת בחוליה המתהווה.
סיכום ומסקנת הדברים למעשה:
- השורשים של החולאים הגשמיים והנפשיים מונחים בבחינת הרוחניות שברוחניות (כלומר, בעצם הנפש שאינה מתפעלת ממקרי הגוף), אמנם זה לא מורגש. אילו היינו מייצרים חיבור לשורשים הנעלמים הללו, שהם גם שורשי הריפוי, אזי היינו מגלים את המחלה בזמן ופותרים אותה בהסרת סיבתה.
ראה מה שכתב בזה הרס"ג (אמונות ודעות המאמר החמישי):
"הודיענו אלקינו יתרומם ויתהדר כי פעולות משמעת בני אדם לפניו כאשר מתרבים נקראים זכויות, ומרדיהם אם נתרבו נקראים חובות…ושאותן הרשמים נרשמים בנפשות ועושים אותן זכות או עכורות…כי מומי הנפשות כגון העוונות והחטאים ואף על פי שאינם גלויים לבני אדם מפני שאין חושם מרגיש בהם הרי הם גלויים לעושם כי הוא יצרם ובראם, והוא, שהנפש עצם שכלי בהיר יותר מבהירות עצם הכוכבים והגלגלים, ואין אנו רואים אותה בחושינו, והיאך נראה מה שישפיע על עצמה ויעכירנה, אבל גלוי הוא לפני בוראה…כי הזכויות כאשר מתרבות לנפש מזדככת ומבהקת, וכמו שנאמר (איוב לג, כח): "וחיותו באור תראה", "לאור באור החיים" (שם שם, ל). ושהחובות כאשר מתרבים לנפש נעכרת ומחשכת וכמו שאמר במי שהם כך (תהילים מט, כ): "עד נצח לא יראו אור".
ובלשון האריז"ל (שער רוח הקודש, צ):
"וידוע שהחטא, פגם וכתם וחלודה בנפש, וזהו חולי הנפש הטהורה, וכשהיא בטינופה ובכתומה, אינה יכולה לראות ולהשיג השלמות האמיתי…הנפש כשהיא טהורה וזכה, אז מצטיירים בה הדברים הקדושים העליונים וכשהיא בחלודה ובכתומה, אז כל מר מתוק…".
2א. ככול שהאדם יגלה את מעמקי הנפש (הרוחניות שברוחניות), שבמהותם הם בריאים, אזי תהיה בריאותו איתנה יותר, ולא תיווצרנה מחלות נסתרות.
2ב. שורשים אלו יכולים להיות חיוביים מצד מהותם או שליליים כאשר התרחקו ונפרדו ממהותם:
חיוביים ("עונג שבהעלם דמקיף") – השראה וחזון, תקווה וכוחות להגשמת חלום, הארת תובנות עמוקות, גילוי רצונות עצמיים, תחושות של דיוק בשליחות בעולם, חווית השגחת ה' וכד'.
שליליים ("הלב יודע מרת נפשו") – תחושות של פספוס, החמצה וחוסר מימוש ,תחושות של בושה, אשמה וכד'.
- על האדם להיזהר מלשהות תקופות ממושכות במצבים שאינם נעימים לנפשו. מעבר לזה שזה עצמו מייצר רעלים וגורם מחלות, חידוש הרב כאן הוא: שמסיבה זו לא ירגיש בהתהוות מחלתו, וממילא לא ייגש לטפל בזמן.
- ככול שיאיר חלק גדול יותר מהרוחני שברוחני ומהגשמי שברוחני ברוחני שבגשמי, אזי ירגיש האדם את יציאתו מאיזון ואת תחילת היווצרות חוליו תיכף ומיד. אמנם, כאשר אפילו הרוחני שבגשמי אינו מאיר בשלמותו הטבעית, מחמת הטרדות השונות, אזי האדם לא יחוש בחולאים המשתרשים בגופו ובנפשו עד אשר יגיעו למצבם המתקדם והכרוני.
- עוד ניתן ללמוד מתער"ב ח"ב בסופו כי: מחד, בכוחה של תשובה להסיר את ההסתרים מההכרה בשורשם של החולאים בבחינת הרוחני שברוחני (השורש הנעלם שבחולי הקשור עם עצם הנפש), ומאידך בכוחה לפתוח את הצינורות לעונג שבהעלם דמקיף, שהוא זה אשר כנראה יביא גם ליותר הרגש הגוף.
עוד אמרו חז"ל (יומא לט.): "עבירה מטמטמת לבו של אדם". כלומר, אוטמת את צינורות ההשפעה הרוחניים.
וכתב הרב קוק זצ"ל (מוסר אביך א, ד): "וכשילך בהרגלו באפלה לא ירגיש טמטום הלב, רק כשיתחיל לעבוד וללמוד".
והנה, יש לדעת כי עיקר הרפואה היא בזיכוך הגוף ובתיקון הדעת, שיוכלו מדרגותיה היותר נעלות של הנפש ואור הנשמה להאיר בבחינת ה"רוחני שבגשמי". זאת היא עיקר עבודת ה' – "המשכת אורות עליונים באבי"ע, שהוא תכלית בריאת האדם" (תניא, אגה"ק כ), ו"התגלות הנשמה בבחינת אהבה רבה פועל בהגוף ונפש הבהמית בבחינת אתהפכא חשוכא לנהורא".
* תוצאת רכותה והתפעלותה היתרה של הנפש ממקרים, בסבת סכלותה באמיתת הדברים {הנהגת הבריאות ש"ג {12}.
** המסתפקים בחוקי החכמה, והספיקות האלה הם האולת המהרסת בית החכמה.
*** וכבר ידעת כי ההיפך של חוסר מנוחה וחוסר שביעות רצון הוא סוד עשיית נחת רוח ליוצרו.
"רביעית דם נתתי בכם…נשמה שנתתי בכם קרויה נר…אם אתם מקיימים אותם מוטב ואם לא הריני נוטל את נשמתכם"
(שבת לא:)
"כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא"
(משלי ד, כב)