רפואה טבעית על פי הרמב"ם – דעת הרמב"ם בנושאי רפואה מוסר ורוח

בס"ד

 

ספר

דעת הרמב"ם

 

שולחן ערוך לרופא היהודי

 

דעות הרמב"ם בנושאי

רפואה, מוסר ורוח.

 

"פרקים שראוי שידעם על פה כל רופא"

 

 

מאת

אסף אהרן מכבי

 

הנהגת החיים לרמב"ם

מלאכת הרפואה וההתקדשות

 

רבנו הגדול, רבי משה בן מימון זצ"ל, חי בשנים 1204 -1135 והיה מגדולי הרוח של העם היהודי בכל הדורות ומגדולי הרופאים בזמנו. רבנו הרמב"ם זצ"ל כתב מספר ספרים חשובים כגון: משנה תורה, מורה נבוכים, ספר המצוות ופירוש על המשניות וכן כתבי רפואה רבים, ביניהם ספר הנהגות הבריאות, פרקי משה ברפואה, פירוש לפרקי אבוקראט ועוד. כמו כן, סיכם רבנו הרמב"ם את כל יסודות ועקרונות הרפואה בספרו היד החזקה (דעות,פ"ד),  והצהיר שם את גולת הכותרת של הבריאות הטבעית:

"כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורנו אני ערב לו שאינו בא לידי חלי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו"

כמובן שלא יעלה על הדעת לסבור כי שלמות בריאות הגוף היא אידיאל החיים ומטרת האדם הסופית, אלא דבקות האדם בה' היא המטרה הסופית, ובריאות הגוף היא רק אמצעי לסייע לכך (כמ"ש במאמר תחיית המתים ד' ד"ה הנה), וז"ש בתורה הקדושה (דברים ד, ד): "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום".

ע"י השכל, המדות, המחשבה, הדיבור, המעשה והחושים, שהם לבושי הנפש השורה בגוף, מתגלה הנשמה שהיא אלוקות ממש כנודע, וגילויה הוא עצם הדבקות.

מחמת מבנה רוחני זה וחשיבותו הדגיש הרמב"ם ז"ל את הכוונה הנכונה והשלמה ביותר לשמירת הבריאות וז"ש (דעות, פ"ג, ה"ג):

"ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק, כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה'".

וכן כתב בשמונה פרקים (פרק חמישי):

"צריך לאדם שישעבד כוחות נפשו כולם לפי הדעת…וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא: השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותה (כלומר עד המדרגה הסופית שבהבנה)… (עיין מורה נבוכים חלק ג, נא. מתן תורה ע' סט, קסח. זוהר הסולם בראשית א' סוף אות ב. ובדעת תבונות כתב רבנו הרמח"ל: "כי כל מה שהוא בו, יתברך, אין השגה שתשיגהו, ואי אפשר להשיג אלא מה שהוא בנו").

 

והכוונה בבריאות גופו – שתמצא הנפש כלים בריאים ושלמים לקנות החכמות וקנות מעלות המידות ומעלות השכליות עד שיגיע לתכלית ההיא...

ועל זה ההקש יש למלאכת הרפואות מבוא גדול מאד במעלות השכליות והמדות ובידיעת השם יתברך,ובהגיע אל ההצלחה האמיתית.ויהיה לימודה ובקשתה עבודה מן העבודות הגדולות,ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות.כי בה נשער פעולותינו,וישובו פעולות אנושיות מביאות אל המעלות האמיתיות (זאת אומרת: כל פעולות האדם,גם הכי גסות ופשוטות,אם אך מוארות הן באור השכל וחשבון הדעת – הן בבחינת "בכל דרכיך דעהו" ומוליכות אל התכלית העליונה)…

 

הנכון: שישים תכלית כל מה שיתעסק בו בבריאות גופו והמשך מציאותו על השלמות, כדי שיישארו כלי כוחות נפשו – אשר הם אברי הגוף – שלמים ; ותתעסק נפשו מבלי מונע במעלות המידות ובמעלות השכליות".

כאמור, עיקר רפואת האדם ותכליתו הינה רפואת נפשו, ולכן נתמקד בה:

(את היסודות היותר קדומים ועמוקים להבנת הנפש תמצא בספר שערי קדושה לרבנו ר' חיים ויטאל זצ"ל ח"א ש"א עש"ה).

כידוע, בעבר ואולי אף בימינו, היו מחלוקות רבות על רבנו הרמב"ם זצ"ל, ובמיוחד על ספר 'מורה הנבוכים', אמנם כבר כתב הרמב"ן זצ"ל שכל זו הביקורת אינה אלא מחמת שזה הספר מביך המורים.

בכדי להכיר בחשיבות ספר 'מורה הנבוכים' של רבנו הרמב"ם זצ"ל יש לעיין בסנגוריה שכתבו עליו ענקי הרוח, כגון הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספרו מאמרי הראיה ע' 105-117 וכן במה שכתב בעל הסולם זצ"ל בספר מאמרי הסולם ע' שו – שז וז"ל:

"אז (בזמן אשר עם ישראל היה שרוי תחת רדיפות והשפעת הפילוסופיה של המוסלמים) קם הנשר הגדול הרמב"ם, וקינא קנאת ה' וקיבל על עצמו מלחמת מצווה בדת המחמדניזם.

ומה עשה. הלך ותר תחת יסודותיהם הפילוסופים, כי בירר היטב את שיטת הפילוסופיה האריסטוטלית (אריסטו), גם ביצר אותה הרבה מדעתו עצמו, והוקיע לאור את האיוולת של הכת הללו אשר כינה אותם בשם "מדברים" (כך גם כינו את עצמם), כמו שיראה כל מעיין בספרו מורה נבוכים, אשר כל הספר הזה חיבר כנגד דעתו עצמו, וכמו שאנו סוברים התלבש בטלית שאינו שלו, וקיבל על עצמו סנגוריא זו להעמיד שיטת אריסטו כדי לחרוב ולהרס שיטת "המדברים", להציל צעירי בני עמו מן השמד והסכנה שהיה מרחיב עליהם מן הדת המחמדנית הפילוסופית כביכול (הג"ה: ועל כן עשה עצמו כמו אינו יודע מתורת הקבלה כדי להתאים), ועשה והצליח כנודע.

(הג"ה: הרמב"ם לא הסתמך ולא עירב את הפילוסופיה להדת, אלה שהראה את התאמתה לדת. ושטעו בהבנתו, רצו לשרוף ספרו. ועל דרך זה, האמת צריכה להיות שלא בסתירה לכל מיני אמיתות, אלא תמיד צריך לזכור שאין האמיתות ההם ודאות מוחלטת באופן שיהיה כשרים לבסיס או לעזר להדת, אלא רק להתאמת לכל הזמנים ולכל הדורות, בסוד הכתוב (מלאכי ג, ו): "אני ה' לא שניתי") ע.כ.

"וחשוב שתדע, אשר כל הקטרוג הגדול שהיה על הרמב"ם מחכמי ישראל, והפסק החמור לשרוף את ספריו כנודע, לא היה זה משום שהיו מסופקים באפס מה בחסידותו וצדקתו של הרמב"ם עצמו, אלא רק משום שהסתייע בספריו מן הפילוסופיה והמטפיזיקה, ולפיכך קטרגו עליו. ולא עוד, אלא הכל ידעו כוונתו הטובה שעשה זה רק משום בני דורו שנפל ברשת הפילוסופיה, שהייתה בזמן ההוא על שיא גובהה, ורצה להצילם, ועם כל זה, לא הייתה רוח החכמים נוחה הימנו" (שם, ע' שעז).

"..ואז (בזמן אשר עם ישראל היה שרוי תחת רדיפות והשפעת הפילוסופיה של המוסלמים) קם הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל ויצא להציל את עמו, וכתב ספר 'מורה נבוכים' המפורסם, אשר לא מצא עצה אחרת לחתור תחת התיאולוגיה הזאת, זולת להראות איך תורתנו מיוסדת על הגיון הפילוסופי, ותיאולוגיה הישמעאלית בשקר יסדה, מתפארים שמיוסדים על הגיון, והראה שם את קושט האמת הפילוסופי (ודבר זה גלוי לכל י שראה את הספר ההוא). ועל כן מכנה את החכמים היוצרים האלו בשם כת "מדברים", כלומר דיבורים בלי שכל וטעם" (שם, ע' שי-שיא).

 

 

הנהגת בריאות הנפש:

 

ספר הנהגת הבריאות:

 

א)  "ההפעליות (ההשפעות) הנפשיות ישנו הגוף שינויים גדולים, מבוארים (ברורים), נראים לכל,ויעיד על זה (ואבאר את זה ע"י משל מעשי). תראה אדם חזק הבניין וקולו חזק וערב, ואור פניו מבריק.וכאשר יבוא לו פתאום דבר שימאסהו (שיגרום לו דאגה וייסורים) מיאוס גדול, יפלו פניו מיד,ויסור זהרם, ואור פניו ישונה וקומתו תשפל, וקולו יהיה צרוד ודק. ואם ירצה להרים קולו בכל כוחו, לא יוכל, ויחלש כוחו, ולפעמים יהיה נרעד מרוב חולשה, וגידיו הדופקים יקטנו ויחלשו, וישתנו עיניו ויכבדו עליו עפעפיו מהניעם, ויתקרר שטח גופו, ותאבד תאוות המאכל. סבת כל אלה האותות – העמיק והכנס החום הטבעי והדם אל תוך פנים הגוף.

ובהפך מזה תראה אדם חלוש הגוף ומשונה המראה וקולו דק, וכאשר יבוא לו דבר שישמחהו שמחה גדולה, תראה אותו יחזק גופו וירום קולו, ויאירו פניו ותמהר תנועתו, ויחזקו ויגדלו גידיו הדופקים,ויתחמם שטח גופו ותיראה השמחה והגילה בפניו ובעפעפיו. וענייניו מבוארים מאד (עד שלא יוכל לכסותה), ואין צריך עיון להכיר.

וסבת אלה המקרים כולם – תנועת החום הטבעי והדם אל שטח הגוף.

וכן ענייני בעלי הפחד והתקווה והתוחלת (הביטחון והשלווה) ידועים, וכן עניני התנועה בכל מחשבותיו, הנואש והמצליח מבוארים. כי פעמים מגיע האדם הנואש מיגונו לרע מזלו, עד שלא יראה למיעוט כח הראיה ועכירותו. ואולם המצליח יוסיף מאור עיניו תוספה מבוארת, עד שידמה, כי אור האוויר הוסיף וגדל! וזה העניין מבואר, אין צורך להאריך בו" (השער השלישי {12}).

ב) "ובעבור זה צוו הרופאים להשגיח בתנועות הנפשיות ולהסתכל בהם תמיד, ושיכוונו להשוותן (שיהיו מאוזנות) בעת הבריאות ובכל חולי, ולא יקדימו להן הנהגה אחרת בשום פנים. ויחשוב הרופא, כי כל חולה – לבו צר, וכל בריא – רחב הנפש. ולכן יסלק מעליו (מהחולה) ההפעליות הנפשיות, המביאות לקוצר רוח (תעוקת לב), כי בזה תיארך בריאות הבריא, והוא הקודם ברפואת כל חולה, וכל שכן אם היה חוליו מיוחד בכוחות הנפש ובכליהם, כחולי אשר בטרפשא (חרדה) או במוח (בעלי המחשבות העכורות והמלנכוליאה). כי ההשגחה בתנועות הנפשיות באלה צריכה (חשובה) יותר.

וכן כל מי שיגבר עליו הדמיון והמחשבה הארוכה (דמיון שוא), ובריחת החברה, מה שלא היה משפטו לברוח ממנה, או שירחיק האדם מה שהיה מקרבו קודם לכן (כגון תענוגים) (שישנא מה שאהב מקודם). אלה כולם לא יקדים הרופא דבר לפני תיקון עניני נפשותם, בהסיר אלו ההפעליות" (שם {13}).

ג) "ואולם הרופא באשר הוא רופא, לא יחפש ולא ישפוט מלאכת ידיעת חכמתו לדחות אלה ההפעליות! (שם {14}).

פירוש: ואולם הרופא באשר הוא רופא אמיתי לא יחשוב שהוא יכול לדחות את ריפוי זה ולהסתלק ממנו בעבור חכמתו הרבה בחכמת הרפואות, כלומר, שייתן רפואה טובה תמורת ריפוי נפשי.

ד) "ולזה לא תמצא אלו ההפעליות שיעשו שינוי גדול, כי אם לפחותי העם,לאלה אשר אין להם חכמה…כי אלה למורך נפשם יבהלו ויפחדו, ותמצאם,כאשר יגיע אליהם הנזק או תבוא אליהם צרה מצרות הזמן (העולם), ירבה פחדם, ויצערו ויבכו ויטפחו על פניהם, ויכו החזה שלהם; ואפשר, כי פעמים יגדל עליו הדבר עד שימות האדם הפחות ההוא פתאום או אחר זמן, לפי מה שישיגהו מן היגון והאנחה.

וכן כאשר תבוא לאלה בני אדם הפחותים טובה מטובות הזמן (העולם), תגדל שמחתם בזה ויחשוב האדם הפחות ההוא למיעוט מוסר נפשו כי השיג טובה גדולה, ויוסיף להתאוות ולהתפאר ברוב מה שהשיג מהתענוג (ויתחמם בו) וירבה צחקו (שרירות) ושמחתו עד שקצתם ימותו מגודל השמחה, כיוון שנתכת ונמסה הרוח לרוב נטותה לחוץ פתאום…וסבת כל זה רכות הנפש וסכלותה באמיתת הדברים".

ואולם, הלומדים והלוקחים מדות הפילוסופיה ומוסרי התורה (והתוכחות), הם יקנו לנפשם גבורה והם הגיבורים באמת, עד שלא תשתנה נפשם ולא תתפעל, כי אם מעט מזער. וכל מה שהיה האדם יותר לוקח מוסר, יתפעל יותר מעט בשני העניינים יחד, ר"ל בעניין הטובה ובעניין הרעה, עד שאם ישיג טובה גדולה מטובות העולם – והם אשר יקראום הפילוסופים הטובות המדומות – לא יתחמם בה ולא יגדל זה בעיניו ויחשוב לאַין הטובות ההן.

וכן כאשר יבוא לו נזק גדול וצרה מצרות הזמן – והם אשר יקראום הפילוסופים הצרות המדומות – לא יבהל ולא יפחד ויסבלם סבל טוב (בלי התרגזות ובאומץ לב).

ואולם הגיע לאדם זאת התכונה בנפשו, בהסתכלות באמיתת הדברים וידיעת טבעי המציאות, כי הגדולה שבטובות העולם לא תתמיד עם האדם כל ימיו, שהוא עניין פחות מאד, בעבור כי הוא דבר כלה ונפסד בהגיע קץ האדם. כי מה יהיה לאדם אשר ימות כשאר בעלי חיים? וכן הגדולה שברעות העולם. כשיסתכל במות, אשר אי אפשר להינצל ממנו, הנה הרעה ההיא קטנה מרעת המות בלי ספק. ולזה ימעט השינוי (הבא עם ההפעליות) לזאת הרעה, כי היא למטה מהרעה, אשר אי אפשר בלעדיה (המוות)" (שם).

ה)  "…כי כמה טובות מטובותיו ידמה ויחשוב שהן טובות והן רעות באמת" (שם {15}).

 

"..רוב מה שיאמר (שיחשוב) העם שהוא טובה, הוא רעה באמת, ורוב מה שיחשבו שיהיה רעה, הוא טובה באמת" (שם {16}).

 

ו) "ואולם רמז העבד זה הרמז, כדי לעורר ולהרגיל הנפש לקבל מעט במיעוט ההתפעלות בהסתכלו בספרי המדות ההם ובמוסרי התורות והתוכחות והדינים, אשר אמרו אותם המשכילים, עד שתתחזק הנפש ותכיר ותדע האמת שהיא אמת והבטל שהוא בטל, וימעטו ההתפעלויות בנפשו, ותהיה נעדרת מחשבתו הרעה,ותסור התבודדותו והתרחקותו מן החברה (הרגש של פחד עצבני המביא לידי אגרופוביה), ותרחב הנפש (וישרה במצב רוח מרומם, בכל מצב ומקום שיהיה), עד היות נפשו באיזה טבע שתהיה. ובכאן ההסתכלות (ההתבוננות באמת המתוארת לעיל) גרידא טובה מאד, ימעטו בו המחשבות הרעות והיגונות והאנחות. ואפשר שיבטלו לגמרי, כאשר ישים זאת ההסתכלות נגד עין שכלו.

וזה, כי כל מה שיחשוב האדם ויכאב למחשבתו, ויחדש לו יגון ואנחה ואבל, לא ימנע זה מהיות אחד משני דברים:

1) או שיחשוב בדבר שעבר, כמו שיחשוב במה ש עבר עליו, כאבידת ממון שהיה אצלו, או מיתת אדם, שיכאב לבו עליו.

2) או שיחשוב בעינינים העתידים ליפול, ויפחד שיבואו, כמי שיחשוב וידמה שייפול עליו נזק מהנזקים" (שם {17}).

ז)  "וידוע עם הסתכלות השכלית, כי המחשבה במה שהלך ועבר לא תועיל כלום בשום עניין, והאבל והיגון על העניינים שעברו הם מפעולות חסרי השכל. ואין הפרש בין האדם שיתאונן בעבור ממון שאבד והדומה לו, או שיתאונן בעבור היותו אדם ולא מלאך או כוכב והדומה לזה מהמחשבות הנמנעות" (שם {18}).

ח)  "ואמנם, המחשבה המביאה לקוצר הנפש (הרוח), במה שייפול ויבוא בעתיד, ראוי להניחה ג"כ בזה ההשתכלות: כי כל מה שיפחד האדם שייפול עליו, הוא מצד (מכח) האפשר, אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה. וכמו שיכאב וידאג שמא יהיה מה שפחד ממנו, כן ראוי,שירחיב נפשו בביטחון השי"ת. ובזאת ההסכמה אפשר שיבוא ההפך ממה שפחד שיבוא עליו. כי מה שפחד שיבוא עליו וגם הפכו – שניהם אפשריים (שם {19}).

ספר הקצרת:

 

א) "ומן הידוע אצל הרופאים, שיש לחולי סיבות רבות החליים, תשתנה לפי השתנות הסיבות. וכמו כן מן הידוע והגלוי אצל הרופאים, שאי אפשר להגיע לרפואות החליים על דרך הנבחר, אלא אחרי השתדל במזג החולה בכלל ובמזג אבר ואבר מאבריו בפרט, ואין צריך לומר מזג האבר הכואב והמשותף לו בכאב" (הקדמה).

ב) "ההנהגה הטובה ימעט הליחות ויקל משענו בזה. וההנהגה הרעה יוסיף בליחותיו ובכבד סערו" (פרק ראשון {1}).

ג) "..האברים החלושים תתחדש בהם המחלה בגלל רוב הליחות, ואפילו היו טובות, ומפני רוע הליחות ואפילו מעטות, ואם היו הליחות רבות ואיכותם רע, החוזק גדול. וכמו כן זכר גאלינוס, שהוא ריפא המון רב מחולאים, שהיו להם שנים רבות בהנהגה הטובה לבד וביושר תנועתם. כמו כן זכר גאלינוס, שההפסד יקרה במידות, גם כן בהתמדת הדברים הרעים, במאכל או במשתה (עיין מו"נ, ח"ג, פי"ב, ד"ה המין השלישי). וההנהגה הטובה תתקן הרבה ממידות הנפש.  ואלה תועלות מועילות מאוד, יאות לסמוך עליהם ולעשות על פיהם החולים והבריאים" (שם {2}).

ג) "וכבר נודע שהנהגת הבריאים והחולים כולם כללוהו הרופאים בשבעה סוגים. הששה הכרחיים, והאחד בלתי הכרחי. והששה הכרחיים הם סוג האוויר המקיף אותנו, וסוג מה שיאכל וישתה, וסוג התנועות הנפשיות, וסוג התנועה הגופנית והמנוחה שכנגדה, וסוג התנומה וההקצה, וסוג ההרקה והעוצר. אבל הסוג הבלתי הכרחי הוא מה שיגיע לגוף במקרה לבד כמו הרחיצה והחפיפה" (שם {3}).

ד) "כל מסעד שיוליד ממנו תערובת עבה או מדבק, יאות להרחיקו. וכמו כן מה שיסעד מסעד רב מאוד, ואפילו היה טוב. וכל מסעד רב הנוספות יאות להרחיקו ויאות שיסמוך על המסעד, מה שהוא ממוצע בכמותו או נוטה מעט אל המיעוט, ויהיה באיכותו לא מדבק ולא עבה או נוטה מעט אל הדבקות. וסבת זה מבוארת, והוא שהמסעדים, אם נתעכלו באברים, והיה שארית העיכול השלישי בהם מעט, לא מדבק ולא עבה, נמחה מחוי קל ויצא בהבלים ובזיעה. ואם נותר מהם נוסף, יקל צאתו בנקבי הגוף, ויצאו עם הצואה והשתן וזולתם. אבל אם היו הנוספים רבים  או מדבקים או עבים, לא יקל מחוים ולא יציאתם בנקבי הגוף ויסתבכו באברים ויכבד צאתם מהם. ואם היו האברים יתרי הכוחות מאוד, יתחזקו עליהם הנוספים ויעברו לאברים חלושים מהם, ונחו שמה והשתקעו ויוסיפו בהפסד" (פרק שני {1}).

ה) "בכמותו (של המאכל) והוא משתנה בחוק האישים מבני אדם. והוא כי מן האנשים,, שאצטומכתם גדולה ועיכולו חזק, סובל מהמאכל שיעור גדול, ומהם, מי שאצטומכתו  קטנה ועיכולו חלוש בטבע, לא יסבול אלא שיעור קטן…ועיקר הדבר בכל זה, להישמר מן השבעה,, המביאה למתיחת הבטן ביותר ממה שבטבע, כי כל אבר שימתח, ישתבשו פעולותיו בהכרח, כי ההמתח הוא ממיני הפרד הדבוק. ואם נתמתחה האצטומכא ביותר ממה שבטבע, יחלשו פעולותיה, ולא תספיק לדחף על המאכל, ויכבד עליה, ותקוץ בו עד שתדרוש המים ללא צמא, אלא כדי להרגיל המאכל ממנה ויקל כבדו בשומו במים, וזהו שתיית המים הרבים אחר השבעה" (פרק חמישי {1}).

ו) "המסעד הטוב, ואפילו מבחר המאכלים, אם הרבה ממנו, הפסיד עיכולו בהכרח ונולד מהם לחות רעות שהם עיקרים לחוליים החדים מאוד" (שם {3}).

ז) "וכבר ציוו הרופאים, שלא לאכול מטעמים רבים בסעודה אחת, וציוו לסעוד מין אחד ואמרו, שהסיבה בזה השתנות העכולים. כי מפני שהאצטומכא אחת, אם יהיו בה מטעמים שונים, יחדשו הליחות אשר בם בהכרח חוסר בעיכול או יתרון, וטובת העיכול האחד" (שם {4}).

ח) "התמדת הבריאות יהיה בהשמר מן השובע והניחו עצלות היגיעה…המנוחה – רעה רבה לשמירת הבריאות, כמו שהתנועה הבינונית טובה גדולה. והוא, שהאדם לא יחלה אם יהיה בטוח שלא יקרה לו עיכול רע לעולם. ולא ינוע אחרי אכלו תנועה קשה. וזה כי כמו שהעמל קודם האכילה מועיל מכל הדברים להעמיד בריאותו, כמו כן התנועה אחר המאכל מזקת מכל הדברים. כי המסעד יצא מן הבטן ויתפשט בכל הגוף קודם שיתעכל, ויתקבצו  בעורקין כימוסים רבים, שדרכם, שיולידו חולאים משתנים, אם לא יקדימנו המססה, שתהיה בגלל רב העמל, או שנתעכל ונהפך לדם בכוח שיש בכבד ובעורקים" (שם {5}).

ט) "גודל התועלת במנוחה היא אחר המאכל. מהנה התבאר לך שהכנס במרחץ והמשגל וההקזה אחר אכלו, פשיעה גדולה, כי כל אלו תנועות. אך הראוי אחר המאכל המנוחה לבדה" (שם {6}).

י) "יאות לבריאי הגוף הדעתנים, שיתבוננו ויקישו, אם ערבות המאכל תועיל כנגד הדעות האלו כולם, שזכר גאלינוס, שדרך ההצלה מהם הוא לסעוד המסעד הטוב האחד, ולא יתמלא ממנו ולא יעמול אחריו, כמו שזכר תחילה. ואם השימור הזה חובה בבריאים, כל שכן שהוא חובה ליודעי החליים הנמנים, וכל שכן למי שאבר מאיבריו הנגידים חלוש בטבע, או לפי חולי, אשר קרהו, שראוי להרגיל עצמו מאוד, לסמוך ולהתנהג במנהג הטוב במסעד, שהגדנו דרכיו וזכרנו מיניו" (שם {7}).

יא) "שלא יאכל מאכל על מאכל, ולא יאכל אלא על ניקיון האסטומכא…וזה ישתנה לפי מה שיאכל מן המאכל, ולפי אורך היום וקיצורו, ולפי מה שיחדש מחוץ. וגדר הזמן שיאכל בו המאכל הואף שהמאכל הראשון כבר יצא מהאסטומכא, ולא יישאר לו טעם בפיהוק, ותתעורר תאוות האכילה התעוררות אמיתית, ויחל הרוק להימשך אל הפה, ויעמוד אחר זה כחצי שעה (פרק שישי {3}).

יב) "המים, כבר נודע לרוב בני אדם, כי שתותם על המאכל, יפיגוהו ויבדילו בין האסטומכא ובין המאכל, ויצוף ויפסד העיכול. ואם היה מנהגו נאות לקבל זה, ימעיט ממנו כל מה שאפשר, ויאחר לקחתו כמו שיוכל, ומיטב העיתים לשתיית המים אחר אכלו – כשתי שעות" (פרק שביעי {3}).

יג)  "ידוע, שראוי לתקן האוויר וליישרו ולמנוע העיפוש ממנו לכל בני אדם הבריאים, אבל החולים, יאות שיהיה האוויר הפך החולי" (פרק שמיני {1}).

יד) "התנועות הנפשיות עניינם ידוע, ר"ל מה שאנו רואים העניינים מכאב הנפש וקוצר הרוח, וחולשת הפעולות הנפשיות, והחיוניות הטבעיות עד כי התאווה בעת האכילה תבטל מן הצער, והפחד, והיגון, והצרה….והגילה והשמחה יעשו הפכם להרחבת הנפש ותנועת הדם והרוח, היוצא מהגוף וייראו פעולות האברים בכל השלמות שיתכן. ואם נוסף זה וגדל הערבות, כמו שיקרה זה לפתאים, חסרי הדעת, יחלו, ואולי ימותו, מפני שהנשמה תמח ותמק ותצא לחוץ, ויתקרר הלב וימות האדם" (שם {2}).

טו) "ורפואת אלה שני המינין מתנועות הנפש והזהירות מלנפול בהם איננו במסעדים ורפואות לבד, ולא לרופא המתעסק באומנות הרפואות, אבל רפואת אלה הדברים, המתחדשים למלאכות אחרות, ר"ל למדות פילוסופיות או לפתרוני החכמים ומוסרים והתוכחות התוריות. ואין ספק, בכל אלה ינצל מאלה המקרים יותר, ויבטח האדם מלנפול בהם, בפתרוני החכמים, שידעו טבע המציאות וההנהגה, מה שיתחייב בעולם ההוויה וההפסד הזה. וכמו כן המידות הפילוסופין, ירחיקו האדם מן ההפעלות, ולא ירגיש לעצב לבד ולא לערבות כבהמות, כמו שיקרה להמון. אבל תנועת נפשו הולכת כפי שנראה בעצה האנושית, לא להתפעלות הגוף לבד מאמץ לב ורפיונו וכיוצא בו (שם {3}) .

                                                     

טז) "ודע, כי אין דבר מזיק יותר בהנהגת הבריאות ולהביא התחלואים מעצירת שני המותרות בכוונת הטבע. וכבר ביאר גאלינוס, שהרעי ישוב בהתגוללות בתוך הרוח, ויפסיד הליחות כולם בהעלות עשנו אל המוח, ויפיץ כל הרוחות ויהיה סיבה להתחלת עיפושים והפסד עיכולים ולהתחלת חולאים גדולים. וכמו כן יתחדש מעוצר השתן (פרק תשיעי {9}).

יז) "אבל הקיא באמת מהנהגת הבריאות, המתחייב לכל בני האדם, ויעשה ברפואת החולאים. ועוד אמיתת ההתרפאות בזה החולי. ואין ראוי לבטל הקיא בהנהגת הבריאות, אלא מי שלא נהג ולמי שיקשה עליו מאד, או למי שיש לו חולי במוחו או בעיניו" (פרק תשיעי {10}).

יח) "הראוי להשגיח תחלה בתיקון האוויר (אחר כך תיקון המים) ואחר כך בתיקון המסעדים…ואם יהיה זה האוויר מעופש או נבאש או עכור, ישתנו אותם הרוחות כולם (הרוח הטבעי, החיוני והנפשי) ויהיה עניינם בהפך הראוי" (פרק שלשה עשר {1}). (עיין בספר מנחת יהודה לרב צבי סטריזאווער,, פרק אמת ואמונה, אות ו' ואילך).

יט) "אם נזהרת ונשמרת בתכלית יכלתך, על כל פנים יקרוך מקרים מעטים, יחדשו תמיד בגוף האדם. והמשל, כי פעמים ירפה הטבע מעט, ופעמים ייבש הטבע, יום אחד ימצא האדם שינוי בעיכול, או ימצאהו כובד הראש מעט, או יכאיבהו מקום מגופו כאב מועט. ובכמות זה יש לחוש מאוד ולהזהר מאוד מהמקרים לרפאות דבר זה, ומקפוץ לקחת רפואות, שתכוון בהם להסיר המקרה הזה. כי כבר מנעו זה חסידי הרופאים, מפני שהטבע מספיק בכמות אלה הדברים, ולא יצטרך לרפידת הרפואות, אך תעמוד בהנהגת הבריאות הטובה. כי אם החלות לרפאות  המקרה מועט, לא תמלט משני דברים, או שיהיה בפעולך חטא, ויהיה הפך רצון הטבע ויקשה עליו, ותרבה הרעה. או שיהיה פעלך יושר, ותשיב הטבע למפעליו הטבעיים, ותלמד טבעך עצלות, ותנהיגהו, לבל יעשה הראוי, אלא בסעד וברפידה מבחוץ" (שם {5}).

כ) "..כמוכן יקרה בשגגת הרופאים בשווה, כי ישגו שגגה גדולה, וינצל החולה, ויעלימו עיניהם מדבר מועט, ויהיה זה סיבת מיתת החולה. יעיין זה כל מה שיש בו עיון" (שם {10}).

כא) "אמר הראזי בפרק מפרקיו, הרפואה אומנות נקראת בספרים, ויתגדל בה פחות הרופאים, ומה מאוד קשה עניינה על הרופא המהיר" (שם {12}).

כב) "כל מה שיהיה האיש השלם באותה חכמה (חכמת הרפואה), משכיל ומעין בה, יתחדשו לו ספיקות, ויקשו עליו שאלות, וחדשו לו תוספת עיון, ולא יוכל להשיב תשובות. וכל מה שיהיה חסר הידיעה, יקל עליו כל קשה, ויקרב בעיניו כל רחוק, וירבו הבליו ומהירות תשובתו למה שלא הבין" (שם {13}).

כג) "אמר אבוקרט: יאות לך, שתכוון לשני דברים. האחד להועיל לחולה והשני שלא תזיקהו" (שם {17}).

כד) "ואם קדמתי לך כל  זה, להשיאך עצה טובה, להשמר מן הרופאים, לבל תמסור נפשך ביד כל מי שתמצא מהם, אך תסמוך עם מבחר ההנהגה, שכבר אמרנו עיקריה, ורוב מה שצריך ממנה, שהשגיאה מהם גדולה מההישרה" (שם {19}).

כה) "אמר אריסטוטליס בספר נודע מספריו דברים, ואלה נוסחם: אמר, וקודם זה ראוי, שתעיין בטבע, כמו הבריאות והחולי, כי רוב הרופאים טעו בכוח זה, עד שתהיה סיבת מות האדם רפואה" (שם {20}).

כו) "דע, כי הרפואה חכמה הכרחית לאדם מאוד בכל זמן ובכל מקום, לא בעת החולי לבד, אלא אפילו בזמן הבריאות, עד שקרוב בעיני לאמר, שלא יאות להבדל מן הרפואה לנצח. וזה אם היה הרופא שלם, והגיע לגבול, שיפקיד האדם בידו רוחו וגופו, שינהיגם לפי הנהגתו. וכמו זה יקרה להמצא בכל מקום ובכל זמן.

אבל הרופא, שאינו שלם, והוא המון הנמצאים, אין הראוי לאדם להיסמך עליו, כמו שיעשה האדם, שיזון במזון הרע כשלא ימצא המזון הטוב. כי לא יוכל האדם לעמוד בלי מסעד כמו שיוכל לעמוד מבלי שימסור הגוף והנפש למי שלא הגיע לחכמה (כלומר, אם האדם לא יאכל מס' חודשים הוא בהכרח ימות. אמנם, אם לא ילך לרופא ורק ימסור את גופו להנהגת הבריאות הטבעית, אזי החמרת חוליו או מיתתו ח"ו אינה ודאית, אדרבה, רפואתו ודאית!). אבל יניח הדבר הזה על הטבע, וייסמך עליו עם מיטב ההנהגה העשויה במיטב העיון לכאורה" (שם {22}) עש"ה כל ההמשך.

כז) "יכריע על דעתו כל חכם, לעמוד עם הטבע מסמוך על הנהגת חסר חכמה, ואין בני האדם עושין כך" (שם).

כח) "אמר אבוקרט וזה נוסח דבריו: הטבע יבריא החולאים, ואמר, הטבע נמצא משער דרך לעצמו ולא מפי קבלה (כלומר, חכמת דרכי פעולתו אינה חכמה אנושית שנמסרה מפה אל פה {כידוע: הטבע גימט' אלקים}). ואמר, הטבע יעשה הראוי לעשות, מפני שהוא מיוחס ומלומד במוסר טוב, כי ממנו אנו למדים המוסר" (שם {23}).

כט) וידוי הרמב"ם (שם {27}): "אל תאמין בשמעך דברים אלה, שאני אני הוא, הנאות למסור בידו הגוף והנפש להנהיגם, כי גם אני מעיד עלי שמים, שאני יודע בעצמי, שאני מאותם שאינם שלמים במלאכה הזאת, הנרתעים לאחור ממנה, מאשר יקשה בעיני בהגעת התכלית ממנה. ואין ספק, שאני מכיר עצמי יותר מזולתי, ואבחן ידיעתי וידיעת זולתי יותר ממי שהוא למטה ממני בעיון. ואני אעיד עלי שמים שנית, כי הדבר איני אומר אותו על דרך השפלות, ולא על דרך מנהג החסידים, המורים (אצ"ל המודים) בחסר הידיעה, ואם היו שלמים, ובמיעוט המעשים, ואם יהיו חרוצים ומשתכלים. אך אני מעיד אמתת הדברים לפי מה שהם. אבל הבאתי הפרק הזה מיראתי עליך המעיין, שתחשוב, שפטרתי את עצמי. ויקל בעיניך עצתי הטובה, ותחשוב שנתערב בה תאווה. ותמעט מסמוך עלי, ולא תקים עצתי. על כן הבאתי הפרק הזה. ואשוב להשלים מה שרציתי".

ל) "והניסיון סכנה"  (כשהדברים נוגעים לרפואה, טעות היא לומר: "אין חכם כבעל הניסיון" או "החולי הזה כחולי ההוא", אלא מלאכה זו צריכה ניסיון והקש, כלומר חכמה וחידוש עיון באיתור השורש והענף של החולי – כל מקרה לגופו!) (שם {28-31}).

לא) "וכל איש שיחלה צריך בהכרח חידוש עיון, ולא יאמר, החולי הזה כחולי ההוא… ואל תסמוך אלא על בעלי העיון והחכמה, שהוא השורש, והמעשה והענף. ולא יהיה ענף מבלי שורש, אך תמצא שורשים, שלא עשו ענפים עד עתה" (שם {30}).

לב) קונפליקט וטעויות שעלולים להיווצר כאשר האדם מטפל בחוליו ע"י מטפלים שונים וחלוקים בדעותיהם, וכל שכן כאשר הם סותרים בעצם מהותם, כגון: רפואה קונבנציונלית למול הרפואה הטבעית. נטיית החולה לדרך מסוימת ללא עיון מעמיק ואמיתי עלולה להביא חלילה לנזקים רבים:

"ראיתי דברים מורגלים בארץ מצרים בגדולים ובהמון, והוא, כי מעט שיתמנה הרופא לרפאות חולה אחד לבדו מתחילת חוליו עד אחריתו, אך על כל פנים יעתיקו מרופא אל רופא. ופעמים יתרפא החולה מעשרה רופאים בחולי אחד לפי האמד, ולא ידעו אחד בחברו. ויטעה החולה לרופא לאמור, כי עליו יסמוך, וייקח החולה או המשמר אותו דעת כל אחד מן הרופאים, ויכריע ביניהם, ויבחר מה שיראה, שהוא טוב לפי מחשבתו. והוא חושב בכל זה, שנשמר ונזהר משגגת הרופאים. ויש במעשה זה היזקים, אני אעירך עליהם.

תחילתם מבוכת החולה בעצמו, שלא ידע עם מי האמת. ואם הכריע כפי האחד, יכריע בדמיון מה שלא ייתן העיון האמיתי וכו'…" (שם {47}).

לג) "אמר הראזי: מי שנרפא אצל רבים, יש ספק אם יאסוף טעותם" (שם {48}).

(אמנם, כשהם מתאגדים לעצה אחת ומשלימים כל אחד את חולשת זיכרון וידיעת חברו אזי זה נבחר וטוב {שם 49}).

לד) "ואמר אלכסנדר אלפרדוסי: סיבות המחלוקת בעניינים שלושה:

1. האחד מהם אהבת הנגידות והניצוח, המונעים לאדם מהשיג הדבר כפי מה שהוא.

2.השני עומק הדבר המושג ודקותו ועוצמו וקושיו מהשיגו.

3. והשלישי סכלת המשיג וחסרונו מהשיג מה שאפשרי להשיגו" (שם {50}).

לה) " אמר המחבר (הרמב"ם): והנה סיבה רביעית למחלוקת שלושה מהשלושה, אשר זכר אלכסנדר, וראוי, שלא יזכרה, מפני שלא היה בזמנם ולא מנהגם, והוא ההרגל. והגדול באחת הדעות הוא, שהאדם יטה בטבע למנהגותיו, ואין הפרש  בין שיהיה במעשים או בדעות. כי הדעת, שגדל בו האדם והרגילו והיה בו הטבע, יטה אליו ויקוץ בזולתו, ואפילו יהיה יותר אמיתי, כמו שיבחר המסעדים הרעים הנהוגים על הטובים, שאינם נהוגים.." (שם {51}).

לו) ההשקפה על סתירות עלולות בין דת לרפואה:

"אשר לרופא, באשר הוא הוא רופא, הריהו מחויב להזכיר את ההנהגה המועילה בין שהיא אסורה או מותרת (מבחינות אחרות, למשל, מבחינת הדת). לחולה (באשר הוא חולה) הבחירה החופשית ללכת בדרכי (יועצו) או לסרב. אילולי היה (הרופא) מזכיר כל זה המועיל (בעליל) מבלי להתחשב, אם הדבר אסור או מותר (מטעמי הדת, למשל), הרי היה עובר עברת משום בל תשחית, משום שמכחיד מה שטוב להנהגת הבריאות. ואף אם ידוע (לעבד שהוא רופא) שהדת מצווה מה שטוב ואוסרת מה שרע לחיי עולם הבא, הריהו בכל זאת מחויב להפנות את תשומת לב על המועיל או המזיק לגוף ב(חיי) העולם הזה…" (תשובה פרטית על שאלה רפואית לרמב"ם. תשובה כב, ספר הקצרת ע' 158).

ספר פירוש לפרקי אבוקראט:

מתוך המבוא לספר:

"אנו מוצאים כבר במשנתו (של הרמב"ם) את חלוקת הטיפול הרפואי או ליתר דיוק: את הדאגה לבריאות האדם, לשלושה שלבים:

א. הדאגה לאיש הבריא (רפואה מונעת – "הרפואה דרושה בכל מקום ובכל עת, לא רק בזמן המחלה, אלא בעת הבריאות" {ספר הקצרת}).

ב. הטיפול בחולה (וכאן מדגיש הרמב"ם את הצורך בגישה אינדיבידואלית לכל חולה ולכל מקרה, דבר המחייב מסירות והבנה לאישיותו של הסובל נוסף לידיעה מדויקת של כל אבר ואבר בגוף האדם והצריך לו לריפויו ("אף חולה אחד אינו דומה במחלתו למשנהו" {פרקי אבוקראט}).

ג. הטיפול בקמים מן החולי – שיקום (לכאן מצרף הרמב"ם גם את הטיפול בנכים ובזקנים).

כדי להגשים את כל התפקידים האלה דרושים מהרופא שלושה דברים:

 

א. לוגיקה (ידיעות).

ב. אמנות (מלאכה).

ג. אינטואיציה (אהבה למקצוע).

דברי היפוקרטס:

– "לא נכיר לעולם את חוקי החיים, אנו יכולים לראות את תופעותיהם החיצוניות בלבד" (לכן גם לא נוכל להכיר את טבע המחלות, כל זמן שלא נדע את הנצחי, את הבלתי מחולק. מאותה סיבה לעולם אין חכמת הרפואה יכולה להיות מדע מדויק, כמו המתמטיקה או הפיסיקה…לכן אפשר לומר שבתופעות החיים אין חוקים, ישנם רק כללים. אולם המדע נשען רק על חוקים. אין איפה חכמת הרפואה מדע אמיתי!).

– "האמנות הרפואית היא הנכבדה שבכל האמנויות, אולם היא גם המפגרת ביותר בין כולן".

– "העתיד שווה יותר מההנאה העצמית בהווה".

– " הטבע הוא רופאה האמיתי של המחלה".

 

* עיקרי הקדמת פירוש הרמב"ם ז"ל לפרקי אבוקראט מועתקים לקמן בנספח א' בספר אגרות הרמב"ם.

מאמר הראשון:

1. דברי אבוקראט:

"החיים קצרים והמלאכה ארוכה, והעת צר, והנסיון סכנה, והמשפט קשה, וראוי לך, שלא יספיק לך בהשלימך לבדך לעשות מה שראוי, מבלתי שיהיה מה שיעשהו החולה (והמשרתים) והעומדים לפניו והדברים אשר מחוץ" (אורח החיים של האדם מוגבל, מלאכת הרפואה מרובה, שעת הכושר לפעולה הנכונה חולפת, הבקיאות מסופקת וההחלטה קשה. וחשוב שלא הרופא בלבד יעשה את שלו בטיפול הדרוש, אלא גם החולה צריך לשתף פעולה וכל המטפלים בו וכן צריכים התנאים החיצוניים להיות מתאימים)

דברי הרמב"ם:

"מלאכת הרפואה יותר ארוכה משאר המלאכות העיוניות והמעשיות, הנה זה מבואר, כי היא לא תשלם, ויגיע תכליתה, כי אם בחלקים רבים לא יספיקו חיי אחד מן האנשים להקיף אותם החלקים כולם על השלמות"

כי החלקים אשר תצטרך אל ידיעתם מלאכת הרפואה שבעה חלקים:

 

החלק הראשון: מה שיתלה ברופא מידיעת נושא מלאכתו, והוא גוף האדם, וזה הוא ידיעת החילוק (אנטומיה) בכלל, וידיעת מזג כל איבר מהאיברים בכלל (הרכב האיברים השונים), וידיעת פעולתו ותועלתו…וזה השיעור אי אפשר שישכיל הרופא דבר ממנו, ובו מן האריכות מה שלא יעלם.

והחלק השני: ידיעת מה שישיג הנושא מעניין הבריאות (היגיינה כללית ופרטית), והוא ידיעת מיני הבריאות בכלל לכל הגוף, ומיני בריאות איבר ואיבר.

והחלק השלישי: ידיעת מיני החוליים וסיבותיהם, והמקרים הנמשכים אחריהם בגוף בכלל, או באיבר מאיברי הגוף.

והחלק הרביעי: ידיעת דרכי לקיחת הראיה ( תצפית והכרת הסימפטומים), והוא איך ייקח מן המקרים ההם, המשיגים הנושא, ראיות (יסיק מסקנה) על מין ומין ממיני הבריאות, ועל מין ומין ממיני החולי, היה זה בגוף כולו, או באיזה איבר שיהיה מאיבריו, ואיך יבדיל בין חולי וחולי, כי הנה יתדמו רוב הראיות (רוב הסימנים שותפים למחלות רבות ושונות).

והחלק החמישי: דרכי הנהגת בריאות הגוף בכלל, ובריאות כל איבר מאיבריו בכל שנה מהשנים, ובכל פרק מן השנה, ולפי כל עיר ועיר, עד שיתמיד כל גוף וכל איבר על בריאותו אשר ייחדהו (הבריאות שגופו מסוגל לה, המיוחדת לו).

והחלק השישי: ידיעת הדרכים הכלליים, אשר ינהיגו הם החולים (שיטות הטיפול), עד שישיבו הבריאות הנאבדה אל הגוף כולו (עד החלמתו המלאה של החולה), או אל אותו האבר אשר נחלה.

והחלק השביעי: ידיעת הכלים אשר ישתמש בהם הרופא, עד שיתמיד הבריאות הנמצא, או שישיב הבריאות הנאבדת, והוא ידיעת מזונות האדם ורפואותיו עם חלוף מיניהם פשוטיהם ומורכביהם, והסמידה (רחיצה, עיסוי), והרחיצה והחיתול והפעוט מן המין הזה, וכן הכלים אשר יבקע בהם נפח (כלים כגון כוסות רוח), ויחתוך הבשר, והמזלגים אשר יתלה בהם, ושאר הכלים אשר ישתמש בהם, בנגעים ובחליי העין, כולם מזה המין. והנה נכלל בזה החלק מן המלאכה ידיעת צורת כל צמח וכל מחצב שיכנס במלאכת הרפואה; כי אתה, אם לא תדע ממנו זולת שמו, לא השגת אותו על תכליתו. וגם כן יצטרך אל שמותיהם המתחלפים בהתחלף המקומות,עד שידע בכל מקום איזה שם יבקש.

– ולא יגיע בעבור החכמות ההם שלמות המלאכה (בידיעות בלבד עוד אינך רופא שלם!), עד שיהיה מוחזק, שיראה האנשים בעניין בריאותם וחלייהם (עד שיכיר הודות לניסיון הרב שרכש לו, טבע הבריאים והחולים), ויגיע לו קניין מהכרת המופתים אשר יורו בהם (ע"י ידיעת הסימנים יהפוך לרופא מעשי), איך יורו, וידע בקלות עניין מזג האיש ועניין מזג כל אבר מאיבריו, באיזה מין הוא ממיני הבריאות או ממיני החולי, וכל עניין כל אבר מאיברי האיש הזה, ועניין עצם איבריו. וכן ידע בקלות באורך ראיית האישים (הבחנה כללית בטיבם של בני אדם, כשרון), ובאותן הצורות החקוקות בשכלו (באינטואיציה ובשכל), איך יצרף ישתמש ויתעסק באותם הכלים, ר"ל: המזונות והרפואות ושאר הכלים. וזה יצטרך אל זמן ארוך מאוד.

 

– הנה נתבאר לך, כי ידיעת אותם החלקים (אותם המדעים והחכמות) בכלל ולדעת על פה אותם הדברים, עד שלא יעלם ממנו מהם דבר כלום, יצטרך אל זמן ארוך מאוד…הנה באמת נאמר, כי "המלאכה הזאת יותר ארוכה" מכל מלאכה למי שיכווין השלמות בה…

– ועם השתמשו בה, ידע, כי כל מי שהוא בלתי שלם בה, הנה יזיק יותר ממה שיועיל. כי היות האיש בריא או חולה, יותר טוב שלא יתנהג בעצת רופא כלל, משיתנהג בעצת רופא יטעה בו! ולפי שעור חסרון כל איש יהיה טעותו.

– שלא יתקצר הרופא בעשותו מה שראוי לבד, ויספיק זה לו, כי זה בלתי מספיק בהגעת הבריאות לחולה. ואמנם, תושלם התכלית ונרפא החולה, כשיהיה החולה וכל מי שיעמוד לפניו עושה מה שראוי לעשותו (גם החולה גם קרוביו ומשרתיו כולם צריכים לעזור להשגת הבראתו של החולה), ויסלק המעיקים כולם אשר מחוץ (להרחיק אנשים, רעשים, חפצים וכד' המפריעים להבראתו), המונעים בריאות החולה, כאלו הוא יצווה בזה השער, שיהיה לרופא יכולת על הנהגת החולים, ויקל מעשה הרפואה עליהם, כשתיית הסמים המרים, והקלוחים, והחיתוך, והכוויה, והדומה להם; ושיזהיר החולה ומי שיעמוד לפניו לשמרהו, שלא יחטא בעצמו, וישים העומדים לפניו יכונו (יבינו) בהנהגתו, לעשות כמו שראוי בעת שלו יהיה שם הרופא. וכן יסיר המעיקים אשר מחוץ בכל יכולתו, לפי איש איש שיקרהו. ואם היה החולה עני, והוא במקום יוסיף בחוליו, ואין לו מקום אחר, יעתיקהו הוא ממקום אל מקום (כגון העברה לבית מרפא בסביבה נוחה ומתאימה לריפוי). וכן יכין לו המזון והרפואה כאשר לא יהיה זה אצלו. הנה אלו והדומה להם הם "הדברים אשר מחוץ", ממה שיתחייב לרופא מצד מלאכתו. כי אמנם הם הכרחיות בהגעת התכלית אשר יחתור הרופא הגעתה לחולה הזה. אבל שיאמר בלבד מה שראוי שיעשה, וילך, לא יעשה זה, כי פעמים שלא יגיע מזה התכלית המכוון.

 

7. אמר אבוקראט:

"כאשר יהיה החולי חד מאוד (מחלות אקוטיות רציניות מאוד), הנה הכאבים אשר בתכלית האחרון יבואו בו בתחלה (ישנם 3 שלבים למחלה*: שלב ההתחלה, ההעמדה והירידה), וראוי בהכרח שתעשה בו ההנהגה אשר בתכלית האחרון מן הדקות ( כלומר לצום). וכאשר לא יהיה כן, אבל יהיה סובל מן ההנהגה מה שהוא עב מזה, הנה ראוי שתהיה הירידה לפי רפיון החולי וחסרונו מן התכלית האחרון (כלומר, אם לא יזדקק לצום, אזי עליו לדייק בתזונה שתהא תואמת את שלב ועוצמת המחלה)" (יש לעיין בסייגים לכך בסעיפים הקודמים {סעיף 4-6}).

* יש וחילקו את המחלות לחמישה שלבים: 1. התחלת המחלה 2. עלית המחלה 3. פסגת המחלה 4. ירידת המחלה 5. תום המחלה.

8. אמר אבוקראט:

"כאשר הגיע החולי לתכליתו, אז ראוי בהכרח שתעשה ההנהגה אשר היא בתכלית האחרון מן הדקות".

אמר המפרש (רבנו הרמב"ם):

"וזה לעוצם המקרים בעת ההיא (ההנהגה בהתאם לעוצמת המחלה), ובעבור שיתבשל החולי (כמו האוכל כך נתבשל גם החולי והגוף מתגבר על המחלה), וזה כי אין ראוי שתטריד הטבע, בבישול מזון חדש (בזמן שהגוף נלחם בבישול המחלה לא כדאי להטרידו בבישול מזונות) תכניסהו עליו מבישול הליחות המולידות החולי, כי הוא בעת ההיא משתדל עליהם בכוחותיו כולם, ואמנם נשאר לו מעט (את מעט הכוח הוא צריך לנצל כדי להתגבר על הליחות החולניות) עד שישלם התגבורת עליהם וישלם לנצח החולי".

9. אמר אבוקראט:

 " ראוי גם כן שתשקול כוח החולה (לאמוד את כוח החולה ולחשב אם יהיה מסוגל לסבול את ההנהגה הדקה ביותר עד תכלית {פסגת} מחלתו) ותדע אם יהיה שיתקיים (כוח החולה) עד עת תכלית החולי, ותעיין אם כוח החולה יחלש קודם תגבורת החולי (כלומר, שכבר אינו יכול לעמוד בצום או בדיאטה החריפה), ולא תישאר על המזון ההוא (ולא תתעקש להמשיך בצום או בדיאטה אלא תוסיף מזונות), או החולי יחלש קודם ותנוח שנאתו (תשקוט עוצמת המחלה)".

10. אמר אבוקראט:

"ואשר תבוא תכלית חוליים בתחילה, הנה ראוי שיתנהגו ההנהגה הדקה בתחילה; ואשר יתאחר תכלית חוליים, הנה ראוי שיושם הנהגתם בתחילת חוליים יותר עבה (כלומר, במידה והחולי אינו אקוטי ביותר לא מומלץ להתחיל בדיאטה חריפה או בצום אלא בהנהגה "יותר עבה"), ואחר כן יחסר מעביה מעט מעט כל מה שיתקרב מתכלית החולי (וכאשר המחלה תתקרב לשיאה, אז יש להנהיג ב"דרך הדקה"), ובעת תכליתו בשיעור מה שיישאר כוח החולה בו (וגם ההנהגה הדקה כעת תהא בהתאם לכוחות ההחלמה והשיקום של החולה {כמבואר בסעיף 9}). וראוי שימנע מן המזון בעת תכלית החולי, כי התוספת בו יזיק (בפסגת החולי כל המוסיף מזון – גורע ומזיק!)*".

* במקור היווני כתוב: "באלה החולים אשר בהם הפסגה מתאחרת ראוי מקודם להחסיר במזונות בהדרגה, אולם זמן קצר (לפני הפסגה) יתנו יותר מזון (מיצים וכד') כדי שיהיו לגוף הכוחות הדרושים למלחמתו".

 

13. אמר אבוקראט:

"הישישים (אשר טרם הגיע להפסד המשקל והכוחות) יסבלו הצום יותר מכל האנשים, ומאחרים הזקנים (האנשים בגיל הממוצע) . והבחורים סובלים יותר מעט מכל האנשים. ומי שהיה מן הנערים (ילדים) יותר חזק התאווה (התיאבון), הוא סובל אותו יותר מעט".

 

אמר המפרש:

"…כל מה שיהיה החום הטבעי יותר, יצטרך אל מזון יותר, והנתך מגופות הנערים בעבור לחותם יותר. וזה אשר זכר מסבול הישישים הצום, זכר גאלינוס, שהוא הישיש אשר לא הגיע לגבול ההפסד והחולשה (הכוונה לישיש, אשר טרם הגיע להפסד המשקל והכוחות); אבל הישישים אשר בתכלית הישישות (החלשים מאוד) הנה לא יסבלו המיתון מן האכילה (הימנעות מן האוכל), אבל יצטרכו שייקחו אותו מעט מעט, פעם אחר פעם (מנות קטנות אבל מרובות יותר), לקרבת חמימותם מן הכיבוי (בהתאם למצב גופם), ויצטרכו אל התמדת מה שימשכהו מעט אחר מעט (כי הם זקוקים להתמדת האוכל כדי למלא את החום והכוח ההולך ונחסר {כמ"ש (ברכות יז.): "שהתענית ממעט חלבו של אדם}))".

המאמר השני:

 

5. אמר אבוקראט:

 "היגיעה (עייפות הגוף והנפש) אשר לא נודע אליה סיבה, מורה בחולי".

אמר המפרש:

"זה יורה שהליחות כבר התנועעו על זולת דרכם הטבעית, ולכן יכאבו מהם האיברים, או מרוע איכותם או מריבוי כמותם ולכן יורו בחולי".

13. אמר אבוקראט (משבר החלמה):

"מי שיבוא לו הניקיון, הנה יכבד עליו חוליו בלילה אשר לפני עונת הקדחת, אשר יבוא ברוב הניקיון, ובלילה אשר אחריו, יהיה ברוב יותר קל".

אמר המפרש:

"בהבדיל הטבע הדבר הרע מן הדבר הטוב, ויכין לו הדחייה והיציאה יתחדש הסתערות, וראוי בהכרח בעת ההסתערות ההוא, שיסתער החולה, ויכבד עליו חוליו, וממנהג האנשים שישנו בלילה. וכאשר ימנע ההסתערות ההוא מן השינה, יתבאר סערת החולה וכבדות חוליו ביאור נגלה. ופעמים יהיה זה יום, כאשר יהיה הניקיון מוכן שיהיה בלילה, אשר יבוא אחריו, ואומרו "יהיה ברוב יותר קל", כי רוב הניקיון יביא אל השלום".

14. אמר אבוקראט:

"עם התרת הבטן (בשלשולים) פעמים יועיל בהתחלף מראות הצואה, ושלא יהיה השתנותו אל מינים רעים ממנה".

אמר המפרש:

"כי ריבוי צבעיו יורה על הרקת מינים רבים מן הליחות, והמינים הרעים, הוא שיהיה בו דבר מאותות התכת הגוף, והיא הצואה השמנה, או מאותו העיפוש, והוא סירחון הריח".

 

 

 

שמונה פרקים לרמב"ם (הקדמת מסכת אבות):

 

א)  "ואתה יודע,שתקון המדות היא רפואת הנפש וכוחותיה.וכמו שהרופא אשר ירפא הגופות צריך שידע תחילה הגוף אשר ירפאהו: כולו וחלקיו מה הם,רצוני לומר: גוף האדם: וצריך שידע איזה דברים יחלוהו וישמור מהם: ואיזה דברים יבריאוהו ויכוון אליהם – כן רופא הנפש הרוצה לתקן מדות האדם,צריך שידע הנפש וכוחותיה בכללה וחלקיה,ומה יחלה אותה ומה יבריאה" (פרק ראשון).

 

ב) "אמרו הקדמונים: כי יש לנפש בריאות וחולי,כמו שיש לגוף בריאות וחולי.

ובריאות הנפש – היא: שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה – תכונות שתעשה בהן תדיר הטובות והפעולות הנאותות.

וחוליה – הוא: שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה – תכונות שתעשה בהן תדיר הרעות והפעולות המגונות.

אמנם, בריאות הגוף וחוליו – מלאכת הרפואות תחקור עליו.

וכמו שחולי הגוף ידמו, להפסד הרגשותיהם, במה שהוא מר – שהוא מתוק, ובמה שהוא מתוק – שהוא מר ; ויצירו הנאות – בצורת בלתי נאות ; ותחזק תאוותם ותרבה הנאתם בעניינים שאין הנאה בהם כלל לבריאים ; ואפשר שיהיה בהם צער: כאכילת עפר ופחמים, והדברים העפוצים והחמוצים מאד, וכיוצא באלו מן המזונות אשר לא יתאוו להם הבריאים, אבל ימאסו אותם –  כן חולי הנפשות, רצוני לומר: הרעים ובעלי מדות הרעות, ידמו במה שהוא רע, שהוא – טוב, ובמה שהוא טוב, שהוא – רע. והאדם הרע יתאווה לעולם הפלגות (פעולות קיצוניות), אשר הן באמת רעות, וידמה בעבור חולי נפשו שהן טובות.

וכמו שהחולים הגופניים, כשידעו חוליים ולא ידעו מלאכת הרפואות, ישאלו הרופאים ויודיעום מה שצריך לעשותו, ויזהירום ממה שידמוהו ערב, והוא בהפך חוליים; ויכריחום לקחת דברים הנמאסים והמרים עד שיבריאו גופותם, וישובו לבחור בטוב ולמאוס ברע –  כך חולי הנפשות, צריך להם שישאלו החכמים שהם רופאי הנפשות ויזהירום מן הרעות ההן אשר יחשבו בהן שהן טובות, וירפאו אותם במלאכה אשר ירפאו בה מדות הנפש, אשר אזכרה בפרק שאחרי זה.

אמנם, חולי הנפשות אשר לא ירגישו בחוליים וידמו בו שהוא – בריאות ; או ירגישו בו ולא יתרפאו – אחריתם, מה שתהיה אחרית החולה, כשימשך אחר הנאותיו ולא יתרפא, שהוא ימות בלי ספק.

אבל המרגישים, והם נמשכים אחר הנאותיהם – אמרה בהן התורה האמיתית מספרת דבריהם: כי בשרירות לבי אלך, למען ספות הרוה את הצמאה (דברים כט,יח).רצוני לומר: שהוא מכוון לרוות צמאו והוא מוסיף לעצמו צמא.

אך על שאינם מרגישים בדבר – אמר שלמה המלך, עליו השלום, עליהם: דרך אויל ישר בעיניו; ושֹמע לעצה חכם (משלי יב,טו). רצה לומר: שומע לעצת החכם – חכם, מפני שיודיענו הדרך שהוא ישר באמת ; לא אשר יחשבהו הוא "ישר". ואמר: יש דרך ישר לפני איש,ואחריתה דרכי מות (שם יד,יב).

ואמר עוד בחולי הנפשות האלה, בהיותם בלתי יודעים מה יזיקם ומה יועילם: דרך רשעים כאפלה, לא ידעו במה יכשלו (שם ד,יט). אך מלאכת רפואת הנפשות היא כמו שאספר בפרק הרביעי" (פרק שלישי).

 

ג)  "ה"מעשים הטובים" – הם המעשים המאוזנים הממוצעים בין שני קצוות ששניהם רע, האחד – הגזמה, והשני – מיעוט. וה"מעלות" הן תכונות נפשיות והרגלים ממוצעים בין שתי תכונות רעות, שהאחת – ייתור, והשנייה – חיסור, ומהתכונות האלה יבואו אותם המעשים. המשל בזה: ה"פרישות" היא מידה ממוצעת בין ה"תאוותנות" ובין "העדר ההנאה", הרי ה"פרישות" היא מן ה"מעשים הטובים". ותכונת הנפש המביאה לידי ה"פרישות" היא מן "המעלות המידתיות" (פרק רביעי).

מדובר על תכונות כגון: רוב תאווה מול העדר הרגש הנאה והממוצע זהירות, כילות מול פיזור והממוצע נדיבות, מסירה לסכנה מול רוך הלבב והגבורה ממוצעת, מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר מול ההתנשאות שיתכבד יותר מן הראוי לו והסלסול (חשיבות עצמית מתוקנת) ממוצע, הגאווה מול שפלות הרוח והענווה ממוצע, אהבת הממון מול העצלות וההסתפקות ממוצעת, רוע לב מול יתרון טוב לב והטוב לב ממוצע, הכעס מול העדר הרגשת חרפה ובוז והממוצע סבלנות, העזות מול הביישנות  ובושת הפנים ממוצע וכו'.

"ורבות טועים בני אדם בפעולות הללו וחושבים את אחד הקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש…כל זה טעות, אלא משובח באמת המיצוע, ואליו צריך האדם להתכוון, ויכוון כל מעשיו תמיד כלפי המיצוע הזה" (שם) (עיין הל' דעות פ"א ה"ד).

"ודע שאלו המעלות והמגרעות המידתיות אינם נקנים ומתחזקים בנפש אלא במה שאדם חוזר על אותן הפעולות הבאות מאותה המידה פעמים רבות בזמן ממושך, וכאשר נתרגל בהם, הרי אם היו אותן המעשים טובים הרי נקנית לנו מעלה, ואם היו רעים הרי נקנית לנו מגרעת" (שם).

"ולפי שהאדם בטבעו מתחילתו אינו לא בעל מעלה ולא בעל מגרעת (כמו שנתבאר בפרק השמיני), והוא מתרגל בלי ספק מקטנותו למעשים בהתאם לנוהג משפחתו ואנשי עירו.." (שם) (עיין מתן תורה לרב אשלג זצ"ל, מאמר החרות, ד"ה השפעת הסביבה).

 

חוק הריפוי וסודו:

"כשם שהגוף, כשיצא משוויו נראה אל איזה צד נטה ויצא, ונעמוד כנגדו בהפכו, עד שישוב אל השיווי. וכשישתוה, נְסַלֵל ידינו מן ההיפוך ונשוב לעשות לו מה שיעמידהו על שוויו – כן נעשה במידות בשווה*" (שם).

 

* יותר קל לשוב למידת האמצע, כלומר; מן הפזרנות לנדיבות מאשר מן הכילות לנדיבות, מן העדר הרגש ההנאות לפרישות מאשר מן התאוותן לפרישות, מן המחרף נפשו למורך מאשר מן רך הלבב למורך, מן השפלות להתהדרות מאשר מן ההתהדרות לשפלות וכו', וזהו חוק רפואת המידות ובגלל עניין זה לא היו החסידים מעמידים תכונות נפשם בתכונות הממוצעות בשווה, אלא היו נוטים נטייה מעטה כלפי הייתור או החיסור דרך סייג. אמנם, כאשר אדם הולך על הקצנה במידה מסוימת כדרך חיים ולא כדרך ריפוי זמנית, מתוך אמונה שהשם שונא את הגוף ורוצה לאבדו, אזי סופו שיבוא לרעה ול"פחיתות מפחיתויות הנפש" (על 'חסידים' מבלי עולם אלה, ראה (ברכות לה:,סוטה כא:)).

"…מחמת קלקול אנשי עירם כאשר ראו (החסידים) שגם הם  יתקלקלו בפגישתם איתם ובראיית מעשיהם, ושיש חשש שחברתם תגרום להם קלקול מידותיהם, לפיכך יצאו מביניהם למדברות מקום שאין שם אדם רע, כדרך שאמר הנביא עליו השלום (ירמיה ט, א) מי יתנני במדבר" (שם) (עיין דעות פ"ו, ה"א – "יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהג עצמו בדרך חטאים").

"וזאת התורה השלמה המשלמת אותנו (המביאה את אלה המחזיקים בה לשלמות המעלות והמידות)…רצתה שיהא האדם טבעי (שיחיה חיים טבעיים כפי דרישת הטבע האנושית) הולך בדרך הממוצעת: יאכל מה שמותר לו לאכול – במיצוע (במידה הראויה), וישתה מה שמותר לו לשתות – במיצוע, ויבעל מה שמותר לו לבעול – במיצוע, ויבנה את הארץ בצדק ובמשפט, ולא שיגור במערות ובהרים, ולא שילבש את השק והצמר, ולא שיוגיע את גופו ויעייפו ויענהו…וגם בדברי נביאנו וחכמי תורתנו מצאנו שהם תמיד מתנהגים במיצוע ושומרים נפשם וגופם כמו שחייבה אותם התורה*" (שם).

* ומה שכתוב בפרקי אבות (פ"ו מ"ד): "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא", אין הנהגה זו ההנהגה הנכונה לחיות על פיה כדרך חיים אלא כמ"ש הרמב"ם (שם) "לא עשו דבר מזה אלא על דרך הרפואות". הרי שיותר נכון לעבוד את ה' בשמחה וטוב לב, מאשר ע"י עינויים וסיגופים. וכדברי ר' יהודה הלוי "ותורת ה' לא העבידה אותנו בפרישות…ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלוהים משמחתך בימי השבתות והמועדים".

"שהתורה לא אסרה מה שאסרה, וצוותה מה שצוותה כי אם מסיבה זו, כלומר כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר, על דרך ההכשרה" (על ידי אימונים מוסריים והרגלים בכבישת יצר הרע לפי דרכי התורה והוראותיה) (שם).

"כל זה (האיסורים השונים בענייני אכילה ותשמיש) לא ציווה ה' עלינו אלא כדי שנתרחק מגבול התאוותנות הרחקה גדולה, ונצא מן המיצוע כלפי העדר ההרגש בתאוות מעט, כדי שתתחזק בנפשנו תכונת הפרישות" (שם) (עיין מו"נ ח"ג פמ"ח).

"וכן כל מה שבא בתורה מנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין השמיטה והיובל, והצדקה די מחסורו, כל זה קרוב לפזרנות כדי שנתרחק מגבול הכיליות מרחק גדול ונתקרב לגבול הפזרנות כדי שתתחזק בנו מידת הנדיבות" (שם) (עיין מו"נ ח"ג פל"ט).

"ועל דרך זו התבונן ברוב המצוות תמצא שכולם מכשירים כוחות הנפש" (שם).

"כדי שיחלש כוח הרוגז והכעס…כדי שתסור תכונת הציקנות….כדי שתסור תכונת העזות ותושג תכונת הבושה…כדי שתסור גם ההכלמות (במקרים שיש להוכיח) ונשאר בדרך הממוצעת" (שם).

וכן אומרת הגמרא (נדרים, פרק תשיעי, הלכה א):

 

"לא דיך במה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים" (שם).

 

"הנה נתבאר מכל מה שאמרנו בפרק זה שכלפי המעשים הממוצעים ראוי להתכוון, ושאין ראוי לצאת מהם לשום קצה משתי הקצוות אלא על דרך הריפוי וההקבלה בדבר הנגדי, כמו שהאדם הבקי במלאכת הרפואה אם ראה שמזגו נשתנה שינוי מועט לא יתעלם מכך ולא יניח את המחלה להתחזק בו עד שיצטרך לריפוי חזק בתכלית. וכן אם ידע שאיזה איבר מאברי גופו חלוש שומר עליו תמיד ומתרחק מדברים המזיקים לו ומבקש מה שיועיל לו כדי שיבריא אותו האבר או כדי שלא יוסיף חולשה, כך האדם השלם ראוי לו לבקר מידותיו תמיד וישקול מעשיו ויבחון תכונות נפשו יום יום, וכל זמן שיראה נפשו נוטה כלפי קצה מן הקצוות יחיש את הריפוי ואל יניח לתכונות הרעות להתחזק בחזרו על מעשה הרע כמה פעמים כמו שביארנו. וכן ישים נגד עיניו את המידה הגרועה שבו וישתדל לרפאותה תמיד כמו שהקדמנו, כיוון שעל כל פנים יש לכל אדם מגרעות, לפי שכבר אמרו הפילוסופים שקשה ורחוק שימצא מי שהוא מטבעו מעותד לכל המעלות המידתיות וההגיוניות (עיין רס"ג אמונות ודעות מאמר ה, פ"ב ואילך)" (שם).

"אדון הראשונים והאחרונים משה רבינו עליו השלום כבר אמר לו ה' יתעלה (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי להקדישני, על אשר מריתם את פי (שם כ, כד), על אשר לא קידשתם ( דברים לב, נא), כל זה וחטאו עליו השלום היה שנטה כלפי אחת משתי הקצוות ממעלה אחת מן המעלות המידתיות והיא המתינות, כאשר נטה כלפי הכעס באמרו (במדבר כ, י) שמעו נא המורים, מחה ה' בו שאיש כמוהו יכעס בפני קהל ישראל במקום שאין הכעס ראוי בו, וכגון זה ביחס לאותו אדם חילול ה', לפי שכל תנועותיו ודבריו כולם למדים מהם ובהם מקוים לזכות לאושר העולם הזה והבא, והיאך יבוא ממנו הכעס והוא ממעשה הרע כמו שביארנו, ולא יבוא אלא מתכונה רעה מתכונות הנפש" (שם).

 

"ואם היה האדם שוקל את מעשיו תמיד ומתכוון למיצוע הרי יהיה במעלה הרמה ביותר ממעלות האדם, ובכך יתקרב לפני ה' וישיג את רצונו, וזו היא דרך העבודה השלימה ביותר" (שם).

רמב"ם כללי:

1. "האדם אי אפשר לעשות לו המצות לא כשהוא חולה ורעב או צמא ולא בשעת מלחמה ומצור ולכן שיסורו כל אלה העניינים ושיהיו בריאים ושקטים עד שתושלם להם הידיעה ויזכו לחיי העוה"ב" (סנהדרין פ"י).

2. "כשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם" (סנהדרין פ"י).

3. כידוע, החיבור האנושי הינו מאבני הבניין של בריאותו הנפשית וגמר תיקונו של האדם, על זה העיר רבנו (אבות פ"א מ"ו): "אם התחברת – אל תתחבר לפי דרכך, אלא התחבר לפי דרכו של חברך" (קל וחומר שזו העצה נכונה, מתבקשת ונצרכת גם בזוגיות).

4. "והמגרעות נקנות בהתערבות עם הרשעים" (אבות פ"א מ"ז) (עיין פירושו שם שם מי"ב).

5. "אם לא אהיה אני עצמי המעורר את עצמי אל המעלות – מי יעוררני, לפי שאין שם מעורר מבחוץ" (שם שם מי"ד).

6. המשנה דאבות (פ"ה מ"א): "בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות?":

"ייחד מאמר לכל עניין להשמיעך גודל המציאות הזו (של הבריאה) וסידורה, ושהמפסידה – מפסיד דבר גדול, והמתקנה – מתקן דבר גדול. רצוני באומרי "מפסידה": המפסיד את נפשו ולא נעשה שלם במינו, וכן ה"מתקנה": המתקן את נפשו, כי אשר בידו לתקנה ולהפסידה, וכאילו היא התכלית הסופית בכל המציאות אשר בה נאמרו עשרה מאמרות".

7. "כל הגופים ההווים הנפסדים לא יבואם ההפסד כי אם מצד חמרם לא זולתו, אבל מצד הצורה לא יבואנה הפסד, אלא הם קיימים…וביאור הדבר באדם דרך משל, שכיעור מראהו וחריגת אבריו מטבען, וכן חולשת כל פעולותיו, או בטולם, או התרופפותם, ואין הבדל אם יהיה כל זה בעיקר התולדה או שאירע לו, הרי כל זה נספח לחמרו הנפסד לא לצורתו. וכן כל חי אינו מת וחולה כי אם מחמת חמרו ולא מחמת צורתו. וכל מרדי האדם וחטאיו כולם נספחים הם לחמרו ולו לצורתו, וכל מעלותיו נספחים הם לצורתו, המשל בכך, שהשגת האדם את בוראו, וציורו לכל מושכל, וניהולו לתאוותו וכעסו, ומחשבתו במה שראוי לקחת ומה שראוי להרחיק, כל זה שייך לצורתו. אבל אכילתו ושתייתו ותשמישו וחשקו בהן, וכן רוגזו וכל מידה רעה הנמצאת לו, הרי כל זה שייך לחמרו" (מו"נ ח"ג פ"ח).

8. "ניתן לה כלומר לצורה האנושית יכולת על החומר,וממשל ושפוט ושלטון, כדי שתכפהו ותכניע דרישותיו ותחזירהו ליושר האפשרי ולאיזונו…" (שם).

9. "נתחלקו מעלות בני אדם, יש מבני אדם האישים אשר מטרתם תמיד העדפת הנעלה, ודרישת הקיום הנצחי כפי חיוב צורתו הנכבדת, ואינו חושב כי אם בהבנת מושכל והשגת השקפה נכונה בכל דבר, והתחברות בשכל האלקי השופע עליו אשר ממנו נמצאת אותה הצורה. וכל עת שחייבוהו צרכי החומר לטנופו וחרפו המפורסם, מצטער על מה שנתקע בו, ובוש ונכלם ממה שנוגע בו, ומשתדל למעט באותה החרפה כפי יכולתו, ולהשמר ממנה בכל אופן…כך נוהג בן החורין" (שם).

10. " יהיה האדם שולט על כל הצרכים הללו (אכילה, שתייה ותשמיש), וממעט בהם ככול יכולתו, ולא יקח מהם כי אם מה שאי אפשר בלעדיו, וישים תכליתו תכלית האדם באשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולתן, אשר הנעלה והנכבדת בהן השגת ה' והמלאכים ויתר פעולותיו כפי היכולת, והאנשים הללו הם אשר עם ה' ללא חדלון, והם אשר נאמר להם אלקים אתם ובני עליון כלכם, וזהו הנדרש מן האדם, כלומר שזו היא תכליתו.

אבל האחרים שמסך מבדיל בינם לבין ה', והם עדת הסכלים, הרי בהפך זה, ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש ולא יותר…" (שם).

11. "וציווי התורה ואזהרותיה אינם אלא להכנעת כל דרישות החומר. ולכם ראוי למי שהעדיף להיות אדם באמת ולא בהמה בתבנית אדם ותארו, לשום כל מאודו בהשפלת כל דרישות החומר, מאכילה ושתייה ותשמיש וכעס ויתר המדות הנספחות לתאווה ולכעס, ויבוש בהם, ויעשה להם מגבלות בנפשו, מה שאי אפשר בלעדיו כגול האכילה והשתייה יצטמצם בהם על היותר מועיל וכפי צורך התזונה לא כפי ההנאה, וגם ימעט מלדבר בהם ומלהמצא במסבות העשויים לכך…" (שם).

12. "המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו, וכאשר שוטט במחשבתו בעברה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו...כי הצורה הזו האנושית וכל סגולותיה הנספחים לה אין ראוי להשתמש בהם כי אם במה שעותדו לו, להתחברות בנעלה לא להתדרדרות לעמקי השפלות" (שם).

13. "הדיבור הזה בלשון הוא מסגולות האדם וטובה שהושפע בה עליו ונבדל בה…אין ראוי להשתמש בטובה הזו אשר ניתנה לנו לשלמותנו ללמוד וללמד בשפל השפלות ובחרפה הגמורה" (שם).

14. "מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן ולא שיתף עימה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך (בהקדמה לפרק "חלק" בסנהדרין), הרי הוא זוכה לחיי העולם הבא…ויזכה להישארות הנפש באותו המעשה" (רמב"ם, אבות פ"ו מט"ו).

15. "כל מעשיו יתעלה טוב מוחלט, לפי שאינו עושה אלא מציאות, וכל מציאות טוב, והרעות כולם העדר" (מו"נ ח"ג פ"י).

16. "הרעות הגדולות הללו הנעשות בין אישי בני אדם מזה לזה כפי המטרות והתאוות וההשקפות והגעות, כולם גם הם נספחים להעדר, לפי שכולם מחיובי הסכלות, כלומר מהעדר החכמה, כשם שהסומא מחמת העדר הראות לא יחדל מלהכשל ולהחבל, ולחבול גם בזולתו, מחמת שאין לו מה שינחהו בדרך. כך כתות בני אדם, כל אחד כפי ערך סכלותו פועל בעצמו ובזולתו רעות גדולות ביחס לאישי המין, ואילו הייתה שם חכמה אשר יחסה לצורה האנושית כיחס הכוח הרואה אצל העין כי אז היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולתו, כי בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה, ויבטלו נזקי בני אדם זה לזה, וכבר הבטיח בכך ואמר וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וגו', ופרה ודב תרעינה וגו' ושעשע יונק וגו', ואחר כך נתן סבה לכך ואמר כי סבת סלוק אלה השנאות וההתקוטטויות וההשתלטויות היא ידיעת בני אדם אז אמתת האלוה, ואמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. דע זה" (מו"נ ח"ג פי"א).

17. "האדם הוא הנכבד בכל ההוויה בעולמנו השפל, כלומר שהוא הנכבד בכל מה שהורכב מן היסודות, ואף עם זאת הרי מציאותו טובה גדולה לו וחסד מאת ה' במה שיחדו בו ועשאו שלם (בעל כוח הבחנה, הגיון ואף שכל) , ורוב הרעות שיארעו באישיו הן מחמתם, כלומר מחמת אישי האדם החסרים, וממגרעותינו אנו צועקים ומשועים, ומרעות שאנו עושים אותם בעצמנו בבחירתנו אנו מצטערים ומייחסים את זה לה', יתעלה מכך…ובאר שלמה את זה ואמר (משלי יט, ג): "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו".

ובאור הדבר שכל רע שיארע לאדם חוזר אל אחד משלשה מינים….והמין השלישי מן הרעות הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו עצמו, וזה הוא המצוי הרבה…ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם, וזהו אשר לא תמצא מי שאינו חוטא בו על עצמו כי אם מעטים, וזהו אשר ראוי לגנו עליו את הנפגע באמת, ולומר לו כמו שנאמר מידכם היתה זאת לכם, ונאמר משחית נפשו הוא יעשנה, ועל המין הזה מן הרעות אמר שלמה אולת אדם תסלף דרכו וגו', וכן כבר ביאר במין הזה מן הרעות שהם מעשי האדם בעצמו, והוא אמרו לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, ואותם המחשבות הם אשר הביאו עליהם הרעות הללו, ועל מין זה נאמר כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל, ובאר מיד בסמוך, כי האדם הוא אשר ממציא את המין הזה מן הרע, ואמר כי אדם לעמל יולד וגו', ומן זה נספח הוא לכל המגרעות, כלומר לגרגרנות באכילה ובשתיה ובתשמיש, והעסק בהם בהפרזת כמות, או באי סדר, או בהפסד איכות המזון, ויהיה זה סיבה לכל התחלואים והפגעים הגופניים והנפשיים. אשר לחליי הגוף הרי ברורים,

ואשר לחליי הנפש מרוע ההנהגה הזו, הרי משני דרכים;

 האחד השינוי שאירע לנפש בהכרח מחמת שינוי הגוף מצד היותה כוח גופני כפי שכבר נאמר כי מדות הנפש נספחות למזג הגוף.

 והדרך השני הוא מה שהנפש מתרגלת לדברים שאינם הכרחיים, ונעשים לה נוהג, ותושג לה תכונת התשוקה למה שאינו הכרחי לא לקיום הפרט ולא לקיום המין, ותשוקה זו היא דבר שאין לו סוף.

 אבל הדברים ההכרחיים כולם מוגדרים ויש להם תכלית, אך המותרות אין להם סוף…

אבל החסידים החכמים כבר ידעו חכמת המציאות הזו והבינו אותה, כמו שביאר דוד ואמר כל ארחות ה' חסד ואמת לנצרי בריתו ועדתיו, אומר כי אותם אשר נצרו טבע המציאות וחוקי התורה וידעו תכליתם, נתברר להם אופן החסד והאמת בכל, ולפיכך עשו מטרתם מה שהייתה הכוונה בהם מחמת היותם אדם והיא ההשגה, ובגלל צורך הגוף מבקשים ההכרחי, לחם לאכל ובגד ללבוש ללא מותרות, וזה הקל ביותר, ואפשר להשיגו בעסוק מועט אם יסתפק אדם בהכרחי, וכל מה שאתה רואה מקושי הדבר הזה וכבדו עלינו הוא מחמת המותרות ודרישת הבלתי הכרחי, נעשה קשה אפילו מציאת ההכרחי, לפי שכל מה שהתקוות תלויות במותרות יותר, יהיה הדבר יותר קשה, ויתבזבזו הכוחות וההשגים במה שאינו הכרחי, ובכך לא ימצא ההכרחי. וראוי שתתבונן על מצבנו במציאות, שכל מה שהיה הדבר הכרחי יותר לבעלי החיים הרי מציאותו יותר, והוא זול יותר, וכל שהוא פחות הכרחי מציאותו פחות והוא יקר מאד…" (מו"נ ח"ג פי"ב).

18. ובמו"נ כתב (ח"ג פי"ז, ד"ה אבל דעתי):

 "מין האדם בלבד…הוא אשר כל מצבי אישיו ומה שמגיעם מן הטוב והרע הוא כפי הראוי לו, כמו שאמר (דברים לב, ד): "כי כל דרכיו משפט"".

"ההשגחה האלקית לדעתי כפי שנראה לי נספחת לשפע (השכל) האלקי, והמין אשר נצמד בו אותו השפע השכלי עד שנעשה בעל שכל, ונתגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל השכל, הוא אשר נתלוותה אליו ההשגחה האלקית, וכולכלו כל מעשיו על דרך השכר והעונש…אין שכלינו מגיעים לידיעת קנה המידה בהם".

 

"ההשגחה נספחת לשכל וחיובית לו, כיוון שההשגחה אינה אלא ממשכיל, ואשר הוא שכל שלם שלמות שאין שלמות אחריה, והרי כל מי שנצמד בו משהו מאותו השפע כפי ערך מה שהגיע לו מן השכל יגיע לו מן ההשגחה…ואם כן לא תהיה ההשגחה האלקית באישי כל מין האדם באופן שווה, אלא יהיו להם יתרונות זה על זה בהשגחה כיתרונות שלמותם האנושית".

 

"…אבל הסכלים הרשעים הרי כפי מה שנעדר להם מאותו השפע ("כל מעשיו יתעלה טוב מוחלט, לפי שאינו עושה אלא מציאות, וכל מציאות טוב, והרעות כולם העדר {שם פ"י – י"א}) ירד מעמדם ונכללו במערכת שאר אישי מיני בעלי החיים כו'".

"שלום מקצת אישי בני האדם מן הפגעים, ונפול מקצתם בהם, אין זה כפי כוחם הגופני ועתודם הטבעי, הוא אמרו

 (שמואל א ב ט): "כי לא בכח יגבר איש", אלא הוא כפי השלמות והחסרון, כלומר קרבתם לפני ה' או ריחוקם, ולפיכך יהיו הקרובים אליו בתכלית ההגנה, רגלי חסידיו ישמור, והרחוקים ממנו מסורים למקרים שיפגעו בהם, ואין שם מה שיגן עליהם מן המאורעות כו'" (שם פכ"ד: "מי שנתייחד לעבודתו יתעלה יכלכלוהו ממקום שלא העלה על דעתו").

 

19. "ודע כי שטן נגזר מן שטה מעליו ועבר (משלי ד, טו), כלומר שהוא מענין ההסרה וההרחקה, כי הוא המסטה מדרך האמת בלי ספק, ומרחיק בדרכי התעייה, ועל ענין זה עצמו נאמר גם כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא)" (מו"נ ח"ג פכ"ב).

20. "..כאשר ידע (איוב) את ה' ידיעה אמיתית הודה שהאושר האמיתי שהוא ידיעת ה' נצור לכל מי שידעו, ולא יעכירוה לאדם שום יסורין מכל היסורין הללו, אלא שהיה איוב מדמה כי מיני האושר המדומים הללו הם התכלית, כגון הבריאות והעושר והבנים כל זמן שהיה יודע את ה' על פי ההגדה לא בדרך עיון, ולפיכך נבוך אותם המבוכות ואמר אותם הדברים" (שם שם, פכ"ג).

אינני יודע אם באומרו "ולא יעכירוה לאדם שום יסורין מכל היסורים הללו", מתכוון שאכן לא יהיו לו אותם ייסורים בפועל, או שמא אפשר שיהיו ח"ו, אך חווייתו מהן לא תהא ייסורים אלא לא יסור מן האושר האמתי!? ונראה יותר כסברא השנייה.

21. 21. בעניין הניסיונות (מו"נ ח"ג פכ"ד):

 

"פשט הניסיונות האמורים בתורה באותם המקומות, שהם באו על דרך הבחינה והביקורת כדי שתיודע ערך אמונת אותו האדם או האומה או ערך משמעתו".

דע, כי כל ניסיון שנאמר בתורה הרי מטרתו ועניינו שידעו בני אדם מה שראוי להם לעשות או מה שראוי לסבור, וכאלו עניין הניסיון שתיעשה פעולה מסיימת שאין המטרה עצם אותה הפעולה, אלא המטרה שתהיה לדוגמא כדי ללמוד ממנה וללכת בעקבותיה".

 

דוגמאות לניסיונות:

 

ניסיון נביא שקר – "רצה ה' בו להודיע לאומות ערך החזיקכם אמתת תורתו יתעלה והשגתכם את אמתתו, ושאינכם נפתים למרמות רמאי ולא תתרופף אמונתכם בה', ואז ישען על כך כל דורש אמת, ויחפש מן הדעות אשר יציבותו כיציבות הזו".

"במעמד הר סיני אמר להם אל תיראו, כי זה המעמד הגדול אשר ראיתם לא נהיה אלא כדי שיושג לכם האמת באופן גלוי"

ניסיון המן – "עניינו שידעו העמים את זה ויתפרסם בעולם שכל מי שנתייחד לעבודתו יתעלה יכלכלהו ממקום שלא העלה על דעתו…שילמד מכך כל לומד ויראה האם ההתייחדות לעבודתו מועילה ומספיקה או שאינה מספיקה…להודיע האם ההתייחדות לה' מספיקה בכלכלה ומניחה מן העינוי והיגיעה או לאו".

"שהוא יתעלה הקדים להרגילכם לענוי במדבר כדי שיגדל אשרכם כאשר תכנסו לארץ, וזה נכון, כי היציאה מן היגיעה אל הנחת נעימה יותר מן ההתמדה על הנחת".

"אלמלי ענוים ויגיעתם במדבר לא היו יכולים לכבוש את הארץ ולא להילחם…כי ההתענגות מאבדת את האומץ, וצמצום המזון והענוי מביאים את האומץ".

ניסיון העקידה – שני עניינים:

 

1. "להודיענו גבול האהבה לה' יתעלה, והיראה ממנו לאיזה גבול מגעת".

"אילו חשב לעשות את זה (לשחוט את יצחק) מיד כאשר בא אליו הציווי, היה זה מעשה בהילות ובלבול חושים ללא ישוב דעת מדוקדק, אבל כיוון שעשה את זה לאחר כמה ימים משנאמר לו הציווי, הרי היא פעולה מתוך התבוננות ומחשבה נכונה והבחנת אמתת מצוותו יתעלה ואהבתו ויראתו, ושאין ראוי להתחשב בשום מצב אחר, ולא להעדיף שום התפעלות כלל…אלא לעצם מה שמוטל על בני האדם מאהבתו יתעלה ויראתו, ולא לתקוות שכר ולא ליראת עונש…שבמעשה זה אשר בו ייאמר עליך בהחלט ירא אלקים, ידעו כל בני האדם גבול יראת ה' מה הוא".

2. "להודיענו עד כמה אמיתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון…שכל מה שרואה הנביא במראה הנבואה אמת ונכון אצל הנביא, אין לו ספק בשום דבר ממנו כלל, ודינו אצלו כדין כל הדברים המציאותיים המושגים בחושים או בשכל…ואילו היה פקפוק אצל הנביאים בחלום הנבואה, או שהיה להם ספק במה שמשיגים במראה הנבואה או טעות לא היו ממהרים למה שהטבעים מתנגדים לו, ולא הייתה נפשם נענית לעשות המעשה הזה רב הסיכון מספק". ע.כ.

"ככה ראוי שיובנו ענייני הניסיונות, לא שה' יתעלה רוצה לנסות דבר ולבחון אותו כדי שידע מה שלא היה יודע מקודם".

22. מו"נ (ח"ב פכ"ה):

"הפעולות נחלקות לפי בחינת תכליתן לארבעה חלקים:

א. פעולת הבל – פעולה שאין מתכוונים בה לשום מטרה כלל…וכפעולת המשועממים והתימהוניים.

ב. פעולת שחוק – פעולה אשר המטרה בה תכלית גרועה, כלומר שיתכוון בה לדבר בלתי הכרחי ולא מועיל תועלת חשובה.

ג. פעולה בטלה – כל הפעולות שמבקשים בהן תכליות ולא יושגו אותם התכליות.

ד.פעולה טובה וחשובה – הפעולה אשר יעשנה העושה למטרת תכלית נעלה, כלומר הכרחית או מועילה ותושג אותה התכלית.

וזה ישתנה כפי מטרת העושים ושלמותם, כי יש שם דברים רבים הם הכרחיים או תועלתם גדולה אצל אחדים, ואצל אחרים אין להם צורך כלל..

אין מקום לבן דעת לומר כי דבר ממעשה ה' בטל או הבל או שחוק…מעשיו כולם טובים וחשובים

פרטי המעשים הטבעיים כולם עשויים בחכמה, סדורים וקשורים זה בזה, וכולם סיבות ומסובבים, ואין בהם מאומה הבל ולא שחוק ולא בטל, אלא מעשי חכמה מופלגה, כמו שאמר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית".

23. מו"נ (ח"א פל"ד):

"הסיבות המונעות את פתיחת הלימודים בענייני האלוקות (מעשה מרכבה {יסודי התורה פ"ב הי"א}):

הסיבה הראשונה:

קושי הדבר כשלעצמו ועדינותו ועומקו.

הסיבה השנייה:

– קוצר דעת כל בני אדם בראשיתם, לפי שלא ניתנה לאדם שלמותו הסופית מראש, אלא השלמות מצויה בו בכח, ובראשיתו נעדרת ממנו בפועל.

– חוסר הכשרה שתוציא אותו הכח אל הפועל (כלומר, לימוד מלאכת ההיגיון כפי הסדר, מדעי הטבע וכן תלמוד וראשונים).

– מעצורים…והמטרידים (כגון מחלות וכד', או דעות קדומות עקומות ועקושות).

– פנאי להכשרה.

הסיבה השלישית:

– אריכות המצעים (ההקדמות וההצעות הדרושות לאדם כדי להכינו לקראת מדעי האלוקות), כי יש לאדם בטבעו חשק לחקירת התכליות, אלא שעל הרוב הוא נלאה או דוחה את המצעים…יסתפק בדמיונות כוזבים שנפשו נינוחת בהם…כי הצורך למצעים הכרחי, ושאי אפשר להגיע אל החכמה האמיתית אלא לאחר הכשרה (עיין מאמרי הסולם ע' ריח-ריט).

הסיבה הרביעית:

– ההכנות הטבעיות:…המעלות המידתיות הם מצעים למעלות ההגיוניות, ולא יתכן שיושגו הגיוניות אמתיות כלומר מושכלות שלמות כי אם לאדם בעל מדות מוכשרות מאד, אדם נוח ומיושב.

– תכונה מזגית שאי אפשר עמה להיות שלם כלל (כגון מי שהוא בטבעו חם לבב מאד, או מי שמזג האשכים שלו חם וכן אנשים בעלי פעלתנות וחירוף נפש ותנועותיהם פזיזות מאד בלתי מסודרות מורים על ליקוי הרכבה (ליקוי טבעי) ורוע מזג)…ולפיכך אי אפשר בלי שיקדמו המצעים המדותיים, עד שיהא האדם בתכלית התקינות והשלמות, כי תועבת ה' נלוז ואת ישרים סודו (משלי ג, לב).

– מרוחק למודו לבחורים, ואף אי אפשר להם לקבלו מחמת המית טבעיהם וטרדת מחשבותיהם בלבת הגדילה, עד אשר תשוך אותה הלבה המביכה, ויושגו להם הנחת והשקיטה, וייכנעו לבותיהם, ויהיו ענווים מצד מזגם.

– הכנה טבעית הכרחית בהם…יש בבני אדם חלושי מחשבה מאד..ומהם מי שיש לו מחשבה נכונה וכושר הנהגה בעניינים המדיניים והוא הנקרא יועץ, אבל אינו יכול להבין מושכל ואפילו קרוב למושכלות הראשוניים.

– ויש בבני אדם בעל הבנה זכה בטבעו השולט בנסתרי העניינים בדברי הסבר קצרים מחוכמים והוא הנקרא נבון לחש, אלא שלא עסק ולא הושגו לו המדעים (לא עסק בלימודים).

הסיבה החמישית:

– ההתעסקות בצרכי הגוף…בנישואין ובבנים…דרישה למותרות במאכלים…אם רבו התעסקויותיו בדברים אלו ההכרחיים וכל שכן בשאינם הכרחיים ונתחזקה תשוקתו להם יחלשו בו התשוקות העיוניות וידעכו,ויהיה למודו בהם ברשול ורפיון וחוסר חשק, ועל ידי כך לא ישיג מה שיש בכוחו להשיג, או ישיג השגה משובשת ומבולבלת מן ההשגה וקוצר היכולת".

24. בספר אגרות הרמב"ם, נספח א (ע' קמא), מלמד את החוקים לכתיבת חיבור ולפירוש חיבור.

ובפתח דבריו: "המחבר אינו מחבר ספרו כדי להבין לעצמו מה שכלל אותו הספר, אלא מחבר מה שמחבר כדי להבין לזולתו, וכיוון שהחיבור לא יובן כי אם באמצעות ספר אחר הרי בטל תכלית ספרו".

 

– "אין הקנאות מעלה אפילו למען אדם גדול".

– "וכאשר ראיתי ספר הפרקים לאבקראט שהוא רב התועלת ביותר בספריו, ראיתי לפרשם, לפי שהפ פרקים שראוי שיזכרם כל רופא, ואף זולת הרופאים ראיתים מלמדים אותם על פה לנערים בבית הספר, עד שפרקים רבים מהם יודעם על פה מי שאינו רופא מגרסא דינקותא בבית הספר".

25. שם, נספח ב', (ע' קמח) , מלמד על 'מחלת האנוכיות'.

– "אקרא אני את ההשקפות הבלתי נכונות והמידות הגרועות על כל ריבוי שינוי מיניהם המחלות האנושיות.

ומכלל המחלות האנושיות מחלה כללית, כמעט שאין ניצול ממנה כי אם אחדים ובזמנים מרוחקים. וישתנה אותו החולי בבני אדם בריבוי ובמיעוט כיתר המחלות הגופניות והנפשיות, וחולי זה אשר אני מדבר בו הוא מה שמחזיק כל אחד מבני אדם את עצמו יותר שלם מכפי שהוא, והיותו רוצה ושואף שנקבל כל מה שהוא סובר אותו שלמות ללא עמל ויגיעה.

– אם היה אותו האדם (שמערבב בדיבורו נושאים שאינו בקיא בהם עם אלו שבקיא בהם) ממי שנזדמן לו אחד ממיני האושר המדומים (הכבוד), ומביטים עליו מבט של גדולה ורוממות, ונעשה מאנשי המעלה, ידבר ויתקבלו דבריו באהדה, ואין משיבין על דבריו, ואין מקשין עליו, הרי כל מה שגבה האושר המדומה הזה ונתעצם, יתחזק אותו החולי ויתעבה, ויהיה אותו האדם הוזה במשך הזמן, ויאמר מה שנתחשק לו לומר כפי דמיונותיו, או כפי מצביו, או כפי השאלות שהובאו לפניו, ויענה כפי שנתחשק לו, לפי שאינו רוצה לומר שיש דבר שאינו יודע אותו.

וכבר הגיע התעצמות המחלה הזו במקצת בני אדם שלא הסתפק בשעור זה, אלא שבא להוכיח ולבאר שאותם המדעים שאינו יודעם הם בלתי מועילים ואין צורך להם, ושאין שום מדע שראוי לכלות בו את הזמן כי אם אותו המדע שהוא יודעו ולא יותר…כללו של דבר שהמחלה הזו נפוצה ומתפשטת מאד. וכאשר תתבונן בדברי האיש במבחן הצדק יתברר לך שעור מחלתו זו, והאם אותו האיש קרוב לבריאות או קרוב לכיליון…

– ומטרתי בפרק זה להדריכך הדרכה המועילה לך מאוד בהשקפותיך ודעותיך. והוא, שכל אדם שיספר לך דברים שראה אותם והשיגם בחושיו, ואפילו היה אותו אדם בעיניך בתכלית הנאמנות והיושר ומעלת ההיגיון והמידות, התבונן במה שמספר לך אותו, אם היה רוצה במה שאמר שהוא ראה, לחזק בכך השקפה שנראית לו, או שיטה שהוא סובר אותה, חשדהו במה שאמר שהוא ראה אותו, ואל יבלבל את מחשבותיך באותם הסיפורים, אלא בחן אותם ההשקפות והשיטות כפי שמחייב העיון, בלי לשים לב למה שאמר שהוא ראה בפועל, בין שהיה אותו המספר אחד או קבוצה מבעלי אותה ההשקפה. כי השאיפה מביאה את האדם לדברים רעים, ובפרט בעת הריב והוויכוחים…" (עיין תער"ב ח"א, אות רל – רמ).

26. שם (מאגרות הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף):

 

– חברתיו תחילה (את ספר משנה תורה, שכתיבתו נמשכה כארבע עשרה שנה) – וה' יודע – לעצמי כדי להתפנות מן החקירה והחיפוש למה שאזדקק לו, ולעת הזקנה (כאשר יחלש כוח הזיכרון) ולמען ה' יתעלה".

– "לא אירע לי דבר שלא העליתיו על דעתי (שלא חשבתי עליו מראש)".

– "ואם ישים האדם אל לבו לרגוז ולהצטער מכל מי שסכל אמתות מסוימת, או התעקש נגד דבר נכון, או הזיד ללכת אחרי שאיפה מסוימת, הרי יהיה בלי ספק כל ימיו מכאובים וכעס עניינו, ואין זה מן הראוי".

 – "כבודי העצמי ומדותי לדעתי הוא להתעלם מן הסכלים, לא לנצח אותם במילים, והאי צורבא מרבנן קודשא בריך הוא תבע יקריה (ברכות יט.)".

–  "האל ישמרך מלהשפיל מי שהוא גדול בעיני בני אדם, ואף מאחל אני לך שתכבד מי שהוא קטן בעיני הבריות".

– "ואל תדרוש ממי שאתה מזיקו שיאהבך ויודה לך".

–  "זה (הגאון ור' זכריה) וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידתיות אינם סוברים שהם מחובות הדת ואך אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי ה'. ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים".

– "תתחרף ואל תחרף (בחינת הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין), ואל תפקיר דיבוריך (אל תוציא מילים מפיך ללא שיקול דעת מספיק וללא ביקורת עצמית). שים בהם לנגדך מורא שמים תחילה, וביקורת בעלי התבונה והדת בסוף".

– "ויכול האדם להשיב ולבקר ולהתנגד בדרך ארץ ובידידות".

 

– "זוז אחד מחייטות או נגרות או אריגה על דרך ההשתכרות חביב בעיני מרשות ראש הגלות".

 

– "…כל מה שאני יכול לעשות בסוף היום עם הלילה (לאחר שכל היום היה עסוק ברפואת הגדולים ובביקור חולים להמון העם) הוא לעיין  בספרי הרפואה בדברים הנחוצים לי, ואתה יודע רחבי המקצוע הזה וקשיו אצל מי שיש בו יושר ורצינות, ורוצה שלא יאמר דבר אלא אם כן הוא יודע ראיותיו, והיכן נאמר, ואופן ההיגיון שבו. וזה גורם שאיני מוצא שעה לעיין במאומה מענייני התורה, ואיני לומד כי אם ביום השבת בלבד. אבל שאר המדעים  איני מוצא עת לעיין במאומה מהן. ונגרם לי נזק רב מדבר זה (מפרסומי ברפואה).".

– "…וכבר הזהרתיך שלא תתרשל עד אשר תדע את כל החיבור ויהיה הוא ספרך ותלמדהו בכל מקום, כדי שתשיג את כל תועלתו, כי התכלית המכוונת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ונשלמה, ומטרת הלומדים איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בויכוחים ולא יותר. וזה לא היה המטרה העיקרית, אלא המשא ומן והוויכוחים נעשו במקרה, כאשר נאמר דבר שקול, ופירשו אחד פירוש מסוים, ופירשו השני הופכו, הוזקק כל אחד מהם לברר אופן לימודו ולהכריע את ביאורו. ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע…ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הוויכוחים, והנחנו כל שזולת זה למי שהעדיף להכשיר את עצמו לכך, כל שכן שאינם חושבים את זאת להכשרה, אלא חושבים שהיא התכלית והמטרה העיקרית אשר בה נעשים רבנים ואותה יש לדרוש".

27. מו"נ (ח"ג פל"א):

 

"יש בבני אדם אנשים שקשה ביניהם מתן טעם למצוה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולי שמצאוהו בנפשם ואינם יכולים לבטא אותו ואינם מצליחים להסבירו…אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו כמו שבארנו (ח"ג פכ"ז), ממה שנאמר (דברים ו, כד): "לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה…שכל מצוה מאלו השש מאות ושלוש עשרה מצות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה, הכל תלוי בשלושה דברים, בהשקפות ובמידות ובמעשים, המנהליים המדיניים".

28. מו"נ (ח"ג פל"ב) (עוסק בהתמרה האלקית ההדרגתית מסכלות האמונה בע"ז לאמונה בה' אחד):

"אי אפשר לצאת מן הקצה אל הקצה הנגדי בבת אחת, ולפיכך לא יתכן כפי טבע האדם שיעזוב כל מה שהורגל לו בבת אחת…טבע האדם שהוא נינוח תמיד במורגל" (עיין ח"א פל"א).

29. מו"נ (ח"ג פל"ג) (מכלל מטרות התורה, דרכן יתבררו טעמן של מצוות רבות אשר טעמן אינו ידוע לפני ידיעת מטרות הללו ):

"ועוד מכלל מטרות התורה השלמה עזיבת התאוות והזלזול בהן, וצמצומן עד כמה שאפשר, ושלא ידרוש מהן אלא ההכרחי. וכבר ידעת כי רוב להיטות ההמון והתפקרותם אינה אלא בזלילה במאכל ובמשתה ובתשמיש, וזה הוא המבטל את שלמות האדם הסופית (תיקון הנפש), והמזיק לו גם בשלמותו הראשונית (תיקון הגוף), המפסיד רוב מצבי אנשי הערים והנהגת הבית. כי ברדיפה אחר עצם התאווה כדרך שעושים הסכלים, יתבטלו התשוקות העיוניות, ויפסד הגוף ויאבד האדם בטרם בוא עתו הטבעי לו, ויתרבו הדאגות והיגונות, ויתרבו הקנאות והשנאות והמחלוקות על נישול מה שביד הזולת, גורמי כל זה מפני שהסכל עושה את ההנאה בלבד תכלית הדרושה לשמה ולעצמה, ולפיכך ניהל אותנו ה' יתרומם שמו בתת לנו מצוות המבטלות את התכלית הזו, ומטות את המחשבה מהן בכל אופן, ומנע מכל מה שמביא ללהיטות ולסתם תאווה, וזו מטרה גדולה ממטרות התורה הזו…

וכן מכלל מטרות התורה העדינות והגמישות, ושלא יהא האדם בעל עקשנות וגסות, אלא בעל היענות ומשמעת וישוב הדעת וגמישות…

וכן ממטרות התורה, הטהרה והקדושה, כוונתי בכך הזנחת התשמיש וההתרחקות ממנו ומיעוטו ככול האפשר…

אשר לניקיון הבגדים ורחיצת הגוף וסילוק הלכלוכים גם זה ממטרות התורה הזו, אבל לאחר טיהור המעשים וטיהור הלב מן ההשקפות המטמאות והמידות המטמאות. אבל ההסתפקות בניקיון החיצוני ברחיצה וטהרת הבגדים עם התאוותנות בתענוגות וההפקרות במאכלים ובתשמיש, יש בו תכלית התיעוב…ואין זו מטרת התורה, אלא המטרה הראשונית צמצום התאוות, וניקיון החיצוניות אחר ניקיון הפנימיות".

30. מו"נ (ח"ג פל"ד):

 

– "..אין מטרות התורה מתקיימים בכל אחד ואחד, אלא מתחייב בהחלט שימצאו אנשים שאין אותו הניהול התורתי מביא להם שלמות, כי הצורות הטבעיות המיניות ("השכל האלקי הנצמד בו שהוא בצלם אלקים ובדמותו. {ח"א פ"א}) לא יושג כל מה שמתחייב מהן בכל אחד ואחד".

– "הרכבת התרופה, שמיוחדת הרכבה לכל אדם כפי מזגו באותה העת".

פירש יוסף בכה"ר דוד קאפח: "כאן ניבטת רמתו המדעית של רבנו ברפואה שלא רק שאין לתת לשני בני אדם הסובלים ממחלה דומה רישום אחיד, אלא אפילו לאותו אדם אי אפשר לתת לו אותו רשימון כל פעם שמתעורר אצלו התקף אותה המחלה. אלא יש לראות את החולה יום יום באשר הוא שם".

31. מו"נ (ח"ג פל"ה):

 

בפרק זה מחלק הרמב"ם ז"ל את מצוות התורה לארבעה עשר חלקים ומעמיד באופן כללי את הטעם התכליתי שמאחורי כל קבוצה, כגון: קביעת ההשקפות האמיתיות והמועילות, תיקון המידות, הפסקת התאוותנות, קניית רוממות נפשית וכו'. עוד הגדיר שם את המושג 'מצוות שבין אדם למקום' וזו לשונו:

"גל מצווה, בין שהייתה ציווי או אזהרה, אשר המטרה בה הקניית מידה מסוימת, או השקפה, או תיקון מעשים מיוחדים לאדם עצמו להביאו לשלמות, הרי הם קוראים אותה שבין אדם למקום, ואף על פי שהיא באמת מובילה לדברים שבין אדם לחברו אבל אחרי מיצוע דברים רבים  ובהבחנות כלליות, ואינה נוגעת בנזקי הזולת באופן ישיר, והבן זה".

 

32. מו"נ (ח"ג פל"ו):

בפרק זה מבאר הרמב"ם ז"ל ביתר פירוט את הקבוצה הראשונה מן המצוות ומעמיד מס' עקרונות:

– "אם לא תושג ידיעה לא יהא מעשה טוב ולא השקפה נכונה".

– "אם לא יהיה להם (לנושאי התורה) הידור בנפשות לא יהיו דבריהם נשמעים במה שהם מנחים אליו מן ההשקפות והמעשים"

– "אם תתייחסו לאותם הייסורין יחס של מקרה אוסיף לכם מאותו המקרה לפי דמיונכם יותר חמור ויותר קשה…כי היותם בדעה שזה מקרה גורם התמדתם על השקפותיהם הנפסדות ומעשיהם הרעים ולא יחזרו בהם…".

– "…אי אפשר לאדם שלא יחטא ויטעה, אם שטעותו בהחשיבו השקפה או מידה שאינן חשובים באמת, או התגברות תאווה או כעס*".

– "ואם יהיה האדם בדעה שאין מרפא לשבר זה לעולם, יתמיד בתעייתו, ושמא גם יוסיף במריו אם לא תהיה לו עצה, אבל עם הסברא בתשובה יחזור למוטב, וישוב למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא, ולפיכך רבו המעשים המחזקים את ההשקפה הנכונה הזו המועילה מאד.."

* מלמדנו רבנו כי לחטא שני גורמים:

א. השקפות או מידות שאינן 'חשובים באמת' (כל שכן נפסדות).

ב. אי היכולת להשליטן על ההנהגה האישית (כלומר חוסר בדעת).

33. מו"נ (ח"ג פל"ט):

 

בפרק זה מבאר הרמב"ם ז"ל ביתר פירוט את הקבוצה הרביעית מן המצוות ומעמיד מס' עקרונות:

– "התועלת, לרחם העניים והמסכנים, והחזקת הדלים באופנים שונים, ושלא ילחץ על הנצרך, ולא יכאיב לב אדם שמצבו דחוק".

– "להשריש מדת הנדיבות ותמעט התאוותנות באכילה וברכישה".

– "…תושג מידת הנדיבות, ושיקול הממון בעיני האדם במה ששיך לה' ואל יהא כילי, כי רוב השחיתויות הנעשים בערים בין בני אדם אינן אלא מחמת הרדיפה אחר הרכוש וההוספה ממנו והלהיטות אחר הממון".

– "..שניתן מחסה למי שביקש חסותנו ונגן עליו, ולא נמסרהו בידי מי שערק מפניו".

– "…הרחמנות על הרשעים המשחיתים אכזריות על כל הבריות".

34. מו"נ (ח"ג פ"מ):

"חמלת בני אדם על ממונם כחמלתם על עצמם, ומקצת בני אדם מעדיף ממונו על עצמו" (בהקשר דיני נזיקין).-

35. מו"נ (ח"ג פמ"ה):

"הבית שנרות דולקים בו תמיד והוא מוסתר בפרוכת יש לו בנפש רגש גדול".-

– "אין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית (שכלו, תבונתו לימודו ורמת מושגיו), אלא בשלמות אבריו ויופי בגדיו" (בהקשר לבושי כוהני המקדש).

– "גם מטרת השיר התפעלות הנפשות לאותם הדברים, ואין הנפש מתפעלת אלא לנעימות הערבות, גם עם הכלים, כפי שהיה הדבר במקדש תמיד".

– "אילו לא היה לו (לבית המקדש ולעובדים בו) ריח טוב כל שכן אילו היה ההיפך, הייתה ההרגשה היפך הרוממות, כי הנפשות נינוחות מאד לריחות הבשמים ונמשכות אליהן, וקצות מן הריחות הרעים ומתרחקות מהם".

– "הוזהר כל אחד מעובדי המקדש מלהתעסק בעבודת זולתו, כי העבודות המסורות לציבור, אם לא יתייחד כל אדם בעבודה מוגדרת יבואו לידי רשלנות ורפיון בכל".

36. מו"נ (ח"ג פמ"ו):

מבאר בפרק זה  את ענייני הקורבנות, מדוע דווקא מן המקנה מן הצאן ומן הבקר, וכתב:

– "..מין זה מין העבודה כלומר הקורבנות, אם לא נעשהו לגמרי אין חטא עלינו כלל, אמר (דברים כג, כג) וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא".

 

– "באה התורה – השלמה אצל יודעיה – לסלק את אלה החלאים המושרשים…לסלק את הדמיונות הקשורים באותם הלבבות החולים אשר חלים מושרש" (היינו את השקפות הע"ז) (עיין רמב"ן ויקרא א, ט, ד"ה והנה, שכתב: "וחלילה שלא יהא בהם {בקורבנות}שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים") (עיין טעמי המצוות לאריז"ל, ע' קפ).

.

 

– "תכלית כל הפעולות הללו (הלכות השחיטה, מיני הקורבנות וזמני הקרבתם) לקבוע בנפש כל חוטא שהוא צריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד כמו שאמר וחטאתי נגדי תמיד, ושהוא חייב לבקש מחילת אותו החטא הוא וזרעו וזרע זרעו בעבודה שתהא ממין אותו החטא, כוונתי בכך, שאם היה החטא בממון ייתן ממונו בעבודה, ואם הייתה העברה בהנאות גופו ייגע את גופו ויענהו בעבודה בצום ובקימה בלילות, ואם היה החטא במידות יתנהג בהפך אותה המידה כמו שבארנו בהלכות דעות (פרק ב) וזולתה (הקדמת אבות פ"ד), ואם היה החטא עיוני כלומר שנתגבשה בדעתו השקפה בלתי נכונה מחמת בטלנותו ורשלנותו בחקירה ובהתבודדות בעיון, ישתמש נגד זה בביטול מחשבתו וחדלונה מלחשוב במאומה מענייני העולם כי אם במושכל בלבד ובבירור הדעה הרצויה, כעניין שנאמר (איוב לא, כז): "ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי", שזה משל על העצירה והחידלון בעת הרגשת הטעות…" (עיין ח"א פ"ה).

– "וכאשר ייקבעו עניינים הללו בנפש, יהיה זה בלי ספק גורם להרגשת חומר החטא, ולהתרחק ממנו עד שלא יכשל האדם בו, ויצטרך לאמצעי כפרה ארוכים ומייגעים, ואפשר שלא תשלם כפרתו, ולפיכך יתרחק מן החטא מעיקרו ויברח ממנו, וזו תועלת גלויה מאד, דע גם עניין זה".

37. מו"נ (ח"ג פמ"ז):

 

מבאר בפרק זה את עבודת המקדש וזמני הביקור בו.

– "תורת ה' זו שנצטווה בה משה רבנו ויוחסה אליו, לא באה אלא להקל את העבודות (שהטריחו בני האדם את עצמם בעבודת האלקים) ולמעט את הטורח".

 "וכל דבר מרומם כשיתמיד האדם להימצא בו ימעט מה שיש בנפש ממנו, ותמעט ההתפעלות שהייתה באה על ידו".–

– "במעשים הללו (שמירת הלכות הכניסה למקדש) תתמיד היראה, ותושג ההתפעלות המביאה לכניעה שהיא המטרה".

– הושגו בדינים אלו מטרות רבות:

א. פרישה מן הגיעולים.

ב. נצירת המקדש.

ג. התחשבות במפורסם הרגיל (עזיבה הדרגתית את הרגלי הע"ז).

ד. הקלת העמל (הנדרש מחיובי הדת) ושלא יעכבו ענייני הטומאה את האדם משום עסק מעסקיו.

38. מו"נ (ח"ג פמ"ח):

– "הציווי בשחיטת החי (הבהמה) הוא הכרחי, לפי שהמזון הטבעי לאדם אינו אלא מן הזירעונים הצומחים מן האדמה ומבשר בעלי חיים, והמשובח בבשר הוא אשר הותר לנו אכילתו, וזה מה שלא נעלם משום רופא".

* אינני יודע מה לומר על דעה זו; מחד, מי אנו שנחלוק על השלם, רבנו הרמב"ם ז"ל, ומאידך, יודעים אנו כי אכילת הבשר מזיקה לבריאות. אכן ניתן לתת הסברים וליישב העניין, אך אין כאן מקומו.

– "ועם מה שנצטווינו בו מאיסור המאכלות האסורות, נצטווינו גם בנדרי אסר, והוא כל זמן שיאמר האדם לחם זה או בשר זה אסור עלי, נאסר עליו לאכלו, כל זה הכשרה להקניית מידת ההסתפקות ועצירת תאוות האכילה והשתייה, אמרו נדרים סיג לפרישות (אבות פ"ג, מט"ז)".

39. מו"נ (ח"ג פמ"ט):

 

– "מן הידוע כי הידידים דבר שהאדם זקוק לו כל ימי חייו…בזמן בריאותו ואושרו יתענג בחברתם לו, ובזמן מצוקטו יזדקק להם, ובזמן זקנתו וחולשת גופו ייעזר בהם. ועניין זה מצוי בבנים יותר וחשוב, וכן בקרובים, אלא שהאחווה והאהבה והעזרה נעשית שלימה בקרובים ביחס, עד שאפילו השבט האחד כאשר אב אחד כוללם ואפילו רחק, תהיה ביניהם מחמת כך אהבה ועזרה זה לזה, וחמלה זה על זה שהיא החשובה ביותר במטרות התורה".

– "נאסרה הקדשה (זונה) , למה שיש בכך מהפסד הייחוסים, ויהיה הנולד ממנה זר לבני אדם, אינו מכיר לעצמו משפחה, ולא שום משפחה מכירה אותו וזה מצב גרוע מאוד בשבילו ובשביל יולדו" (מכאן לומדים את הצורך הנפשי העמוק בחיבור לשורשים משפחתיים).

– "ועניין אחר גדול בטעם איסור הקדשה, והוא מניעת ריבוי התאוותנות בתשמיש ותדירותו (עיין דעות פ"ד, הי"ט), כי בשינויי גופי הקדשות תתווסף התאווה, לפי שאין התעוררות האדם לאישה אחת שכבר הורגל לה תמיד כהתעוררותו לגופים מתחדשים שונים בצורותיהם ומצביהם.

 ויש באיסור הקדשה תועלת גדולה מאוד, והיא מניעת הנזקים, כי אילו הייתה הקדשה מותרת כי אז היו פונים לאישה אחת מספר גברים בזמן אחד באופן מקרי, ובהכרח יתקוטטו, ובמקרים רבים יהרגו זה את זה או יהרגוה, כפי שהדבר ידוע תמיד, ובית זונה יתגודדו (ירמיה ה, ז), וכדי למנוע את הנזקים הגדולים הללו ולהביא התועלת הכללית והיא ידיעת הייחוסים נאסרו הקדשה והקדש, ולא תמצא דרך היתר לתשמיש אלא בייחוד אשה ונשיאתה בפרהסיה, כי אלו הסתפקנו לכך בייחוד בלבד היו רוב בני אדם, מביא קדשה לביתו זמן מסוים שהסכימו עליו ביניהם ויאמר היא אשתו, ולפיכך ניתנו הקידושין בעשיית דבר מה יהיה בו ייחודה לו והוא האירוסין, ושיפורסם הדבר והוא הנישואין, ויקח בעז עשרה אנשים וגו' (רות ד, ב).

ואפשר שלא יתאים ייחודם ולא יסתדר בנין ביתם, לפיכך הותרו להם הגירושין…".

– "..וכך מרפאים את המידות הרעות, אם היה המרפאן הציווי האלקי, לא יחדלו אופני הצדק להיות גלויים וברורים לפניך בכל משפטי התורה הזו כאשר תתבונן בהן התבוננות מעמיקה". (רוצה לומר כי אין תכלית כל דיני התורה ועונשיה בכלל העניינים אלא ריפו נפש האדם).

– "אין מותר בתורתנו להפנות את המחשבה לענייני התשמיש כלל, ולא לעורר הקישוי בשום פנים ואופן, ושהאדם אם נתקשה שלא בכוונה חייב להטות את דעתו למחשבה אחרת ויחשב בעניין אחר עד שישוך אותו הקישוי…".

– "המילה, לדעתי אחד מטעמיה מיעוט התשמיש והחלשת האיבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככול האפשר…ואין המצווה הזו להשלמת חיסרון הבריאה, אלא להשלמת חיסרון המידות, ואותו הנזק הגופני הנעשה באבר זה הוא המטרה, אשר לא יתקלקל בו מאומה מן הפעולות שבהן יציבות האדם, ולא בטלה בה ההזרעה, אבל פחתה בה הלהיטות והתאוותנות המופרזים מכדי הצורך…".

– "הקטן מעמדו קל אצל הוריו בזמן לידתו, כי עד כה טרם התחזקה הצורה שבמדמה הגורמת לאהבתו אצל הוריו, כי אותה הצורה שבמדמה מתווספת היא במפגשים, והיא מתפתחת עם התפתחותו, ואחר כך הולכת ויורדת ונמחית כלומר אותה הצורה שבדמיון, כי אין אהבת האב והאם לנולד בעת שנולד כאהבתם אותו שהוא בן שנה, ואין אהבת בן שנה כאהבת בן שש, ואילו נשאר שנתיים או שלוש היה זה גורם לביטול המילה מחמת חמלת האב ואהבתו אותו, אבל בזמן לידתו אותה הצורה שבמדמה חלושה מאוד, ובפרט אצל האב שהוא המצווה במצווה זו".

– "אין לי ספק שכל זה (דיני התורה) אינו אלא למחות אותן ההשקפות הבלתי נכונות מן המחשבה, ולביטול אותם המעשים הבלתי מועילים אשר כלו ימי בני אדם בתוהו והבל, והטרידו אותן ההשקפות את המחשבה האנושית מלחקור בציור מושכל או מעשה מועיל, כמו שביארו לנו נביאנו ואמרו אחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו (כמ"ש {ירמיה ב, ח}: "הכהנים לא אמרו איה ה' ותפשי התורה לא ידעוני והרועים פשעו בי והנביאים ניבאו בבעל ואחרי לא יועילו הלכו". "ולא תסורו כי אחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה" {שמואל א, יב, כא}), ואמר ירמיה (טז, יט) אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל".

– "רוב המצוות כפי שבארנו  אינם אלא להסרת אותן ההשקפות, ולהקלת אותו הטורח העצום המייגע, והעמל והצער אשר קבעום אותם העמים לעבודתה, ולכן כל ציווי או אזהרה תורתית שנעלם ממך טעמו אינו אלא רפאות מחלה מאותם המחלות אשר אין אנו יודעים אותם היום, ותודה לאל על כך. זהו מה שראוי להיות בדעת כל מי שיש לו שלמות, וידע אמיתת אומרו יתעלה (ישעיה מה, יט) לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני".

 

40. מו"נ (ח"ג פ"נ):

"דע שכל סיפור שתמצא מוזכר בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה, אם לאימות השקפה שהיא יסוד מיסודות התורה, או לתיקון מעשה מן המעשים כדי שלא יהא בין בני אדם עוול ורשע".

41.מו"נ (ח"ג פנ"א):

 

בפרק זה מבאר כיצד "להשיג אותה העבודה שהיא התכלית האנושית, ולהודיע היאך תהיה ההשגחה בו בעולם הזה עד שיעבור לצרור החיים" (עיין הלכות תשובה פ"ח ה"ג-ד).

– מבאר רבנו את מדרגות בני האדם עפ"י משל אנשי המלך:

1. אותם אשר הם מחוץ לעיר: "כל אחד מבני אדם שאין לו דעה בשיטה (השקפה), לא עיונית ולא מקובלת…ודין אלה כדין החי הבלתי הוגה, ואין אלה לדעתי בדרגת אדם, והם מן הדרגות הנמצאות למטה מדרגת האדם ומעל לדרגת הקופים, כיוון שכבר הושג להם תואר אדם ותבניתו והבחנה למעלה מהבחנת הקוף".

2. אותם אשר הם בעיר אלא שאחוריהם אל חצר המלך: "בעלי השקפה ועיון, וכבר הושגו להם השקפות בלתי נכונות, אם מחמת טעות חמורה שאירעה להם בזמן עיונם, או מפני שכבר סמכו על מי שכבר טעה, והרי הם לעומת מחמת אותם ההשקפות כל מה שעוברים מוסיפים ריחוק מחצר המלך, ואלה יותר רעים מהראשונים בהרבה, ואלה הם אשר גורם ההכרח במקצת הזמנים להריגתם ומחיית עקבות השקפותיהם, כדי שלא יתעו דרכי זולתם ".

3. הפונים לחצר המלך להיכנס אליו אלא שלא ראו כלל חצר המלך: "הם המוני אנשי התורה, כלומר עמי הארץ העוסקים במצוות".

4. אותם שהגיעו אל החצר שהם מקיפים סביבה: "הם החכמים (הלמדנים) המאמינים את ההשקפות האמיתיות דרך קבלה, ועוסקים בדיני מעשה העבודות, ולא התעמקו בעיון ביסודות הדת ולא חקרו כלל על בירור אמיתת דעה".

5. נכנסו אל הפרוזדורים: "אותם אשר התעסקו בעיון ביסודות הדת, כבר נכנסו אל הפרוזדורים. ובני אדם שם שונים במעלתם בלי ספק".

6. נמצא עם המלך בתוך החצר: "מי שהושגה לו ההוכחה על כל מה שהוכח, ונתברר לו מן העניינים האלקיים כל מה שאפשר לברר אותו, וקרב אל הנכון במה שאי אפשק בו אלא קירוב אל הנכון, כבר נמצא עם המלך בתוך החצר" (עיין הקדמה לתע"ס אות קלג, ד"ה אלא).

7. נמצא במושב המלך: "מי שהעסיק מחשבתו אחר שלמותו, באלקיות, ונטה כולו אל ה' יתרומם ויתהדר ("בהפעלת המחשבה בה' לבדו"), ופנה מכל מה שזולתו, ושם כל פעולות שכלו בחקירת הנמצאים כדי ללמוד מהם עליו, שידע הנהגתו אותם באיזה אופן אפשרית להיות (עיין הקדמה לתע"ס אות קכה), הרי אלה הם אשר נמשלו במושב המלך, וזו היא דרגת הנביאים…".

– "ודע בני, שכל זמן שאתה מתעסק במדעים ההכרתיים ובמלאכת ההיגיון (עיין ח"א פל"ד ד"ה והסבה השלישית), הרי אתה מכלל המקיפים סביב החצר ומחפשים את פתחה, כמו שאמרו ז"ל על דרך המשל (חגיגה טו.) עדין בו זומא מבחוץ, וכאשר הבנת את הדברים הטבעיים כבר נכנסת אל החצר ואתה מהלך בפרוזדוריה, וכאשר תשלים את הטבעיות ותבין את האלוקיות כבר נכנסת אל המלך אל החצר הפנימית ונמצאת עמו בחצר אחד, וזו היא דרגת החכמים, והם שונים בשלמות".

– "..בהפעלת המחשבה בה' לבד, אחר השגת הידיעה אותו כמו שבארנו (7), וזו היא העבודה המיוחדת למשיגי האמת, וכל מה שמוסיפים לחשוב בו ולעמוד לפניו נוספת עבודתם".

– "אבל מי שחושב בה' ומרבה לזוכרו בלי ידיעה, אלא שהולך אחר סתם דמיון מסוים, או אחרי דעה שקיבל מזולתו, הרי הוא לדעתי עם היותו מחוץ לחצר ורחוק ממנו (2, 3), אינו זוכר את ה' באמת ואינו חושב בו, כי אותו הדבר אשר בדמיונו ואשר הוא מזכיר בפיו אינו מתאים למצוי כלל, אלא הוא מוצר שיצרו דמיונו כמו שבארנו בדברינו על התארים (ח"א פ"נ)".

– "אלא ראוי לעסוק במין זה של עבודה אחר ההכרה השכלית, וכאשר תשיג את ה' ופעולותיו כפי שמחייב השכל, אחר כך תעסוק בהתייחדות אליו, ותסעה (תלך לקראת מטרה) כלפי קרבתו, ויתעבה המגע שבינך ובינו והוא השכל, אמר (דברים ד, לה) אתה הראית לדעת כי ה' וגו', ואמר (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו', ואמר (תהילים ק, ג) דעו כי ה' הוא אלקים".

– "וכבר בארה התורה כי העבודה הזו האחרונה (החשובה, היסודית) אשר העירונו עליה בפרק זה, לא תהיה אלא לאחר ההשגה (עיין הקדמה לתע"ס, אות קלג), אמר (דברים יא, יג) לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, וכבר בארנו פעמים מספר כי האהבה כפי ערך ההשגה, ואחר האהבה אותה העבודה אשר כבר העירו ז"ל גם עליה ואמרו, זו עבודה שבלב, והיא לדעתי הפעלת המחשבה במושכל הראשון (ה' ב"ה), וההתייחדות לכך כפי היכולת, ולפיכך תמצא דוד שציווה את שלמה בנו והדגיש לו לסעות בהשגתו ולסעות בעבודתו אחר ההשגה, לכך אמר (דברי הימים א כח ט) ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו וגו' אם תדרשנו ימצא לך וגו', הזירוז תמיד על ההשגות השכליות לא על הדמיונות, כי המחשבה בדמיונות אינה נקראת דעה, אלא נקראת העולה על רוחכם (יחזקאל כ, לב)".

– "הנה נתבאר כי המטרה אחר ההשגה, ההתייחדות אליו, והפעלת המחשבה השכלית בחשקתו תמיד, וזה נעשה יותר בהתבודדות וההתייחדות, ולפיכך מרבה כל חסיד להתבודד ולא ייפגש עם אדם אלא להכרח".

– "השכל הזה אשר שפע עלינו מאתו יתעלה הוא המגע אשר בינינו לבינו, והבחירה בידך, אם תרצה לחזק את המגע הזה ולעבותו עשה, ואם תרצה להחלישו ולדקקו (לעשותו דק יותר ויותר) לאט לאט עד שתפסקהו עשה. ואין המגע הזה מתחזק אלא בהפעלתו באהבתו וההליכה בכיוון זה כמו שביארנו, והחלשתו ודקותו תהיה בהתעסק מחשבתך במה שזולתו".

– "ודע, כי אף אם הייתה החכם בבני אדם באמתת המדע האלקי, הרי בשעה שאתה מרוקן את מחשבתך מה' ומתעסק בכל ישותך באכילה הכרחית או בעסק הכרחי, הנך מפסיק אותו המגע אשר בינך ובין ה', ואינך עמו אז, וכן אין הוא עמך, כי אותו היחס אשר בינך ובינו כבר נפסק בפועל באותה השעה, ולפיכך היו החסידים מקפידים על הזמנים שהם מעסיקים אותם שלא בו, והזהירו על כך ואמרו (שבת קמט.) אל תפנו אל מדעתכם (עיין אדיר במרום ע' שט), ואמר דוד (תהילים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט (עיין משנה ברורה, סימן א, א – ביאור הלכה), אומר, אני לא רוקנתי מחשבתי ממנו וכאילו הוא יד ימיני אשר לא אתעלם ממנה הרף עין בגלל מהירות תנועתה, ולפיכך לא אמוט, כלומר לא אפול".

– "ודע כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר הכשרה של הרגל וסיגול) בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו".

– "ולכן אם אתה מתפלל בנענוע שפתיך ופניך אל הקיר ומחשב וממכרך ומקחך, וקורא את התורה בלשונך ולבך בבנין ביתך מבלי להתבונן במה שאתה קורא, , וכן כל זמן שאתה עושה מצווה אתה עושה אותה באבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם (ירמיה יב, ב) קרוב את בפיהם ורחוק מכליותיהם".

ההכשרה לדבקות ולהשגחה:

– "ומכאן אחל להנחותך על אופן ההכשרה כדי שתשיג את התכלית הגדולה הזו (המגע עם השפע השכלי האלקי).

וראשית מה שאתה צריך להרגיל את עצמך בו, הוא שתפנה מחשבתך מכל דבר בזמן שאתה קורא קריאת שמע ומתפלל, ואל תסתפק בכוונה בקריאת שמע בפסוק ראשון ובתפילה בברכה ראשונה. וכאשר יצלח בידך הדבר ויתחזק במשך שנים, הנהג עצמך אחרי כן שתהאכל זמן שקראת בתורה או שמעת אותה, לא תחדל בכל ישותך ובכל מחשבתך מלהתרכז בהבנת כל מה שאתה שומע או קורא, וכאשר יעלה בדעתך זה במשך זמן, תרגיל את עצמך שתהא מחשבתך תמיד שלמה בכל מה שאתה קורא משאר דברי הנביאים, ואפילו בכל הברכות, תתכוון בו להבין את מה שאתה מבטא ולהתבונן בעניינו, וכאשר יושגו לך בשלמות עבודות הללו, ותהיה מחשבתך בהן בעת עשייתן נקייה מלחשב בשום דבר מענייני העולם, הרגל את עצמך אחרי כן להעסיק את מחשבתך בצרכיך או במותרות כלכלתך ובכלל תעשה מחשבתך במילי דעלמא בעת אכילתך או שתייתך או בעת היותך במרחץ או בעת שיחתך עם קרוביך או בניך הקטנים או בעת שיחתך עם המוני בני אדם, והנה אלה זמנים מרובים רחבים, המצאתי לך אותם תחשוב בהם בכל מה שאתה צריך לו בענייני הרכוש והנהגת הבית וההטבות הגופניות. אבל בעתות המעשים התורתיים אל תעסיק את המחשבה אלא במה שאתה עושהו כמו שבארנו.

אבל בעת בדידותך לבדך בלי אף אחד, ובעת התעוררך על מטתך, היזהר והישמר מלפנות המחשבה באותם בעיתים  היקרים בשום דבר אחר פרט לאותה העבודה השכלית, והיא ההתקרבות לפני ה' וההימצאות לפניו על הדרך האמיתית אשר הודעתיך, לא על דרך ההתפעלויות הדמיוניות.

והנה התכלית הזו לדעתי יכול להשיגה מי שאילף את עצמו לה מבעלי המדע כפי סדר זה של הכשרה. אבל שיהא אחד מבני האדם בידו בהשגת האמת והחשק במה שהשיג, מצב שבו יהיה מדבר עם בני אדם ומתעסק בדברים ההכרחיים לגופו, וכל דעתו באותה שעה מופנית אליו יתעלה והוא לפניו יתעלה תמיד בלבו, והוא עם בני אדם בנגלהו, על דרך מה שנאמר במשלים הפיוטיים אשר נאמרו לעניינים הללו (שיר השירים ה, ב) אני ישנה וליבי ער קול דודי דופק וגו', הרי דרגה זו איני אומר שהיא דרגת כל הנביאים, אלא אומר אני שהיא דרגת משה רבנו שנאמר בו (שמות כד, ב) ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, ונאמר בו  (שם לד, כח) ויהי שם עם ה', ונאמר לו (דברים ה, כח) ואתה פה עמדי כמו שבארנו מענייני פסוקים הללו. וזו גם דרגת האבות כו'".

– "אשר גרם ארבעת אלה (אברהם, יצחק, יעקב ומשה) כפי תכלית השלמות לפני ה', והשגחתו בהם תמידית ואפילו בעת התעסקם בהגדלת הממון, כלומר בעת הרעיה ועבודת האדמה והנהגת הבית, מפני שכל תכליתם הייתה בכול אותן הפעולות להתקרב לפניו יתעלה קרבה כל שהיא, מפני שהייתה תכלית סעייתם במציאותם, המצאת אומה אשר תדע את ה' ותעבדהו, כי ידעתיו למען אשר יצווה וגו' (בראשית יח, יט), הנה נתבאר לך כי כל סעייתם הייתה תכליתה מופנית כלפי הפצת ייחוד ה' בעולם, והנחיית בני אדם לאהבתו יתעלה, ולפיכך נתקיימה בידם הדרגה הזו,  כח אותם ההתעסקויות עבודה גדולה בהחלט, ואין דרגה זו דרגה שאפשר שיחשוב איש אשר כמוני להדריך בני אדם להשיגה. אבל אותה הדרגה אשר הזכרנו לעיל לפני זו הרי יש לשאוף להגיע אליה על ידי אותה ההכשרה אשר הזכרנו, ולפני ה' התחינה לסילוק המעצורים המבדילים בינינו ובינו, ואף על פי שרוב אותם המעצורים ממנו כמו שבארנו בפרקי מאמר זה (ח"ג פי"ב), עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם".

שמירת ההשגחה כפי התמדת הדבקות:

– "והנה נראה לי עתה אופן עיוני נפלא מאד, שבו מתפרקים ספקות ויתגלו בו סודות אלקיים, והוא, אנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה (ח"ג פי"ז,ח) כי לפי ערך דעת כל בעל דעה תהיה ההשגחה בו, והנה האדם השלם בהשגתו אשר לא תחדל דעתו מה' תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד,והאדם השלם בהשגתו אשר רוקן את מחשבתו מה' בעת מסוים, הרי תהיה ההשגחה עליו בעת מחשבתו בה' בלבד, ותתרוקן ההשגחה ממנו בזמן עסקיו, ואין התרוקנותה ממנו אז כהתרוקנותה ממי שלא השכיל כלל, אלא תתמעט אותה ההשגחה כיוון שאין לאותו שלם ההשגה (כלומר אשר השגתו שלמה) בזמן עסקיו שכל (דעה) בפועל, אלא הוא אותו השלם אז משיג בכח קרוב, והרי הוא דומה אז ללבלר מהיר בעת שאינו כותב. ויהיה מי שלא השכיל את ה' כלל כמי שהוא בחושך ולא ראה אור כלל, כמו שבארנו באמרו (שמואל א ב ט) ורשעים בחשך ידמו.  ואשר השיג והוא הולך בכל ישותו כפי מושכלו כמי שהוא באור השמש הבהיר. ואשר כבר השיג והוא מתעסק, הרי הוא דומה בעת עסקיו כמי שהוא ביום ענן לא זרחה בו השמש מחמת העננים המבדילים בינה לבינו. ולפיכך נראה לי כי כל מי שפגעה בו רעה מרעות העולם מן הנביאים או החסידים השלמים, שלא פגעה בו אותה הרעה אלא בעת ההעלם, ולפי ערך אותו ההעלם או פחיתות הדבר אשר הייתה בו ההתעסקות, יהיה עוצם הפגע. ואם היה הדבר כן הרי הותר הספק הגדול אשר הביא את הפילוסופים לשלול את ההשגחה האלקית מכל אחד ואחד מבני אדם, והשוו ביניהם ובין פרטי שאר מיני בעלי החיים, והייתה ראייתם על כך שחסידיהם הטובים יארעו בהם פגעים גדולים, ונתברר הסוד בכך אפילו כפי הכרע השקפותיהם, ותהיה השגחת ה' יתעלה תמידית במי שהושג לו אותו השפע העומד לרשות כל מי שהשתדל להשיגו, ושבעת שלמות מחשבת האדם והשגתו את ה' יתעלה בדרכים האמיתיים וחשקתו במה שהשיג, לא ייתכן אז כלל שיפגע באותו האדם מין ממיני הרעות לפי שהוא עם ה' וה' עמו. אבל בעת פנותו ממנו יתעלה אשר הוא אז מוסתר מה', הרי ה' מוסתר ממנו, והרי הוא אז מזומן לכל רע שיארע שיפגע בו, כי העניין הגורם את ההשגחה וההצלה מים המאורעות הוא אותו השפע השכלי, וכבר נסתר זמן מה מאותו החסיד הכשר, או לא הושג כלל לאותו החסר הרשע, ולפיכך אירע להם מה שאירע. וכן נתבררה לי דעה זו גם מלשון התורה, אמר יתעלה (דברים לא, יז) והסתרתי פני מהם והי לאכל ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ובאר כי הסתרת פנים זו אנחנו סיבתה, ואנחנו העושים את המסך הזה, והוא אמרו (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה,ואין ספק כי דין היחיד כדין הציבור".

– "הנה נתבאר לך כי סיבת היות כל אחד מבני אדם מופקר למקרים ויהיה מסור לאכול כמו בהמות, הוא היותו מוסתר מה', אבל אם היה אלקיו בקרבו לא יגע בו רע כלל, אמר יתעלה (ישעיה מא, י) אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלקיך וגו', ואמר (שם מג, ב) כי תעבר במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך וגו', עניינו כי תעבור במים ואני אתך הנהרות לא ישטפוך, לפי שכל שאולף עד ששפע עליו אותו השכל נצמדת לו ההשגחה ונמנעים ממנו כל הרעות, אמר (תהילים קיח, ו) ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם, ואמר (איוב כב, כא) הסכן נא עמו ושלם, אומר פנה אליו ותנצל מכל רע. התבונן שיר של פגעים (תהילים צא) תמצאהו מתאר אותה ההשגחה הגלויה וההגנה והנצירה מכל הפגעים הגופניים הכלליים והפרטיים באדם זה ולא באחר, בין אותם מהן שהן תוצאה מטבע המציאות ובין אותן מהן שהן מפגעי בני אדם (פגעים הבאים מידי בני אדם מתוך קנאה ונקמה), אמר (תהילים צא, ג – ו) כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה צינה וסחרה אמתו לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם מדבר באפל יהלך מקטב ישוד צהרים, והמשיך לתאר את הנצירה מפגעי בני אדם ואמר, כי אפילו יארע שתעבור במערכות מלחמה שפרצה ואתה הולך בדרכך (כלומר שאינך מתגרה ברעה), אפילו אם  יהרגו אלף הרוגים משמאלך ועשרת אלפים מימינך לא יגע בך רע כלל, אלא תביט ותראה בעיניך גזרת ה' ושילומו לאותם הרשעים אשר נהרגו ואתה שלם, והוא אומרו (תהילים צא, ז – ח) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש רק בעיניך תביט ושלמת רשעים תראה. ואחר כך הסמיך לזה מה שהסמיך מן השמירה (הנצירה), ואחר כך נתן את הסיבה לנצירה הגדולה הזו ואמר, כי סיבת ההשגחה הגדולה הזו באדם הזה היא, כי בי חפץ ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי (תהילים צא, יד).

וכבר בארנו בפרקים שקדמו (ח"א פס"א – סג) כי עניין ידיעת ה' היא השגתו, וכאילו יאמר הנצירה הזו לאדם הזה כיוון שידעני וחשקני אחרי כן. וכבר ידעת ההבדל בין אוהב וחושק, כי האהבה המופלגת עד שלא תישאר מחשבה בדבר אחר זולת אותו האהוב, הוא החשק (עיין הלכות תשובה פ"י)".

– "וכבר בארו הפילוסופים כי הכוחות הגופניים בזמן הבחרות עוצרים בעד רוב המעלות המידתיות, כל שכן בעד המחשבה הזו הזכה המושגת על ידי שלמות המושכלות המביאה לחשוק בו יתעלה, שמן המוכחש שיושגו עם רתיחת ההרכבה הגופנית. אבל כל מה שנחלשים כוחות הגוף ועממה אש התאוות, מתחזק השכל ומתפשטים אורותיו ומזדככת השגתו ויחשוק במה שהשיג, עד שכאשר בא השלם בימים וקרב למות מוסיפה אותה ההשגה תוספת גדולה, ויגדל הלהט (הדבקות) באותה ההשגה, והחשק למושג עד אשר תפרד הנפש מן הגוף אז במצב אותו העונג, ועל עניין זה רמזו חכמים במיתת משה ואהרן ומרים כי שלושתם מתו בנשיקה, ואמרו, כי אמרו (דברים לד, ה) וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה' מלמד שמת בנשיקה, וכך נאמר באהרן (במדבר לג, לח)  על פי ה' וימת שם, וכך אמרו במרים אף היא בנשיקה מתה, אלא שלא נזכר בה על פי ה' מפני שהיא אשה ואין ראוי להזכיר בה משל זה. הכוונה כי שלשתם מתו במצב עונג אותה ההשגה מעוצם החשק".

– "והמשיכו חכמים ז"ל בדבר זה על הדרך הפיוטית המפורסמת הקוראת את ההשגה שהושגה בעת עוצם חשקתו יתעלה נשיקה, כמו שאמר (שיר השירים א, ב) ישקני מנשיקות פיהו וגו'. והנה אופן זה של מוות שהוא ההינצלות מן המוות באמת. הזכירו ז"ל שהוא הושג למשה אהרן ומרים, אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה, אלא שכולם בדרך כלל מתחזקת השגת שכליהם בזמן הפרידה, כמו שנאמר (ישעיה נח, ח)  והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, ויישאר אותו השכל לאחר מכן אותה ההישארות הנצחית במצב אחיד (ללא תוספת וגרעון וללא מעלות ומורדות), כיוון שכבר נסתלק המעצור שהיה חוסמו במקצת העיתים, ויהיה קיומו באותו העונג העצום אשר אינו ממין תענוגי הגוף כמו שביארנו בחיבורינו (יסודי התורה פ"ד ה"ט, תשובה פ"ח, סנהדרין פ"י), ובאר זולתנו לפנינו (רס"ג אמונות ודעות פ"ה, ז)".

– "תן דעתך להבין פרק זה, ושים כל מגמתך להרבות באותם העיתים אשר אתה בהם עם ה' או בסעייה אליו (הליכה ממושכת לקראת המטרה), ובמיעוט אותם העיתים אשר אתה בהם עם זולתו ובלתי סועה אליו. ויש בהנחיה זו די כפי מטרת המאמר הזה".

ביום כ"ז תשרי תשע"ח, ואני בן 35 שנים לכוח, שאלתי לכבוד מו"ר הרב יצחק ערד שליט"א שאלה והשיב לי וז"ל:

שאלתי:

"איך מכילים את רבנו הרמב"ם זצ"ל בספר המורה (ח"ג פל"ה – פ"נ), שמסביר את טעמי המצוות רק בבחינת הסרת השקפות הע"ז וללא שום טעם קבלי?

תשובת הרב שליט"א (לאחר שני ימים):

מקובל אצלנו שהרמב"ם היה מקובל גדול רק הסתיר זאת. בכל מקרה האדמו"ר האמצעי אמר ששכלו היה בדרגת עולם הבריאה. לכן צריכים להתאים את דבריו על פי הסוד. קורבנות להסיר את העבודה זרה זה סוד עבודת הבירורים שנועדה להסיר את הקליפה, דהיינו לבטל ולשלול את העבודה זרה. כמבואר בתניא שכללות הקליפה היא עבודה זרה".

42. מו"נ (ח"ג פנ"ב):

 

"אין ישיבת האדם ותנועותיו ותשמישיו (התעסקויותיו) כשהוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ותשמישיו כשהוא לפני מלך גדול, ולא דבריו וחופשיותו (פשטות התנהגותו בשכבו וקומו וכד') כשהוא בין אנשי ביתו וקרוביו כדבריו במושב המלך. ולפיכך מי שהעדיף את השלמות האנושית ושיהיה איש האלקים באמת, יתעורר וידע כי המלך הגדול האופף אותו והנצמד לו תמיד, גדול מכל אחד מבני אדם ואפילו היה זה דוד ושלמה, ואותו המלך הנצמד האופף הוא השכל השופע עלינו (והוא נקרא כבוד ה' והוא אשר עליו אמרו חז"ל כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם), שהוא המגע בינינו ובינו יתעלה , וכמו שאנו השגנוהו באותו האור אשר השפיע עלינו כמו שאמר (תהילים לו, י) באורך נראה אור, כך באותו האור עצמו הופיע עלינו, ובגללו הוא יתעלה עמנו תמיד כמשקיף  ומציץ, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו (ירמיה כג, כד) והבן זה היטב".

"ודע כי כאשר הבינוהו השלמים, הושג להם מן המתינות (וישוב הדעת) והענווה ויראת ה' והחרדה מפניו והבושה ממנו יתעלה בדרכים אמיתיים לא דמיוניות, מה שעשה מסתריהם עם נשותיהם ובמרחצאות כנגלם עם שאר האדם, כפי שאתה מוצא מנהג חכמינו המפורסמים עם נשותיהם  (נדרים כ:) מגלה טפח ומכסה טפח. ואמרו עוד (ברכות סב. , דעות פ"ה ה"ו) אי זה צנוע? כל הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום. וכבר ידעת אזהרתם מהלוך בקומה זקופה משום מלא כל הארץ כבודו, להשריש בכל אלא את הדבר שהזכרתי לך, והוא שאנחנו תמיד לפניו יתעלה ובמושב שכינתו מהלכים ומתהפכים. וגדולי החכמים ז"ל היו סולדים מגילוי ראשם מפני שהשכינה חופפת את האדם, וכן היו ממעטין בדיבור למטרה זו, וכבר בארנו מה שראוי לבארו ממיעוט הדיבור באבות, כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים".

" ומטרה זו אשר העירותיך עליה היא מטרת עשיית המצוות כולן, כי בכל אותם הפרטים המעשיים ובחזרות עליהם תושג ההכשרה ליחידים הנעלים, עד אשר ישלמו השלמות האנושית, ואז ייראו את ה' יתעלה ויפחדו ויחרדו וידעו מי עמהם, ויעשו אחר כך מה שראוי. וכבר באר יתעלה כי תכלית מעשה המצוות כולן השגת ההתפעלות הזו (עיין הקלסה"ז, אות לג, ד"ה וצריך) אשר כבר הוכחנו בפרק זה למי שיודע הדברים האמתיים אמיתות המביאה (המחייבת) השגתו, כלומר יראתו יתעלה ורוממות מצוותו, אמר (דברים כח, נח) אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את ה' הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך, התבונן היאך ביאר לך כי המטרה בכל דברי התורה הזאת תכלית אחת, והיא ליראה את ה' וגו'".

"ולעניין שהתכלית הזו היא הנרכשת במעשים תלמד את זה ממה שאמר בפסוק זה, אם לא תשמר לעשות, הרי נתבאר שהיא מן המעשים, עשה ולא תעשה. אבל ההשקפות אשר העניקה לנו אותם התורה והם השגת מציאותו יתעלה ואחדותו, הרי אותם ההשקפות מביאים לנו את האהבה כמו שבארנו כמה פעמים (עיין ,סוף פרק א) וכבר ידעת את ההדגשה שהדגישה התורה באהבה (דברים ו, ה) בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, כי שתי התכליות הללו והם האהבה והיראה יושגו בשני הדברים, האהבה תושג בהשקפות התורה הכוללת השגת מציאותו כפי שהוא יתעלה, והיראה תושג בכל מעשה המצוות כמו שבארנו (עיין פירוש רבנו לאבות פ"א מ"ג), והבן מסקנה זו".

43. מו"נ (ח"ג פנ"ג): בפרק זה מבאר את המושגים: חסד ומשפט וצדקה.

44. מו"נ (ח"ג פנ"ד):

 

– "שם חכמה נאמר בעברית על ארבעה עניינים:

א. נאמר על השגת האמיתיות אשר תכליתן השגתו יתעלה, אמר (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא וגו', ואמר (משלי ב, ד) אם תבקשנה ככסף וגו', וזה הרבה.

ב. ונאמר על ידיעת האומנויות איזו אומנות שתהיה, וכל חכם לב בכם (שמות לה, י), וכל אשה חכמת לב (שם לה, כה).

ג. ונאמר על סגול המעלות המדותיות, וזקניו יחכם (תהילים קה, כב), בישישים חכמה (איוב יב, יב), כי הדבר הנקנה בעצם הזקנה הוא העיתוד לקבלת המעלות המדותיות.

ד. ונאמר על העצה והתחבולה הבה נתחכמה לו (שמות א, י), ולפי העניין הזה נאמר ויקח משם אשה חכמה (שמואל ב, יד, ב), כלומר בעלת עצה ותחבולה, ומן העניין הזה חכמים המה להרע (ירמיה ד, כב).

ה. ואפשר שיהא עניין החכמה בעברית מורה על העצה והפעלת המחשבה, בין שהייתה אותה העצה והתחבולה בהשגת מעלות הגיוניות, או בהשגת מעלות מדותיות, או בהשגת אומנות מעשית, או ברעות ומגרעות.

– "הנה נתבאר כי חכם ייאמר לבעל המעלות ההגיוניות, ולבעל המעלות המדותיות, ולכל בעל אומנות מעשית, ולבעל התחבולות במגרעות וברעות. ולפי הביאור הזה הרי היודע את כל התורה כולה כפי אמתתה נקרא חכם משני צדדים, מצד מה שכלל אותו התורה מן המעלות ההגיוניות, ומצד מה שכללה אותו מן המעלות המדותיות…".

– "ואמרו עוד החכמים ז"ל כי האדם נתבע בידיעת התורה תחילה, ואחר כך נתבע בחכמה, ואחר כך נתבע במה שמוטל עליו ממשפטי התורה כלומר הבנת מה שראוי לעשות".

"וכך ראוי להיות הסדר: –

א. לדעת אותם ההשקפות תחילה על ידי קבלה.

ב. ואחר כך להוכיח אותן.

ג. ואחר כך לדקדק במעשים אשר בהם יוטבו ההליכות".

 

– "וזה לשונם ז"ל במה שהאדם נתבע על שלושה עניינים הללו כפי הסדר הזה, אמרו (שבת לא.): כשאדם נכנס לדין תחילה אומרים לו קבעת עיתים לתורה, פלפלת בחכמה, הבינות דבר מתוך דבר. הנה נתבאר לך כי ידיעת התורה אצלם מין, והחכמה מין אחר והיא לאמת השקפות התורה בעיון האמיתי".

השלמויות המצויות לאדם  ארבעה מינים:

1. "ראשיתן והיא הגרועה שבהן, והיא אשר עליה כלים (מתכלים) אנשי הארץ, היא שלמות הרכוש, והיא מה שימצא לאדם מן הממון והבגדים והכלים והעבדים והקרקעות וכיוצא בהן, ואף אם יהיה האדם מלך גדול הוא מין המין הזה, וזו שלמות שאין מגע בינה לבין אותו האדם כלל, אלא היא יחס מסוים (כלומר מתייחסים אליו לתקופה מסוימת ולזמן מה, אך אין להם שום שייכות לא בגופו לא בתכונותיו ולא בנפשו), רוב ההנאה בה דמיון מוחלט, כלומר זה ביתי וזה עבדי והממון הזה ממוני ואלה צבאותי, וכאשר יתבונן על עצמו ימצא שכל אלה מחוץ לעצמותו, וכל דבר מסוגי הרכוש הללו איפוא שהוא במציאותו (כלומר בכל מקום שהם אצל ראובן או אצל שמעון נשארים במעמדם ובתכונתם ללא שום שינוי),ולפיכך אם נעדר אותו היחס נמצא אותו האדם שהיה מלך גדול אין הבדל בינו לבין השפל ביותר בבני אדם, מבלי שישתנה מאומה מאותם הדברים שהיו מתייחסים לו. וביארו הפילוסופים כי השם השתדלותו ודאגתו לסוג זה של שלמות אין דאגתו אלא לדמיון מוחלט, והוא דבר שאינו מתקיים, ואפילו יתקיים לו אותו הרכוש כל ימי חייו הרי לא תושג לו בעצמו שלמות כלל.

2. והמין השני יש לו לעצם האדם קשר (שייכות) יותר מן הראשון, והוא שלמות הבניה (בניו גופו של האדם) והתכונה, כלומר שיהא מזג אותו האדם בתכלית האיזון, ואבריו יחסיים חזקים כראוי. וגם מין זה מן השלמות אין לשומו לתכלית, לפי שהיא שלמות גופנית ואינו לאדם מחמת שהוא אדם אלא מחמת שהוא בעל חי, ומשותף בזה הגרוע שבבעלי חיים. ואפילו אם יגיע כח האדם אל התכלית והשיא לא יגיע לכח פרד חזק, כל שכן שלא יגיע לכח אריה או כח פיל, ותכלית השלמות הזו כפי שאמרנו שישא משא כבד או ישבור עצם עבה וכיוצא בכך ממה שאין בו תועלת גופנית גדולה, אבל תועלת נפשית הרי היא נעדרת מן המין הזה.

3. והמין השלישי הוא שלמות באדם עצמו יותר מן השני, והיא שלמות המעלות המדותיות, והיא שיהו מדות אותו האדם בתכלית מעלתן, ורוב המצוות אינן אלא להשגת המין הזה מן השלמות. וגם מין זה מין השלמות אינו אלא הצעה לזולתו ואינו תכלית כשלעצמו. והוא שכל המדותיות (התכונות המדותיות) אינן אלא בין כל אחד מבני אדם לבין זולתו, וכאילו השלמות הזו במדותיו אין עתודתה אלא לתועלת בני אדם, ונעשה כלי לזולתו, לפי שאם תניח שאחד מבני אדם לבדו ואין לו עסק עם שום אדם, תמצא שהמעלות המדותיות שבו כולן אז בטלות ומושבתות ואין להן צורך, ואין מביאות שלמות באישיותו במאומה, אבל יהיה צורך לה ותחזור תועלתה אליו מבחינת הזולת".

4. והמין הרביעי היא השלמות האנושית האמיתית, והיא השגת המעלות ההגיוניות, כלומר ציור מושכלות המביאות להשקפות אמיתיות בעניינים האלקיים, וזו היא התכלית הסופית, והיא המשלימה את האדם שלמות אמיתית, והיא לו לבדו, והיא המעניקה לו הקיום הנצחי, ובה האדם אדם".

(מאמרי הסולם ע' רצט: "וכיוון שעיקר נושא של חכמתנו, הוא חי לעד ונצחי, לכן גם כל חכמתנו יישאר כולה בנצחיות. וכיוון שמטרתה למצוא חן בהתקרבות הבורא יתברך, שהוא המשובח שבמטרות שאפשר להצטייר, לכן העוסק בה, ואין צריך לומר הזוכה בה, הוא הוא המשובח שבמין המדבר").

– "והתבונן כל שלמות משלושת השלמויות הקודמות תמצאם לזולתך לא לך, ואם כי הכרחיים הם כפי המפורסם, הרי הם לך ולזולתך, אבל השלמות הזו הסופית היא לך לבדך ואין לאחר עמך בו שיתוף כלל, יהיו לך לבדך וגו'  (משלי ה, יז). ולפיכך ראוי לך שתשתדל להשיג את זה הקיים לך, ואל תיגע ותעמול לאחרים אתה השוכח את נפשו עד שהשחיר לבנה בהשתלט עליה הכוחות הגופניים, כפי שנאמר בתחילת אותם המשלים הפיוטיים הנשואים לעניינים אלה, אמר (שיר השיירים א, ו), בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי, ובעניין זה עצמו אמר (משלי ה, ט) פן תתן לאחרים הודך ושנותיך לאכזרי".

– "אין שלמות הרכוש ולא שלמות הבריאות ולא שלמות המידות שלמות שיש להתפאר בה ולא לשאוף לה, ושהשלמות שיש להתפאר בה ולשאוף לה היא ידיעתו יתעלה אשר זה הוא המדע  האמיתי".

– "החכמה האמורה בסתם בכל מקום והיא התכלית היא השגתו יתעלה, ושהרכוש הזה שהאדם  רוכש מן הסגולות שמתקנאים בהן וחושבים אותם שלמות אינם שלמות.

וכן כל המעשים התורתיים הלל, כלומר מיני העבודות, וכן המידות המועילות לכל בני אדם בעסקיהם זה עם זה, כל אלה אין להשוותן אל התכלית הזו הסופית, ואינן שוות לה, אלא הם מצעים בגלל התכלית הזו, ושמע דבריהם בכל העניינים הללו בלשונם, והוא בראשית רבה (סוף פרשה לה), שם נאמר, כתוב אחד אומר וכל חפצים לא ישוו בה (משלי ח, יא) וכתוב אחד אומר (שם ג, טו), חפצים אלו מצוות ומעשים טובים חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות, חפצים וחפציך לא ישוו בה, אלא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי".

"והואיל והזכרנו פסוק זה ונפלאות שנכללו בו והזכרנו דברי חכמים ז"ל עליו, נשלים מה שנכלל בו, והוא שלא הסתפק בפסוק זה בביאור הנעלה שבתכליות שהיא השגתו יתעלה בלבד, כי אילו הייתה זו מטרתו היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי ויפסיק הדבור, או היה אומר השכל וידע אותי כי אני אחד, או היה אומר כי אין לי תמונה, וכל כיוצא באלה, אלא אמר כי ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תארי, כלומר מעשיו, כעין מה שביארנו (ח"א פנ"ד) הודיעני נא דרכיך וגו' (שמות לג, יג), וביאר לנו בפסוק זה כי אותם המעשים אשר חובה לדעת אותם ולהתדמות בהם, הם חסד ומשפט וצדקה (ח"ג פנ"ג). והוסיף עניין אחד חשוב והוא אמרו בארץ, אשר זהו ציר התורה, ולא כדמיון המתפרצים אשר דמו כי השגחתו יתעלה נסתיימה אצל גלגל הירח*, ושהארץ וכל אשר בה עזובים, עזב ה' את הארץ (יחזקאל ט, ט) אלא כמו שביאר לנו על ידי אדון החכמים כי לה' הארץ ( שמות ט, כט), אמר כי השגחתו גם בארץ כראוי לה, כמו שמשגיח בשמים כראוי לה, והוא אמרו (ירמיה ט, כג) כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ. ואחרי כן השלים את העניין ואמר כי באלה חפצתי נאום ה', רוצה לומר מטרתי שיהא מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ**,  כדרך שביארנו בשלוש עשרה מידות (ח"א פנ"ד), שהמטרה להתדמות בהן ושיהיו אלה הליכותינו***.

נמצא כי התכלית אשר הזכיר בפסוק זה היא שהוא ביאר כי שלמות האדם אשר בה יתפאר באמת היא מי שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו, וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא, והיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד חסד צדקה ומשפט להתדמות במעשיו יתעלה".

* אולי בא לרמז על הדעה דבחינת ע"ז דבחינת 'אנא אמלוך', שאינו מוכן לרדת להשפיע לזולתו כדאיתא בתער"ב (ח"א ע' תפא).

* שהרי אור ההשגה חייב כלים זכים דהשפעה להתלבש בהם, אחרת ייפול למקבל לעצמו ויתנקמו בו דינין תקיפים ח"ו.

*** כמ"ש בתומר דבורה פ"א: "האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה, צלם ודמות. שאילו ידומה בגופו ולא בפעולות, הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים. שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו".

45. מו"נ (ח"א פ"נ) מבאר מהי דעה:

"הדעה אינו העניין הנאמר בפה, אלא העניין שהצטייר בנפש כאשר מאמתים אותו שהוא כך כפי שהצטייר.

אם אתה מאותם שמספיק להם מן ההשקפות הנכונות, או שחושבים שהם נכונות, בכך שתאמר אותם בפיך בלי שתשכיל אותם ותבינם כל שכן שתחקור בהם על הנכון, הרי זה קל מאד, כפי שאתה מוצא רבים מן הפתאים תופסים דעות שאינם מבינים להם עניין כלל. אבל אם אתה ממי שנשאו לבו להתרומם למעלה הנעלה הזו מעלת העיון…כאילו מטרתנו וחקירתנו אינם אלא היאך לומר לא היאך לקבוע בלבנו, ואין קביעת דעה כי אם לאחר השכלה (לאחר שהצטייר הדבר בנפש האדם), כי קביעת הדעה היא אימות מה שהושכל, שהוא גם מחוץ למחשבה כפי שהושכל במחשבה. ואם הושג עם דעה זו שלא יתכן היפך הדעה הזו כלל, ולא ימצא במחשבה מקום לדחיית דעה זו ולא השערת אפשרות הופכה, יהיה זה נכון…ראוי שיהיה האדם מכלל משכילי האמת ומשיגיו ואף על פי שאינו אומרו בפיו, כמו שנצטוו החסידים ונאמר להם (תהילים ד, ה) אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה".

ובהקדמת ספר אמונות ודעות לרס"ג (ד):

"…ראוי שנבאר מה היא הדעה, ונאמר הוא עניין המצטייר בנפש לכל דבר מסוים כפי המצב שהוא נמצא בו, וכאשר תצא תמצית העיון יכללנה השכל ויקיפנה ותושג בנפש ותתמזג בה, ונעשה האדם בעל דעה באותו הדבר שהושג לו, וצופנו בלבו לזמן או לזמנים אחרים, כאמרו (משלי י, יד) חכמים יצפנו דעת ופי אוויל מחתה קרובה, ואמר (איוב כב, כא) קח נא מפיו תורה (ושים אמריו בלבבך).

והדעה היא על שני פנים, אמת ושקר, הדעה האמיתית הוא שידע הדבר כפי שהוא, המרובה מרובה, והמועט מועט, והשחור שחור, והלבן לבן, והמצוי מצוי, והנעדר נעדר. והדעת השקר היא ידיעת הדבר שלא כפי שהוא, המרובה מועט, והמועט מרובה, והלובן שחור, והשחור לובן, והמצוי נעדר, והנעדר מצוי. והחכם המשובח הוא מי ששם אמיתות הדברים ליסוד, ומשתית על כך את דעותיו, ועם חכמתו הרי הוא מחזיק במה שראוי להחזיק ונשמר ממה שראוי להישמר. והסכל המגונה מי ששם דעותיו ליסוד ומדמה שאמיתות הדברים תהיינה כפי דעותיו, ועם סכלותו הוא מחזיק במה שצריך להישמר ממנו, ונשמר ממה שצריך להחזיק, וכמו שנאמר (משלי יד, טז) חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח".

46. סדר יומו של הרמב"ם:

 

מתוך אגרת ששלח לתלמידו ר' שמואל אבן תיבון:

 

"אני שוכן במצרים והמלך שוכן באל קאירה (קהיר) ובין שני המקומות שני תחומי שבת (שני ק"מ ומחצה), ולי על המלך מנהג כבד מאוד אי אפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחילת היום, אמנם כשימצאהו חולשה או יחלה אחד מבניו או אחת מפילגשיו לא אסור מאלקאירה ואני רוב היום בבית המלך ואי אפשר לי גם כן מפקיד אחד או שני פקידים יחלו ואני צריך להתעסק ברפואתם, כללו של דבר כל יום ויום אני עולה לאלקאירה בהסכמה וכשלא יהיה שם שום מכשול ולא יתחדש שם שום חידוש אשוב למצרים אחרי חצי היום, על כל פנים לא אגיע קודם, ואני מתרעב ואמצא האכסדראות כולם מלאות בני אדם גויים ויהודים בהם, חשוב ובלתי חשוב, ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים ערב רב ידעו את עת שובי, ארד מעל הבהמה וארחץ ידי ואצא אליהם לפייסם ולרצות ולחלות פניהם כדי למחול על כבודם להמתין אותי עד כדי שאוכל אכילה עראי והיא מעת לעת ואצא לרפאם ולכתוב להם פתקות ונוסחאות רפואות חלייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה, ולפעמים באמונת התורה עד סוף שתי שעות מן הלילה או יותר אספר להם ואצום (ואצוום?) ואדבר עימהם, ואני שוכב פרקדן מרוב העייפות, ויכנס הלילה ואני בתכלית החלישות לא אוכל לדבר. סוף דבר לא יוכל אחד מישראל לדבר לי או להתחבר ןלהתבודד עמי זולת יום השבת, אז יבואו כל הקהל או רובם אחר התפילה, אנהיג הציבור במה שיעשה כל ימי השבוע, ויקראו קריאה חלושה עד הצהריים וילכו לדרכם וישובו קצתם ויקראו שנית אחר תפילת המנחה עד עת תפילת מעריב. זה תוכן ענייני היום, ולא סיפרתי לך אלא קצת מה שתראהו אם תבא בעזרת האל יתעלה".

 

מתוך אגרת ששלח לתלמידו ר' יוסף בן יהודה:

"והנני מודיעך שיש לי פרסום גדול מאוד ברפואה אצל הגדולים, כגון ראש השופטים והשרים וחצר אלפאצ'ל וזולתו מראשי המדינה, אותם שאין להשיג מהם מאומה (תשלום). אבל ההמון הריני נעלה מהם ואינם מוצאים דרך אלי. ודבר זה גורם לאבדן הימים תמיד באלקאהרה (קהיר) בביקור החולים, וכאשר אבוא למצרים הרי כל מה שאני יכול לעשות בסוף היום עם הלילה הוא לעיין בספרי הרפואה בדברים הנחוצים לי, ואתה יודע רחבי המקצוע הזה וקשיו אצל מי שיש בו יושר ורצינות, ורוצה שלא יאמר דבר אלא אם כן הוא יודע ראיותיו, ואופן ההגיון שבו. וזה גורם שאיני מוצא שעה לעיין במאומה מענייני התורה, ואיני לומד כי אם ביום השבת בלבד. אבל שאר המדעים איני מוצא עת לעיין במאומה מהן. ונגרם לי נזק רב מדבר זה (פרסומי ברפואה)".

47. מאמר תחיית המתים:

 

"ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם" (דניאל יב, ב).

"ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין" (שם שם, יג).

 

– "..ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה כמו שביארנו במורה (ח"א פל"ד), לפיכך העדפנו שיהיו הדברים האמיתיים מקובלים אצל הכל, לא פחות מזה".

– "ובארנו בפרק חלק יסודות הקשורים בראשית ובאחרית, כלומר מה שקשור בייחוד ובעולם הבא עם שאר יסודות התורה. וכן עשינו גם בחיבור הגדול המכונה משנה תורה, אשר לא ידע ערכו כי אם אנשי הצדק, בעלי היראה והחכמה אם היה לימודם טהור וטוב והייתה להם הבחנה בדרכי החיבור….מתוך מטרה שיהיו אלה הנקראים תלמידי חכמים או גאונים או איך שתרצה לקרוא אותם (עיין בכורות פ"ד מ"ד), בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים, ותהיה תורתם סדורה על פיהם ותלמודם כולו עולה בידם. וכל זה נבנה על יסודות דתיים, ולא ישליכו ידיעת ה' אחרי גוום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם, לא על מה שמראה בעיני ההמון שהם שלמים".

– "תחיית המתים יסוד מיסודות התורה, ושאינה התכלית הסופית, אלא התכלית הסופית היא חיי העולם הבא…שהתורה נתכוונה לתכלית הסופית בגמול והיא חיי העולם הבא, והתכלית הסופית בעונש והיא הכרת מן העולם הבא (עיין הלכות תשובה פ"ח)".

– "מציאות תמידית אשר אין לה סוף כמו שאמרו (קדושין לט:) לעולם שכולו טוב לעולם שכולו ארוך…וכבר ידוע כי הגוף בכללותו אינו אלא כלי לנפש לעשות על ידו כל הפעולות אשר אין אף פעולה אחת מהן מצויה לבני העולם הבא".

– "כל הנבדל מן החומר מציאותו יותר קיימת מאותו שהוא בחומר, ואין לומר יותר קיים, אלא מציאות הנבדל היא המציאות האמיתית מפני שלא ישיגוהו דבר מאופניי ההשתנות…וכן כל נברא נפרד (שאינו גוף ולא כוח בגוף), כלומר המלאכים והשכל, הרי הוא במציאותו יציב מאוד וקיים יותר מכל גוף. ולפיכך אנו בדעה כי המלאכים אינם גופות, ושבני העולם הבא נפשות נפרדות, כלומר שכלים".

– "תחיית המתים יסוד תורתי והיא חזרת הנפש לגוף ואין להוציא זה מפשוטו, ושהעולם הבא אחר תחיית המתים".

– "וידוע אצל כל אדם, שאין המבוקש מן החכמים סיפור הדרשות ואותן המעשיות המופלאות כלשונן כמו שדורשות אותן הנשים ביניהן לבין עצמן בבית האבל, אלא המבוקש מהן הסברן וביאור ענייניהן כדי שיתאימו את המושכל או קרוב לכך".

– "..מטרתנו וכוונתנו (בכתיבת מאמר תחיית המתים, כתשובה למאמר היוצא נגד דעת הרמב"ם) לנקודת התועלת שתושג ללומד, לא למה שקשור בניצחון אדם ורוממותו, ולא בכניעת אחר והשפלתו, ודרכי היריבות וההתנפלות פתוחים למי שרוצה ללכת בהם והאל יגדור דרך זו ודומיה בעדינו".

– "תחיית המתים…עניינה חזרת הנפש הזו לגוף אחר הפרידה…חזרת הנפש לגוף אחר המוות כבר הזכירה דניאל בצורה שאינה סובלת ביאור אחר, והוא אמרו (דניאל יב, ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. ודבר המלאך לו (שם יב, יג) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין".

– "וכל דבר שיש בו מחלוקת שאינה מביאה לידי מעשה אי אפשר להכריע בה אחת משתי הסברות על חברתה".

–" אותם בני אדם אשר יחזרו נפשותם לאותם הגופות יאכלו וישתו וישמשו ויולידו וימותו אחרי אריכות ימים הרבה כימי אותם הנמצאים בימות המשיח. אבל החיים שאין מוות אחריהם הם חיי העולם הבא לפי שאין בו גוף, לפי שאנו סבורים והוא הנכון אצל כל בעל שכל, שהעולם הבא נפשות בלי גופות כמלאכים (עיין יסודי התורה פ"ד, ה"ח-ט). פירוש הדבר, כי הגוף אינו אלא קבוצת כלים (אברים) לפעולות הנפש…".

– "הנה נתבאר כי הגוף כולו הכרח מציאותו בעבור מטרה מסוימת, והיא המזון לקיום הגוף והולדת הולדות לקיום מין אותו הגוף. וכאשר תהיה אותה התכלית מסולקת ואין לה צורך כלומר בעולם הבא, כפי שכבר ביארו לנו כל החכמים כי אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא תשמיש, והנה זה בהדיא שאין שם גוף, לפי שהוא יתעלה אינו ממציא דבר לבטלה כלל, ולא יעשה דבר כי אם בשביל משהו, וחלילה לו חלילה שיהיו פעולותיו המחוכמות כמעשה עובדי האלילים עיניים להם ולא יראו אוזניים להם ולא ישמעו וכו', כך ה' יתעלה לדעת אלה בורא גופים או אברים לא כדי לעשות בהם מה שנבראו בשבילו כלל או מחמתו. ושמא בני העולם הבא לדעת האנשים הללו אינם בעלי אברים, אבל הם גופות על כל פנים, שמא הם כדורים אטומים או "אסטואן" (כגון קונוס) או מעוקבים (מרובע בעל שישה פנים) אין זה אלא לעג, מי ייתן החרש תחרישון ותהי לכם חכמה (איוב יג, ה)".

– "אנו מעדיפים כמו שביארנו במורה (בסוף פתיחתו) שימשך אחרינו בעל שכל בידיעת האמת ואפילו אחד, ואף על פי שיתרחקו ממנו אלפי סכלים בגלל דעותיהם הנפסדות".

– "מה שאנו מכחישים אותו ונקיים אנו לפני ה' ממנו, היא ההשקפה שלא תחזור הנפש לגוף לעולם ושזה לא יתכן שיהיה. כי הכחשה זו מביאה להכחשת כל הניסים, והכחשת הנס כפירה בעיקר ויציאה מן הדת, ולפיכך אנו מונים תחיית המתים מיסודות התורה. ואין בדברינו כלל מה שמורה על הכחשת חזרת הנפש אל הגוף, אלא מה שמורה על הופכו".

– "והזכירו חכמי ישראל הראשונים והאחרונים פעמים אשר לא יספר מניינם, ונתפרסם באומתנו והסכימה על כך, שנפש האדם תחזור אל הגוף, וזה הוא עניין המכוון בתחיית המתים בכל מקום שהזכירו חכם או מחבר".

– "ה'…יחייה את המתים בחפצו ורצונו כאשר ירצה ולמי שירצה, או בימות המשיח או לפניו או אחרי מותו".

– "ימות המשיח אין בהם מאומה משינוי סדר בראשית" (הלכות מלכים פי"ב).

– "שאיפתנו ושאיפת כל אנשי החכמה מיחידי סגולה הפך שאיפת ההמון, כי המוני בעלי התורות יותר חביב עליהם וערב לסכלותם לעשות את התורה והשכל שני קצוות הסותרים זה את זה, ומבארים כל דבר נגד המושכל וטוענים בו שהוא נס, ומתרחקים מכך שיהא דבר על דרך הטבע, בין מה שסופר ממה שכבר עבר, ובין במה שרואים במצב הנוכחי, ובין במה שנאמר שהוא יארע בעתיד. ואנחנו שואפים לאחד בין התורה והמושכל ונתאר כל הדברים כפי סדר טבעי אפשרי בכל אלה (העבר ההווה והעתיד), זולתי מה שנאמר בו בפירוש שהוא נס ואין שום אפשרות לבארו כלל, רק אז ניאלץ לומר שזה נס".

– "הדברים הטבעיים תמידיים לעולם כמנהגם, וכבר ביארנו גם את זה בספר המורה (ח"ב, פכ"ח) כאשר דברנו על חידוש העולם".

– "…מה שבטבע הוא אם מתו אישי בעלי החיים לא יחזרו לעולם אותם האישים, אלא נפסדים ומתפרדים לאט לאט עד שיחזרו אל היסודות…ושהאדם דווקא נתחבר בו השפע האלקי (עיין מו"נ ח"ב פי"ב) וחייב שיהא בו דבר קיים לא יכלה ולא יפסד, אבל גוף האדם הרי הוא כלה כדרך שכלים שאר גופות בעלי החיים…כלומר השארות הדבר הנשאר ממה שהושג לאדם, וזה הוא הדבר אשר בטבע, כלומר השארות הדבר הנשאר ממה שהושג לאדם מחמת היותו אדם, והוא שקוראין אותו ספרי הנבואה נפש ורוח בשיתוף (עיין מו"נ ח"א פ"מ ומ"א) וכליון הגוף וחזרתו למה שהורכב ממנו אותו מין של חזרה כמו שאמר הכתוב (קהלת יב, ז) וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, זה הוא אשר בטבע".

– "תחיית המתים אינה אלא מן הניסים".

– "כל מה שתמצא משלילת חזרת המתים הוא כפי מה שבטבע, ואין זה סותר חזרת מתים שירצה ה' יתעלה חזרתם".

– "עם הדעה בחידוש העולם מתחייב בהחלט שיהיו כל הניסים אפשריים, ולפיכך תהיה גם תחיית המתים אפשרית".

– "וכבר הזכיר בתורה שזה מופת תמידי לדורות כלומר תקינות המצבים עם המשמעת והפסדם עם המרי, אמר (דברים כח, מו) והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם, ולפיכך אמרו (שבת קנו.) אין מזל לישראל, כלומר שאושרם ורעתם אינם בסיבה טבעית ולא כפי נוהג המציאות, אלא תלוי במשמעת ובמרי, וזה אות גדול מכל".

48. אגרת השמד:

– "ראוי לו לאדם שיחמול על דיבורו יותר מחמלתו על ממונו, ושלא ירבה בדיבור וימעיט העניין, וכבר גינה החכם עליו השלום ריבוי הדברים ומיעוט העניין ואמר (קהלת ה, ב) כי בא החלום ברוב עניין וקול כסיל ברוב דברים".

– "וממה שראוי שתדעהו, שאין ראוי לאדם לדבר ולדרוש באזני העם עד שיחזור על מה שרצונו לדבר פעם ושתים ושלוש וארבע, וישנן אותו היטב, ואחר כך ידבר…וזה נאמר על מה שצריך האדם לדבר בפיו, אבל מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר ראוי לו שיחזור עליו אלף פעמים אלו היה זה אפשר".

– "וידענו כי כל מה שנתחבר בספר יהיה נכון או בלתי נכון אין ספק שיתפרסם בין בני אדם, וזהו מה שהרבה את הדעות הנפסדות בין בני אדם, לפי שאין בינך ובין הדעות הנפסדות אלא מה שנחקק על ספר, ותיעשה לו קבוצה בלי ספק".

וכמו שכתב רבנו בתשובה לחכמי מרשיליא: "והוא החולי הגדול והרעה החולה, שכל הדברים שימצאו כתובים בספרים, נקבע בלב במבט ראשון שהם אמת, וכל שכן אם היו הספרים קדמונים".

 

וכן כתב באגרת תימן: "ואל תהי אצלך ראית אמתתן היותם נמצאים כתובים בספרים, כי המשקר כמו שמשקר בלשונו כך משקר בעטו, ואין זה נמנע ממנו. והסכלים הפתאים הם אשר נעשה אצלם ראיית אמיתת הדברים היותם כתובים, ולא בכך יתאמתו הדעות אלא באופן אחר".

 

חילול ה' נחלק לשני חלקים כללי ופרטי: –

 

הכללי נחלק לשני חלקים:

האחד מהם – "שיעשה אחד מבני אדם עברה להכעיס וכו'".

והשני – "שיתרשל האדם בעצמו* ולא יתקן את מעשיו הגשמיים, עד שירננו ההמון עליו בדברים מגונים מאד, ואף על פי שלא עשה עברה, הרי זה חילל את השם. מפני שצריך האדם להישמר מפני בני אדם מעברות** כדרך שנשמר במה שבינו לבין בוראו, כמו שאמר יתעלה (במדבר לב, כב) והייתם נקיים מה' ומישראל…".

 

* יתרשל בתיקון מידותיו דעותיו ודרכיו, ויזניח הכשרת עצמו.

** מדברים הנחשבים עברות בעיני בני אדם אף שאינן באמת עברות. וכן מהתנהגויות הגורמות חשד עברות אף שאינו עושה מאומה.

והפרטי נחלק לשני חלקים:

 

האחד– "שיעשה איש חכם מעשה שהוא מותר לכל אדם, אלא שאיש כמוהו אין ראוי שיעשה כמעשה הזה, מחמת שהוא ידוע אצל הכל בחסידות, והן דורשין ממנו יותר מזולתו, הרי זה חילל את השם…".

והשני – "שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם התנהגות גרועה וכעורה במקחו וממכרו ובמשאו ומתנו, ומקביל את בני אדם ברוע פנים ובזלזול, ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות, ולא יהיה מתנהג עם בני אדם במידות נעלות והגונות, הרי זה חילל את השם (עיין יסודי התורה פ"ה הי"א), וכך אמרו עליהם השלום (יומא פו.) בזמן שאדם קורא ושונה ואינו נושא ונותן באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו, אוי לו לפלוני שלומד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו".

 

– "וקידוש השם הוא הפך חילול ה', והוא, שהאדם כאשר יעשה אחת מן המצוות ולא יערב עמה כוונה מן הכוונות אלא אהבת ה' יתעלה ועבודתו בלבד, הרי זה קידש את ה' ברבים. וכן אם ישמעו עליו שמועות טובות הרי זה קידש את ה', כמו שאמרו (יומא פו.) בזמן שאדם קורא ושונה, ומשמש תלמידי חכמים, ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אשר אביו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

– "וכן אדם גדול כשימנע עצמו מן העניינים שהם מכוערים בעיני בני אדם ואף על פי שאינם בעיניו מכוערים, הרי זה קידש את השם, כמו שאמר (משלי ד, כד) ולזות שפתים הרחק ממך".

– "וחילול השם הוא עוון גדול…וכשם שחילול השם הוא עוון גדול, כך קידוש השם הוא מצווה גדולה, וגומלין לו טובה הרבה מאד. וכל אדם מבני ישראל חייב בקידוש השם, כמו שאמרו בספרא אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים (ויקרא כה, לח), על מנת שתקדשו שמי ברבים".

– "צריך האדם לידע, שכל עברה שיעשה נפרעים ממנו עליה, וכל מצווה שיעשה מקבל עליה שכר, ואין הדבר כמו שחשב".

– "והעצה שאני יועץ לעצמי, והדעה שאני רוצה בה לי ולידידי ולכל המבקש ממני עצה, שיצא מאלה המקומות, וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלא אונס ובלא פחד, ויעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו, כי דת ה' שהנחיל אותנו יותר גדולה, וחיובה קודם על כל הדברים המקריים הבזויים בעיני המשכילים, שהם אינם עומדים, ויראת ה' היא שעומדת".

 

– "ולא עוד אלא אפילו היו שתי ערים מישראל, אחת מהן יותר טובה במעשיה ובמנהגותיה ויותר מדקדקת ונכנעת למצוות מן האחרת, חייב ירא ה' לצאת מאותה שמעשיה אינם כל כך נכונים לאותה העיר הטובה" (עיין הקדמה לאבות פ"ד).

– "אם היה המקום גויים, על אחת כמה וכמה שישראל הנמצא שם חייב לצאת מאותו המקום וללכת למקום טוב, וישתדל לעשות כן ואף על פי שמביא עצמו בסכנה, עד שינצל מן המקום הרע שאינו יכול להעמיד בו דתו כראוי, וילך עד שיגיע למקום טוב".

– "וכן מצינו באברהם אבינו שמאס משפחתו ומקומו וברח לנפשו להינצל מדעות הכופרים. וכל זה אם לא יכפו  אותו הכופרים לעשות מעשיהם שצריך האדם לצאת מביניהם, אבל כשכופין אותו לעבור על אחת מן המצוות אסור לעמוד באותו המקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו, וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שהוא יכול להעמיד בו דתו, והעולם גדול ורחב. והתנצלות מי שטוען בעניין ביתו ובניו אינה טענה לפי האמת, אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלקים כפרו (תהלים מט, ח). ואין ראוי לדעתי לטעון טענה זו כדי לפרוק מעל עצמו, ולא יגלה למקום ראוי, ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד, וכל העומד שם הרי זה עובר, ומחלל שם שמים, והוא קרוב למזיד".

– "אבל אותם שמשלים עצמם ואומרים שיעמדו במקומם עד שיבוא המלך המשיח לארץ המערב ואז יצאו וילכו לירושלים. איני יודע איך יבטל מהם השמד הזה, אלא עוברים הם ומחטיאים זולתם כו'".

 

– "וחיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח, אלא אנחנו מחויבים להתעסק בתורה ובמצוות ונשתדל לעשותן בשלמות. ואחר שנעשה מה שאנחנו מחויבים אם יזכנו ה' אנו או בנינו או בני בנינו לראות המשיח הרי זה טוב יותר, ואם לאו לא הפסדנו כלום, אלא הרווחנו בעשייתנו מה שאנו מחויבים. אבל שיעמוד אדם במקומות שיראה כי התורה תפסוק, והמין יכלה בעבור השנים, והוא אינו יכול להעמיד דתו, ויאמר אשאר אני עד שיבוא המשיח ואצא מן המצב הזה שאני בו, אין זה כי אם רוע לב ואיבוד גדול, וביטול הדת והדעת. זוהי דעתי, וה' יודע האמת".

49. אגרת תימן:

 

– "ומה שתיארת אותו (איש שטען בערי תימן שהוא המשיח) שהוא ציווה לבני אדם שיתנו לצדקה כל רכושם, ולא שמעו לו, והרי הם צודקים והוא טועה מפני שהוא חלק על הדין, שאין ראוי בתורתנו שייתן אדם את כל ממונו לצדקה אלא מקצתו, אמר יתעלה (ויקרא כז, כח) ואם החרם יחרים איש מכל אשר לו, ואמרו (ערכין כח.) מקבלי מסורת הפירוש מכל אשר לו ולא כל אשר לו, ואמרו כי הגבול הרצוי לזה החומש, אמרו (ערכים שם, כתובות סז:) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ואין ספק כי שכלו אשר הביאו לטעון שהוא משיח הוא שהורהו לצוות לבני אדם להתרוקן מכל רכושם וליתנו לעניים, ויחזרו הם עניים והעניים עשירים, ויתחייבו כפי שקבע להחזיר להם את רכושם, וכך יהיה הרכוש בין העניים והעשירים וחוזר חלילה, וזו תכלית הסכלות".

כן כתב בהלכות ערכים וחרמים (פרק ח', הי"ג):

– "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים, כל נכסיו, והעושה זה, עבר על דעת הכתוב – שהרי הוא אומר(בחוקותי כז, כח):מכל אשר לו", לא כל אשר לו, כמו שבארו חכמים. ואין זו חסידות, אלא שטות – שהרי זה מאבד כל ממונו, ויצטרך לבריות; ואין מרחמים עליו. ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים: חסיד שוטה מכלל מבלי עולם. אלא כל המפזר ממונו במצוות, לא יפזר יותר מחומש; ויהיה כמו שציוו נביאים "מכלכל דבריו במשפט" (תהילים קיב, ה) – בין בדברי עולם, בין בדברי תורה. אפילו בקורבנות שאדם חייב בהן – הרי חסה תורה על הממון, ואמרה שיביא כפי מסת יד (כפי יכולתו הכלכלית); קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו – שלא ינדור אלא כראוי לו. שנאמר: "איש כמתנת ידו, כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך"".

50. פרקי ההצלחה להרמב"ם זצ"ל:

 

– "ודע והבן במה שהישרתי אותך אליו לפי שכל אחד מבני העולם אם רצה השלמות היה קרוב ממשה רבנו עליו השלום, ואם רצה החיסרון היה כמו ירבעם בן נבט".

–  ודע כי משכן לבך הוא הארון הגנוזים בו לוחות העדות וכמו כן היא גנוזה בלבך כתובה על לוח לבך".

– "וראה אתה אחי את נרך ומה מעלתו ומה טובה צורתו לפי שהוא מעשה ידיו יתברך, כי נר ה' נשמת אדם, פעם יקראה נר אלקים ופעם נשמת אלקים ופעם צלם אלקים ודמותו, ורוח הטובה ורוח נדיבה וכבוד ונפש, וכאשר השכילה שבה רוח הקודש; הלא תראה אמרו "ורוח קדשך אל תקח ממני", והוא אומרו "רוח ה' דיבר בי" וגו'. היא המדברת והיא המלאך והיא אשר כאשר נפרדה דבקה במחצבה הראשון, והוא אומרו "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה".

והפך זה, כאשר לא תשכיל ותטמא בעבירות תקרא רוח הטומאה, הלא תראה אומרו יתברך "אל תטמאו בכל אלה" וגו'…אמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", וממנה אמר "רוח הולך ולא ישוב" לעניין יכולתה וחסרונה והיותה בימי נעוריה מקטרת ומנסכת לאלהים אחרים הגוף הנגוף, ואיך יאות לה לבוא אל המלך החדרה, כי המלך טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים. ובאומרו "ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם" רוצה לומר אני טהור ותהיו טהורים, אמר "קדושים תהיו כי קדוש אני"…".

– התבונן באומרו יתברך "כי רוח מלפני יעטוף", וזאת היא הנפש המדברת צלם אלקים ודמותו המקפת בהנהגת הגשמים. אמר "ונשמות אני עשיתי", רוצה לומר לעבודת הנפש המדברת.

51) במקומות רבים כתב רבנו כי תכלית האדם היא להגיע להשגת השי"ת כפי יכולת האדם לדעת אותה.

ובפירוש המשניות (סוף ברכות) כתב:

"כי משפטיו ישרים…ודרך הצדק בהם, אין ביכולת האדם להשיגו כאשר אין בכח שכל האדם להיות שכלו כולל דעת הקב"ה…כי אין ביכולת רעיונינו להשיג חכמתו וצדק דיניו בכל  מה שפעל ויפעל" (עיין דעת ותבונות סי' מ).