כתב הרמב"ם ז"ל (שמונה פרקים, פ"ה):
"יש למלאכת הרפואות מבוא גדול מאד במעלות השכליות והמדות ובידיעת השם יתברך. ובהגיע אל ההצלחה האמיתית. ויהיה למודם ובקשתם עבודה מן העבודות הגדולות. ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות. כי בה נשער פעולותינו וישובו פעולות אנושיות מביאות אל המעלות האמיתיות".
מילים אלו מלמדות אותנו על משמעותה וחשיבותה הרבה של לימוד מלאכת הרפואה, והרי שעולה מכך תמיהה גדולה מאד, הכיצד לא מכניסים את לימודה להיות מן נושאי הלימוד היותר מרכזיים בבתי הספר ובישיבות!?
אמנם, לא שאלה זו היא אשר העמדנו לנושא במאמר זה, אלא: האם די בה וכיוצא בה, או שמה ראוי ונועד האדם היהודי לעסוק במושכלות נעלות ורמות ממנה?
כתב רבנו הרמב"ם ז"ל (שם, פ"א):
"והמלאכתי, הוא הכוח אשר בו נלמד המלאכות, כמו הנגרות, ועבודת האדמה, והרפואה והספנות".
במקור למעלה ראינו כי הבדיל את מלאכת הרפואה ממלאכת הנגרות, ובמקור זה ראינו כי השווה אותה אליה, הרי שהדבר צריך יישוב.
נראה לי ליישב כך: על פי הכתוב בסוף פרק א' דשמונה פרקים; המקור למעלה שייך לחלק המחשבתי שבמעשי, ואילו מקור זה למלאכתי דמעשי. עיין שם ודו"ק.
מכל מקום, בשני המקרים, עניין ה"מעשי" הוא לימודי רפואה שיש בהם תכלית מעשית;
- מעשה הרפואה עצמו.
- היות הלימוד משמש כמבוא לידיעת השי"ת.
ולתשובת שאלתנו הנ"ל; האם ראוי ונועד האדם ללימוד עליון יותר, כתב הרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים ח"ג, פנ"ד):
"השלמויות המצויות לאדם ארבעה מינים…והמין הרביעי היא השלמות האנושית האמיתית, והיא השגת המעלות ההגיוניות (השכליות), כלומר ציור מושכלות המביאות להשקפות אמיתיות בעניינים האלקיים, וזו היא התכלית הסופית, והיא המשלימה את האדם שלמות אמיתית, והיא לו לבדו, והיא המעניקה לו הקיום הנצחי, ובה האדם אדם".
ביתר בהירות סוכם הדבר בכתבי רבינו הרש"ב ז"ל וז"ל (בשעה שהקדימו תער"ע, ח"ג ע' א'תסד):
"הנפש הבהמית יש בו גם כן שכל וחכמה…ועל שם זה נקראת נפש הבהמית כמו הבהמה שאין לה דעת ואינה יודעת רק מה שלהנאת עצמה והוא דבר טבעי בה, כמו כן הנפש הבהמית הוא מדות טבעיים שנמשך אחר תאוות עצמו והוא רוח הבהמה היורדת למטה…רק שהשכל והדעת שלו עיקרו הוא בעניינים גשמיים אם בצרכי גופו במה שהוא חפץ ומתאווה כמו למצוא תחבולות להשיג הון ועושר או גדולה וכבוד כו' או לצדד בזכותו בטוב טעם ושכל וכד', הכל בשכל השייך למדות כו' ואף גם בשכל וחכמה שאינה שייכת למדות טבעיים שבלב כמו השכלה בהשגת שכליות ומושכלות עמוקות בלימודיות חיצוניות, כמו בחכמת הטבע וחכמת התכונה וחכמת הרפואה וכדומה, אין זה רק להשיג בחינת הגשמה דווקא, וכמו חכמת הטבע הרי הוא בכל גשם איך שהוא מורכב וכל פרטי חלקיו שזהו מה שבא מכח האלקי בבחינת יש דווקא (וכל שכן שארי החכמות כתכונה ורפואה שהן בבחינת היש).
דשכל האלקי דנפש האלקית הוא היפך זה ממש, שמשיג בבחינת הרוחניות והוא בחינת האין האלקי המהווה כל בריאה ובריאה ליש ומציאות דבר כו', והיינו בכל דבר איך ומה הוא בבחינת הרוחניות, ואיך שהתהוותו הוא מאין ואופן ההתהוות כו', והיינו ההפלאה באופן ההתהוות, ואיך שכל בריאה בטלה במציאות וכלא ממש חשיבא כו'. מה שאין כן השכל דנפש הבהמית הוא בההגשמה ובהישות דווקא כו', והיינו מפני שגם שכלו הוא מבחינת רוח הבהמה השייכת רק למדות ולטבע ההגשמה.
העבודה דנפש האלקית לברר ולתקן את הנפש הבהמית צריך להיות התיקון בבחינת השכל דנפש הבהמית…" עש"ה.
סיכום הדברים:
אדם המעוניין להגיע לתכלית אשר לשמה נברא, מוכרח ללמוד את חכמת הבריאות, על מנת לזכות לבריאות גופנית ובכך לאפשר לנפשו לעסוק במושכלות האלוקיות ללא טרדות מיותרות של חולאים וכאבים מגבילים.
אמנם, לימוד חכמת הרפואה אינו אלא מבוא לעיקר העיקרים אשר בעבורם ראוי האדם לשמו אדם, והוא חקר האלוקות והשגתה, שרק מלימוד זה יזכה למצות את שכלו האנושי היהודי ולהוציא את כוחותיו הנשמתים האלקיים מן הכוח אל הפועל, שזו כל שלמותו ותכליתו בעולם.