זמן הסעודה
עפ"י תורת הבריאות הטבעית, ידוע שהלכות האכילה חשובות לא פחות מאשר המזון עצמו. אם כן, יש להקפיד על שמירתן ביותר, שלא יצא שכרו בהפסדו.
לדוגמא: מכיוון שבשעות הבוקר עדיין נמשך תהליך ניקוי הרעלים האינטנסיבי שקורה בלילה, הדרך לאפשר למערכת להמשיך בניקוי ובשיקום האברים ללא הפרעה הינה לאכול פירות בלבד עד הצהריים. באופן זה, מחד תסופק לגוף אנרגיה זמינה מסוכר הפירות (אשר כמעט ואינם מצריכים מהגוף אנרגיית עיכול), ומאידך יוכל הגוף להמשיך את תהליך הניקוי והשיקום הפנימי. לעומת זאת, אם אדם יאכל ארוחה המצריכה עיכול מאומץ, אזי יאלץ תהליך הניקוי לסיים את פעולתו ולהתמקד בתהליך העיכול, דבר המחליש לאורך זמן את המערכת הגופנית.
הלכה נוספת בעניין זמני האכילה הינה שאין לאכול לפני השינה או מאוחר בלילה מכיוון שבזמנים אלו אין מערכת העיכול עובדת בשיאה וממילא המזון שנאכל מועד להירקב במערכת העיכול ולהרעילה.
כמו כן, אל לו לאדם לאכול בזמנים של מתח נפשי מכיוון שגם בזמנים אלו מערכת העיכול משותקת וכו'.
אמנם, מה שבאנו לומר במאמר זה נוגע למקום אחר לגמרי, נוגע לחיים את פנימיות החיים, וזה שאמר שלמה המלך (קהלת ט, ז):
"לך אכל בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלהים את מעשיך".
סעודת הצדיקים והמלכים (כלומר הבחינות השלמות והמתוקנות שבך) מהוות נקודות ציון למיצוי מקסימאלי של כוחותיו הפנימיים של האדם בנקודה בה הוא עומד.
כלומר: אדם צריך לחיות את חייו באופן של התעלות והתפתחות תמידית, התפתחות אישית והתפתחות עם הכלל. את ההודאה אל הקב"ה על הזכות הנפלאה הזאת שנפלה בחלקו, "לתקן עולם במלכות שדי", הוא מעניק לקב"ה ע"י התענגותו מסעודתו, והרי שאין תענוג זה אלא תענוג נפשי, ובקצת מן המזון והתענוג גלום שובע אמיתי עליו נאמר (תהילים טז, יא): "תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח".
אדם אשר אינו פועל בעולם במגמת מימוש וגילוי פנימי והשפעה לא ישבע בשובע זה לעולם ולא יכיר טעמו.
אמנם, צריך להפנים היטב, שעל הקב"ה נאמר: "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק", היינו שכל תכלית הבריאה הינך להשביעך מסעודת המלכים והצדיקים, ואז: "אם הבנים שמחה הללויה".
אדם צריך לשאוף ולפעול באופן שמדי יום ביומו יחוש "כי כבר רצה האלהים את מעשיך".
ככול שלא ירגיש זאת, יחפש השלמה במותרות, ובזה דייקא יוצא מן העולם ומן אור החיים האמיתי והקדוש.
תענוג אכילה מצינורות הקדושה כנ"ל מגלה באדם אוצרות עצמיים פנימיים רבי ערך מתהומות נפשו.
תענוג אכילה חיצונית נעלם תיכף ומיד ומשאיר אחריו אכזבה, ריקנות וחולי.
זמן הסעודה הוא זמן של שלמות והגעה לתכלית, היינו מיצוי נעלה של האלוהות שבקרבו.
"ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא). "ולחם לבב אנוש יסעד" (תהלים קד, ט). "צדיק אכל לשבע נפשו" (משלי יג, כה)