רפואת העתיד
(עפ"י תער"ב ע' א'ר – אר'ד, ד"ה והנה)
היה אפשר לחשוב כי בעתיד לבוא ימצאו איזה צמח או איזה מתכון או "תרופה" שיביאו מזור לעולם, אמנם כבר כתבנו במקום אחר כי אין התפתחות בתורת הבריאות. תורת הבריאות הטבעית הינה פשוטה ותמימה – כל השומר על חוקיה והלכותיה לא יחלה לעולם, כפי שערב לנו הרמב"ם ז"ל כידוע (עיין דעות פ"ג ה"כ).
אלא, שרפואת העתיד הינה רפואה נפשית ורוחנית. את רפואה זו נגלה, ובה נתמקד, כאשר נבין ששורש החולי, גם הוא נפשי ורוחני!
לעומת תורת הבריאות הטבעית היסודית והפשוטה, שעליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, תורת הנפש והנשמה מתנשאות לאין קץ ולגדולתן ולעומקן אין חקר.
מגפת ה'מחלה הידועה' והסטטיסטיקה המדאיגה, שכל ילד חמישי בישראל סובל מהפרעה נפשית מסוימת, הם אשר מכריחים אותנו לתור ולחקור אחר מזור אמיתי, והוא אשר אני כותב לך כאן, והוא אשר יגלו ויעשו בעתיד.
והנה, טוב לאדם שיהא בין החכמים, עליהם נאמר (תמיד לב.): "איזהו חכם הרואה את הנולד"!
כידוע, חולה בגימט' מ"ט, כלומר חסר לאדם את שער הנו"ן, שהוא סוד ראיית החכמה, ראיית המהות בעין השכל, והכרת הנשמה את מקור חוצבה. וכאשר חסר שער הנו"ן, הוא שאינו בא לידי בחינת ראייה, הרי זה בחינת חולה (מכיוון שמפאת חוסר ראייתו, יכול לבוא לידי חטא ועוון {מלשון החטאת המטרה ועיוות}, אשר הם הם שורש החולאים).
מבואר בספרים הקדושים כי סיבת חטא העגל הייתה מה שירדו מבחינת שער הנו"ן. כלומר, כאשר מסתלקת מהאדם מדרגת הראיה הרוחנית באמיתת מציאות ה' (כמ"ש {שמות כ, יד}: "וכל העם רואים את הקולות"), אזי הינו מועד לכל ההתדרדרויות הבאות לידי ביטוי בסופן במחלות גוף ונפש רח"ל (כמ"ש {איוב ד, כא}: "ימותו ולא בחכמה") (וכמ"ש {שערי קדושה ח"א ש"א}: "וכשתתגבר נפש זו {הבהמית} על נפש הטובה {האלקית} יבואו אליה נזיקין וחלאי הנפש").
אמנם, כאשר האדם זוכה ל"פקיחת עיניים" ודבוק בהכרת השכל ובראיית האמת, אזי כבר לא יוכל לסטות ברצונותיו, מחשבותיו ומעשיו מלחיות באופן של קדושה שלמה ועשיית נחת רוח לקונו, וממילא לא יחלה, ויהיו גופו ונפשו בריאים ושלמים לעבודת חייהם, לקנות מעלות ולדעת את ה' (עיין הקדמה לתע"ס, אות נד – נה).
ישנם ב' אופנים בסיבת החולאים:
א. לאדם ישנם רצונות אשר אינם באים לידי מימוש והשלמה, וממילא חווה בעקבות כך תסכולים וכד' אשר יתבטאו בהמשך גם בחולאים בגוף כידוע (נכון הדבר גם אצל הצדיקים, שמהעדר הרוות תשוקתם וצימאונם אל האלוקות באים לידי חוליי ממש, כמ"ש {שיר השירים ב, ה}: "חולת אהבה אני").
ב. חולאים הבאים מצד קלקול הגוף:
1) בסיבת הפרת חוקי החיים (תזונה נכונה, הלכות אכילה, מנוחה וכו').
2) נפשו הבהמית של האדם בוערת בקרבו ברצונות זרים, והוא מעמיק את עצמו בהבלי העולם הגשמי ותאוותיו – כל תענוגותיו מהם בלבד. ממילא, אינו טועם ממתיקות הקדושה והאלוקות ואינו כלי לתענוגות רוחניים.
בעקבות כך, נפשו ניזקת וגורם קלקול וחולי באיברי הנפש והגוף, ונשארת נשמתו יבשה מאור החיים, עד כדי מיתה רוחנית ממש.
כלומר, עצם היותו מתאווה ושקוע בדברים המזיקים לנפשו, זהו בחינת חולי גמור, (וכמ"ש הרמב"ם ז"ל {דעות פ"ב ה"א}: "בני אדם שנפשותיהן חולות – מתאוין ואוהבין הדעות הרעות כו'") ומביא בכך לכוחותיו העצמיים הנעלים להתעלם ביותר במעמקי נפשו.
והנה, הרפואה לחולאים אלו, והיא היא רפואת העתיד, הינה התשובה, וכמאמר רז"ל (יומא פו.): "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם", ונאמר (שמות כג, כה): "והסרתי מחלה מקרבך".
ובלשונו של אדמו"ר הרש"ב:
"כשהאדם עוסק בעבודה ובעסק התורה והמצוות כל היום הרי הוא דבוק ומקושר באלקים חיים, וכאשר הוא דבק באלקות הרי הוא בתכלית הבריאות בבחינת שלימות החיות וכמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום" (כמובן שאין מדובר על מצוות אנשים מלומדה, אלא על עבודה רוחנית אמיתית, שזה סוד התשובה).
ממשיך שם אדמו"ר הרש"ב ומבאר, שכאשר האדם מתמרמר ומתחרט על עברותיו, ומקבל על עצמו שלא ישוב לכסלו עוד, וכן צועק מעומק פנימיות הלב והנפש, שרוצה מאד להתקרב אל הבורא יתברך, אזי על ידי כך יתבטלו הרצונות הזרים מן הנפש ("ביטול מלכות דנוגה") ותוכל להתגלות מהנפש נקודה עצמית, נקודה הנושאת בחובה אור גדול מאד, אור אלקי אשר שירפא את כל הפגמים והחולאים בנפש כל חי בב"א.
(בלשון הקבלה נקרא אור זה: מהות ועצמות אור אין סוף – פנימיות חכמה סתימאה – פנימיות עתיק – שער הנו"ן).
רפואה זו היא הרפואה האמיתית באמת, והיא אשר תהיה לעתיד – שיהיה בחינת ראיית המהות בהתגלות ממש ותרווה הנפש מצימאונה ומתשוקתה במנוחה , שלמות ושלום אמן יאהדונהי. ואמת הויה לעולם.
על יהודי להבדיל בין הקודש לחול, וחול הוא לשון חולה והבן.
ונאמר (דברים ל, יט): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת מות ואת הרע…ובחרת בחיים".