המחלה האמיתית
המחלה האמיתית, שהיא השורש לכל מני מחלות הגוף והנפש, אינה אלא שכלנו החלש והרדוד ואי יכולתנו להשליטו על עולם הרגש והמעשה.
מחלה זו הינה עיקר הגלות, שעל זה נאמר (ישעיהו כט, יד): "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבונים תסתתר", (ישעיהו ה, יג): "לכן גלה עמי בבלי דעת". הרי שזה החושך הגדול עליו נאמר (תהילים קמג, ג) "הושיבני במחשכים כמתי עולם".
דעת היא ידיעה פנימית הנובעת מתוך פנימיותו הטהורה של האדם. דעת זו מאפשרת לאדם להגיע להבנה הפנימית השלמה של התורה והמצוות ודרכי השי"ת מתוך פנימיותו ודעת עצמו, כמ"ש (חגיגה יא, ב): "אין דורשין… ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו".
(מכיוון שידיעה זו אינה גלויה עדיין אצל רוב בני האדם, אזי יש להידבק בספרים וסופרים אמיתיים, ודרך הלימוד והעשייה הנכונה יזכה האדם בסופו של דבר לגילוי נקודת פנימיות לבבו ודבקותו בבורא העולם יתברך, היינו בתענוג השלם שבראיית האמת האחת).
מתוך שתי הנקודות הללו, חיבור האדם לפנימיותו הטהורה והשגתו את דרכי השי"ת (כפי יכולת האדם לדעת אותה), אזי אז, ורק אז, יקבלו החיים את טעמם ושמם האמיתי – "טעמו וראו כי טוב ה'".
מתוך נקודתו הפנימית של נשמת האדם (הקרואה אמונה) ומתוך לימוד חכמת הקודש, האדם מכיר במציאותה של הדרך הבהירה שחקק הבורא יתברך לחיים, והולך בה עם כוונה, יגיעה, השתוקקות עצומה, השראה ומשמעות.
אדם כזה יחווה את החיים כתיקונם ויהיה אדם שלם. חווית חייו תהיה חוויה של נועם, שלום, אהבה, עונג, אחדות, רוממות, גדולה, שליחות, ייעוד, מיצוי, השגה והרגש השלמות.
אדם זה יהיה שלם בגופו, שלם בנפשו, בעל תא משפחתי שלם ומתוקן, פרנסתו בכבוד וללא מחסור, ממלא וממצא את זמנו וממונו להתפתח, להתאחד ולהיטיב וכו'.
חיים כאלו נקראים חיים לשמה, וכפי שכתב התנא (אבות פ"ו, מ"א): "רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה.." עי"ש, ובספר הקדמות הסולם, ע' רנט-רסב.
תורת החסידות הגלויה ופרוסה לפנינו כשמלת כלה מציע לאדם את ההבנה הרחבה והעמוקה של נפשו ואת הדרך הנקייה, המסודרת והקדושה להתחבר אל האור העליון של נשמתו ובוראו.
חיבור זה ינעים ביותר את חייו של האדם וירוממם לרובד אחר לגמרי, רובד של מלכות ורוחניות, כראוי לנו, בני האלהים, כמ"ש (תהילים פב, ו): "אלהים אתם ובני עליון כלכם".
עלינו לדעת ולהוקיר ביותר שיש בידנו ירושה רוחנית עשירה, יקרה לאין ערוך, למצות את מבחר כוחותינו ותכלית חיינו. בעניין הזה כתב בעל הסולם זצ"ל (מאמר החרות):
"כל הבהירות שאמרנו שם, שנמצא בדרך התורה, נובע מזה, משום שאותן שכליות הבהירות, שנתגלו ויצאו והוכרו לעין, אחר שלשלת גדולה וארוכה ממאורעות החיים של הנביאים ואנשי השם, הנה האדם בא ומנצל אותן בכל מדתן, ומוציא תועלת על ידיהן, כאילו אותן השכליות היא ממאורעות חייו עצמו". עי"ש.
ונתבונן בירושה אחת מני רבות בין שני קדושי עמנו, דוד המלך ושלמה בנו, החכם באדם:
"ויקרבו ימי דוד למות ויצא את שלמה בנו לאמר: אנכי הלך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש: ושמרת את משמרת ה' אלהיך ללכת בדרכיו לשמר חקתיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם: למען יקים ה' את דברו אשר דבר עלי לאמר אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם לאמר לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל" (מלכים א ב, א-יב).
ההליכה בחיים שלא מתוך הנקודה הפנימית הטהורה ושלא על פי דרכי חכמת הקודש היא המקור לכל מחלות הגוף והנפש, והיא המחלה עצמה!
ההליכה בחיים על פי הדעת, שהיא פנימיות הלב והנשמה, ועל פי דרכי הבורא יתברך, היא סוד בריאות הגוף והנפש וכל המנוחה, הנועם והטוב אליהם מייחלים כל בני האדם.
החי ייתן אל לבו, והבחירה נתונה לפני כולם. חפץ ה' בידו יצליח. ולא יבושו קווי. זה לעומת זה עשה האלהים.