You are here:Home-בריאות טבעית, המומלצים-הלכות אכילה

הלכות אכילה

הלכות אכילה:

על מנת שגופנו יקבל את כל המינרלים, הויטמינים, המלחים ושאר אבות המזון החיוניים לו לתפקודו התקין והבריא, אין זה מספיק לאכול מזון בריא בלבד אלא חשוב מאוד, ואולי אף יותר מן המזון עצמו, הוא השמירה על הלכות האכילה.

שמירה על הלכות האכילה מאפשרת למזון להתעכל ולהיספג בגוף בצורה האידיאלית ביותר כך שיוכל להפיק ממנו את מירב האנרגיה. אפילו אם אדם אוכל מזון בריא, אך בצורה שאינה תואמת את הלכות האכילה, אזי מזון זה לא יתעכל כראוי, ייווצר ריקבון ותסיסה בקיבתו ובמעיו, יורעל הגוף כולו ויבוא לחולשה ותשישות כללית; על זה כתב הרמב"ם ז"ל (הנהגת הבריאות, ש"א, 1) :

"וכאשר יתבשל המאכל באסטומכא בישול רע, יתחייב, שיהיה בישולו השני בכבד גם כן רע, וכן בישולו השלישי באיברים  כולם יהיה רע. ויהיה זה סבה לכל מיני התחלואים על הרוב".

אם כן, לאחר שאדם למד כיצד לגדל את מזונו בצורה אורגנית (כגון לגדל עלים ירוקים בעדניות וכד'), כך שיהיה מזין ביותר כפי שחשב עליו בוראו, ולאחר שלמד מה הם המזונות הראויים לאדם ומה אינם, ולאחר שלמד את עקרונות ויסודות הבריאות הטבעית בכללם, כעת עליו גם ללמוד את הלכות האכילה הנכונה, ובזה ישלים את בסיס לימודי הבריאות הטבעית והרפואה המונעת.

אלו הן הלכות האכילה בכללות נפרטן לקמן:

  1. אכול רק כשאתה רעב, שתה רק כשאתה צמא.
  2. לעס היטב את המזון.
  3. אל תאכל לפני מאמץ פיזי או נפשי גדול או לאחריו.
  4. אל תאכל יתר על המידה, השאר רבע קיבה פנויה.
  5. אל תשתה בשעת האכילה ולאחריה.
  6. אל תאכל מזון קר מדי או חם מדי.
  7. אל תאכל מיד עם הקימה בבוקר או סמוך לשינה.
  8. אל תאכל בשעת מחלה אקוטית, כשאתה חש כאבים או בשעה שעולה חומך.
  9. דאג להתפנות לפני האכילה.
  10. דאג לנוח במהלך ואחרי האכילה.
  11. הקפד על איכות המאכלים.

1.אכול רק כשאתה רעב,שתה רק כשאתה צמא:

כתב הרמב"ם ז"ל :

 "לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא" (דעות, פ"ד, ה"א).

"ולא יאכל אלא אחר הרעב הצודק, ותהיה האיסטומקא (הקיבה) נקייה, ויוכל רוקו להמשך אל הפה (סימן לרעב אמיתי), אז עת המאכל המועיל.

 ולא ישתה האדם מים, כי אם אחר הצמא הצודק, כלומר, אם ירעב או יצמא, ימתין מעט, כי פעמים יהיה רעב כוזב וכן צמא כוזב, ותהיה סבתו ליחה אחת רעה שתישוך (תגרד) את פי האיסטומקא. וכאשר ינוח זה, לא ייקח דבר (ואם גירוי זה יחלוף מהר, לא ישתה ולא יאכל כלום).

 ואם יתחזק הרעב או הצמא, יאכל או ישתה" (הנהגת הבריאות, ש"א, 4).

 

אם כן, ראינו שישנו מושג של "רעב כוזב" ו"צמא כוזב". אחת מתופעות ריקנות הנפש באה לידי ביטוי גם בעיוות ואי הרגשה נכונה ואמיתית של תחושת הרעב. רוב העולם פונים לאכילה בטרם מופיע הרעב האמיתי, הם פונים לאכילה מתוך תחושות של חסרון וחלל פנימי בנפש או מגירויים שונים בקיבה ("ליחה רעה") כנ"ל –  גירויים שאינם רעב!

רעב אמיתי פירושו חוסר סוכר בדם, היינו חוסר "דלק" ליצירת אנרגיה. כאשר המוח מזהה זאת הוא ישר פוקד על המערכות הרלוונטיות וקורים מס' דברים: מתעוררת תחושת רעב אמיתית, משתחרר רוק בפה (המסייע בפעולת עיכול המזון) ומשתחררות חומצות עיכול בקיבה. כאשר האדם יאכל כעת (תוך כדי שמירת שאר הלכות האכילה) אזי המזון יתעכל כדבעי, הגוף יתמלא בחיות ובחיוניות, וגם התענוג יהיה גדול יותר.

אמנם, אם אדם אוכל מתוך שעמום, מתוך צורך למקובלות חברתית, מתוך רצון תלותי ובלתי נשלט לקבל תענוג מיידי, מתוך רצון להשתיק רגשות שליליים, מתוך שהגיע 'שעת הארוחה' ואין זמן אחר, מתוך רצון להיות לוחם סומו יפני וכד', אזי בכול הזמנים הללו אין הקיבה במוכנות ויעילות לקבל את המזון, וממילא כושר עיכולו יהיה חלש ומועט, ולא תופק ממנו מירב התועלת אם בכלל.

 ולא זו בלבד, אלא סביר להניח שבחלק מהמקרים הללו האדם נמצא בחוסר שקט פנימי מה שבעצמו משבש את פעולת ייצור החומצות, ההורמונים והאנזימים הנצרכים לעיכול.

אכילה שלא בזמנה, לא רק שאינה מספקת לגוף אנרגיה, אלא היא עוד לוקחת ומבזבזת ממנו אנרגיה. האוכל הבלתי מעוכל כראוי מפריע ומעמיס על הגוף ולכן מתאמץ לפנותו בהקדם האפשרי.

פעולה זו (של העמסת הגוף באוכל רקוב) החוזרת על עצמה מדי יום ביומו, ואולי אפילו מס' פעמים ביום, מתישה את הגוף ומכבידה על הנפש.

יצחק בן אורי ז"ל סיכם זאת במשפט אחד: "כשהאדם רעב הוא צריך לאכול, כשלאדם יש תאבון הוא רוצה לאכול".

ישנו מיתוס, קלישאה ואגדה המתרוצצת לה לאחרונה, בין שאר האמונות והדעות הכוזבות והמעוותות בשכלם של אנשים, ששתייה מרובה של מים מנקה, טובה ובריאה לגוף.

שתיית מים מרובה, היינו יותר מהצמא הטבעי, הרסנית לגוף!

ראשית צריך להבין, שאדם שעובד במזגן כל היום ואדם שעובד בשמש כל היום אינם צריכים לשתות אותה כמות נוזלים, מכיוון שאינם מאבדים (בזיעה) אותה כמות נוזלים.

אדם שאוכל מזון שרובו חי כגון פירות וירקות (המכילים ברובם נוזלים), אינו צריך לשתות כאדם שעיקר מזונו חומצי, חריף, מטוגן ויבש.

אדם שגר במדבר ואדם שגר בהרים אינם צריכים לשתות אותה כמות של מים.

אדם רזה ונקי אינו צריך לשתות כמו אדם שמן ומורעל.

ישנה פעילות שגרתית של הגוף, אפשר לומר בין הפעולות החשובות ביותר, והיא פעולת פינוי הרעלים החוצה מן הגוף.

כאשר כמות הרעלים המוכנסים ונוצרים בגוף גוברת על יכולת הפינוי בדרך הרגילה, אזי הגוף מאכסן את עודף הרעלים ברקמות ובמפרקים (מה שחלילה עלול להוליד אח"כ דלקות מפרקים, סרטן וכד').

אותו הדבר קורה כאשר אדם שותה יתר על המידה; גופנו ואברנו בנויים לתפקד ביעילות עם כמות מסוימת של נוזלים בתוכו. כאשר נמצאים בגוף עודף נוזלים, כל האיברים נפגעים מכך – הלב צריך לעבוד קשה יותר להניע את כמות הנוזלים העודפת, הכליות צריכות לעבוד חזק יותר על מנת לפנות את עודף הנוזלים, סמיכות הדם מדוללת מדי, כך שכל תא ותא מקבל פחות חמצן ופחות מזון וכו'.

מצב זה מזוהה בגוף כאיום שיש למגרו בראש סדר העדיפויות. בשלב זה הגוף יפסיק את פעולת פינוי הרעלים השגרתית שנוהג בה וישקיע את כל ריכוזו וכוחו בפינוי עודף הנוזלים.

האדם ייגש להתפנות, יבחין ששתנו בהיר, בדיוק כמו שהבטיחו לו שעתיד וראוי להיות, וישמח שמחה גדולה, אולם אינו יודע ששתן בהיר וחסר ריח זה הוא עודף הנוזלים שהעמיס על עצמו, ואולם השתן הצהבהב המריח מעט, שהוא השתן הטוב והפסולת שצריכה להתפנות מן הגוף, זה נשאר בתוכו ומצטבר ברקמותיו ומפרקיו!!!

והנה, כפי שאדם צריך לאכול רק מתוך רעב אמיתי כדברנו לעיל, כך אל לו להמתין ליתר רעב, וז"ל הראשית חכמה (ש' הקדושה,פי"ה, אות ל):

"שיאכל בעתו קודם שירעב הרבה ויחלשו אבריו ויבוא לידי חולי ולא יהיה בו כוח לעבוד את הקב"ה כראוי; שנאמר (קהלת י, יז): "ושריך בעת יאכלו"".

אדם צריך ללמוד לאכול ולשתות לפי ההכרח והצורך האמיתי של המציאות והאורגניזם, לא יותר ולא פחות. עליו לטפל בנפשו במקומות החולשה המביאים לאכילה רגשית ולסדר את אמונותיו ודעותיו בכל מה שקשור בהנהגת הבריאות.

ישנם זמנים מסוימים ומיוחדים שעיקר כוונת האכילה בהם היא התעלות רוחנית ועונג הנפש, כגון סעודות מצווה, יום נישואין, שמחה משפחתית וכד'. גם לסעודות אלה ניתן להתכונן מראש ולהגיע עם רעב אמיתי. אעפ"י שעל פי רוב המזונות בסעודות אלו אינם תואמים את חוקי צירופי המזון; השילוב בין שמירת הלכות האכילה, העונג הנפשי האמיתי (בבחינת 'צדיק אוכל לשובע נפשו')  והכוונה הרוחנית הראויה יולידו תענוג ובריאות שמעבר (עיין תער"ב ח"ג, ע' א'רנז).

2.לעס היטב את המזון:

כידוע לך מכבר,עיקר סוד הבריאות מתחיל בעיכול המזון. על כך ציטט הרמב"ם ז"ל את גאלינוס שאמר (הנהגת הבריאות,ש"א,1):

"מי שירצה שלא יחלה כלל, ישים כוונתו שלא יתחדש לו הפסד בישול (עיכול רע)".

עיכול המזון מתחיל בפה. ישנן שתי פעולות עיקריות שמתבצעות שם:

1.טחינת המאכל עד שיהפך לנוזלי.

 2.ערבוב המזון עם הרוק המכיל חומרי עיכול (כגון פטיאלין המעכל עמילן).

פעילות זו של הפה והשיניים מגרה גם את הקיבה לשחרר חומצות עיכול.

על ידי פעולת הלעיסה מתחזקים שרירי הלסת ומוזרם דם רב לחניכיים, דם זה מחזקם ושומר על בריאותם, ומונע דלקות חניכיים.

ככול שהאדם ילעס יותר את המזון, כך קיבתו תצטרך לעבוד פחות וכל גופו יהיה פחות עייף מפעולות העיכול. המזון יתפרק לחלקיקים קטנים ויתעכל טוב יותר בקיבה ובמעיים.

הלעיסה המספקת גם הופכת את המזון מטמפרטורה קרה או חמה מדי (מה שיהרוג את החיידקים המסייעים לעיכול) לטמפרטורה נוחה וטבעית לגוף (מה שיאפשר לחיידקים להמשיך להתקיים ולהשלים תכליתם).

מזון עמילני שאינו נלעס כראוי עלול לתסוס בקיבה. מזון חלבוני שאינו נלעס היטב יתעכל רק בחלקו, כי מיצי העיכול לא יצליחו לחדור לכל פרודה ופרודה של המזון, ירקות שלא ילעסו מספיק לא יתפרקו בהמשך הדרך ולא ישחררו לגוף את כל אוצרות הבריאות שבהם.

גם ששותים מיצים, שכביכול אין מה ללעוס בהם, טוב לערבבם עם הרוק מספר שניות ורק אחר כך לבולעם.

בנוסף, צריך לדעת שתחושת השובע מורגשת על ידי שני אופנים:

  1. המזון מתפרק ונספג כסוכר לדם, מועבר למוח מסר על כך ומגיעה תחושת שובע.
  2. אדם מילא את קיבתו יתר על המידה, עד שהעצבים אשר שם שולחים מסר למוח, לשדר תחושת שובע בטרם התפוצצות הקיבה.

כאשר האדם לועס מספיק, אזי המזון מתעכל הרבה יותר מהר וכן חולף הזמן של משך הלעיסה. שתי העובדות הללו גורמות לכך שהסוכר יועבר לדם הרבה יותר מהר ותחושת השובע תופיע עוד בטרם הגיע הקיבה למילואה המרבי ולסכנת התפוצצות.

אולם, כאשר האדם אוכל מהר מדי, מתוך שטף תאוותו או מתוך מוגבלות של זמן וכד', אזי המזון לא יתעכל כראוי ולא יגיע לשלב תום הפירוק שיספק את הסוכר לדם.

מכיוון שאין לו את תחושת השובע המופיעה מכניסת הסוכר לדם, אזי הוא ממשיך להרגיש רעב וממלא את קיבתו עד קצה יכולתה, מה שיביא לביטול יעילותה ולהפסד העיכול הטוב.

אי העיכול הטוב בקיבה יוליד הפרעות ובעיות עיכול בהמשך דרכו מטה אל המעיים.

3.אל תאכל לפני מאמץ פיזי או נפשי גדול או לאחריו:

כתב הרמב"ם ז"ל:

"ואשר לעת לקיחת המזון הוא, שאינה ראויה לאכילה כי אם אחר הרעב האמיתי. ויישמר להכניס מאכל על מאכל, וכן לא יאכל כי אם אחר שהקדים התעמלות או התנועה שתעורר החום קצת התעוררות, ויזהר מהתנועה (התעמלות) אחר האכילה עד שתתבשל . וכל התנועה מיד אחר האכילה מפסדת הבישול (העיכול), רוצה לומר כל תנועה כתנועת התעמלות הגוף או תנועת המשגל או המרחץ או תנועות נפשיות. וכאשר יסמוך על זה השיעור אשר זכרנו בלקיחת המאכל, והמשתה, היה זה מספיק מאד בטוב הבישול בכלל" (ברפואת הטחורים, ש"א, 5).

           לעולם לא יהיה נכון לאדם לאכול בזמן של מצב רוח רע, כגון: רוגז, כעס, עצבנות, מתח, פחד וכד'.  כמו כן, אדם שחוזר לביתו עייף מעבודתו – ינוח מעט וימתין עד שעייפותו תפוג במקצת, ורק לאחר מיכן יפתח בסעודה.

מי שאוכל בשעת מאמץ נפשי כנ"ל, הופך לו המזון בקיבתו לרועץ. במצבי נפש שליליים אין הקיבה והבלוטות השונות מפרישות מיצי עיכול, הורמונים ואנזימים. והואיל ובלי הפרשות אלו אין עיכול – מוטל האוכל בקיבה כאבן שאין לה הופכין, והתוצאה מכך היא – תסיסה מוגברת וריקבון.

לעולם יסעד האדם רק כאשר הוא רואה סיכוי כל שהוא לעיכול תקין ובלתי מופרע, רצוני לומר לא רק בעת ההווה כאשר נפשו מאוזנת ורגוע, אלא ביודעו שלא תופרע נפשו גם בשעתיים הקרובות.

כאשר יודע האדם, כי מיד אחר אכילתו יהיה עליו לבצע פעולה מסוימת, הקשורה בהתרגזות ומתיחות עצבים וכד' –  לא יאכל, אם אינו רעב במיוחד, ולא תכיל ארוחתו זו מאכלים קשי עיכול, אלא יסתפק בארוחת פירות קלה (כגון עורך דין שהולך להילחם על צדקו של בעל דינו בשעה עשר בבוקר, טוב יעשו שניהם אם לא יאכלו לפניכן ארוחת בוקר דשנה).

זכור: אין הקיבה מעכלת כתיקונה בזמן מתיחות נפשית!

לפיכך, מי שעבודתו כרוכה במאמצים נפשיים קשים, יאכל בשעות היום מאכלים קלים ככל האפשר; ואת סעודתו העיקרית יקבע לאחר עבודת יומו – בערב.

כמובן שלא ילך האדם לישון מיד אחרי ארוחת הערב, וכל שכן לא לאחר שמילא את כרסו במזון כבד וקשה לעיכול. סיום ארוחת הערב צריך להיות כמה שיותר סמוך לשקיעה ולפחות 3 שעות לפני השינה.

אם אתה עייף מאד, או קר לך או חם לך יותר מדי,רצוי שתדחה את הארוחה. בשעת קור עוסק מחזור הדם בניסיון לחמם את הגוף, ואין לו אנרגיה מספיקה לפעולת העיכול. פרי עסיסי הוא הדבר הטוב ביותר במקרה זה. מאותה סיבה לא רצוי לאכול ארוחה גדולה בשעת מתח נפשי.

  1. אל תאכל יתר על המידה, השאר רבע קיבה פנויה:

כתב הרמב"ם ז"ל:

"לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו, אלא יפחות כמו רביע משבעתו" (דעות,פ"ד,ה"א).

"ואכילה גסה (רבה) לגוף כל אדם כמו סם המוות, והיא עיקר לכל חולאים. רוב החולאים הבאים על האדם, אינם אלא מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלות טובים…" (שם,פ"ד,הט"ו).

"התמדת הבריאות בהישמר מן השובע…כי השובע, והיא האכילה עד שתסור תאוות המאכל, יחייב מילוא האיסטומכא ומשיכתה (התרחבותה). וכל איבר שיהיה נמשך (שיתרחב), יתפרקו חיבוריו ויחלשו כוחותיו בהכרח, ולא יעכל האסטומכא המאכל ההוא בישול טוב בשום פנים, ויחדש השיברון (רפיון) וחולשת התנועה וכובד המאכל (משא כבד בקיבה), וכל שכן כאשר ירבה לשתות מים אחר המאכל המשביע, אשר מחויב לשבוע בהכרח (ובייחוד אחר השתייה המרובה הבאה בהכרח אצל מי שמילא את כרסו יותר מדי)" (הנהגת הבריאות,ש"א,1).

"הזהירו כל הרופאים מן השובע וציוו, שימשוך אדם את ידו מן האכילה בעוד התאווה דביקה בו קודם שתסור, וישמור ממשיכת האסטומכא ומלואה" (שם).

"והרופאים כולם מסכימים, כי אכילת המעט מן המאכלים הרעים יותר מעט נזקו מאכילת הרב מן המאכלים הטובים והבריאים. כי האדם, כאשר יאכל מן המאכלים הרעים ולא ישבע מהם (באשר אכל מעט) הנה יתבשלו בישול טוב ויזונו האברים מהם בכל מה שיועיל (וחשוב לזכור: "כי המאכלים הרעים, אף אם יתבשלו טוב (ויתעכלו עיכול יפה), לא יתילד מזה דם טוב" (ברפואת הטחורים, ש"א, 2)), ויתחזק כוח הדוחה וידחה מותריהם הרעים (הכוח הדוחה להוציא מהר את הרעלים או את המותרים הבלתי מועילים), ולא יתחדש מזה נזק כלל, או יחדש מה שלא יהיה נזק ניכר. ואולם השובע, ואפילו יהיה מן הלחם מתוקן המלאכה (לחם מובחר מקמח שנטחן יפה ושעבר אפיה מצוינת) והבשר הטוב, לא יתבשל בישול טוב בשום פעם" (שם).

"ואשר להישמר מן השובע הזהירו הרופאים מלאכול תבשילים שונים (מכמה סוגים במקביל) ושיסתפק בכל אכילה בתבשיל אחד, כדי שלא ירבה מאכלו, ותיפסק התאווה קודם השובע, וינצל גם כן משינוי הבישולים; כי התבשילים השונים יתבשלו בישולים שונים, כל תבשיל לפי טבעו" (שם).

"…גרגרנות (תאוותנות) באכילה ובשתייה ובתשמיש, והעסק בהם בהפרזת כמות, או באי סדר, או בהפסד איכות המזון, ויהיה זה סיבה לכל התחלואים והפגעים הגופניים והנפשיים" (מורה נבוכים, ח"ג, פי"ב).

"אמר גלינוס בזה הלשון: המאכלים והמשקים המעופשים (כתוצאה מהפסד הבישול) יולידו הפסד כמו הסמים הממיתים" (ברפואת הטחורים,ש"א,3).

ההתגברות הקיצונית והמהירה של הגירויים העוטפים ומשפיעים על האדם הביאה להתגברות יתרה של חיצוניותו על פנימיותו, עד שכל היופי וההדר הפנימיים שבקרבו ושבמציאות בכלל נשכחו ממנו כמעט כליל. בין השאר, גם התכונות הטבעיות האינסטינקטיביות של מה ראוי לאכול וכמה, גם הם נשכחו ממנו והוחלפו בסדרה של  יצרים ודעות מעוותות. הרס זה הוא השורש המוליד את מותרות האכילה.

ישנן מס' סיבות פשוטות יותר, מדוע האדם אוכל יתר על המידה:

1) אכילת מזון מבושל – נבלע בקלות וכמעט ולא דורש לעיסה.

2) אכילת מזון מתובל וחריף גורם לאכילת יתר.

3) אי לעיסה מספקת לא מאפשר למזון הנאכל להתפרק ולהיספג בדם במהירות, מה שמביא לתחושת השובע, לכן האדם מרגיש שובע רק לאחר שקיבתו התמלאה עד קיצה.

אמנם, כעת מזון זה לא יוכל להתעכל כראוי, בעקבות אי יכולת הקיבה לבצע את תנועת הפריסטלטיקה המסייעת בפעולת העיכול.

נפח הקיבה של האדם הוא בערך 850 סמ"ק. יש אנשים הממלאים את קיבתם כאילו הייתה גדולה פי שניים. הקיבה מסוגלת לעכל רק כמות מסוימת של מזון בארוחה אחת. אם אנו אוכלים את המינימום, העיכול יהיה מקסימום. אם נאכל מקסימום, העיכול יהיה מינימום.

כאשר שומרים על כלל הלכות האכילה והתזונה, אזי תוך זמן קצר יהיה ניתן לרכוש ולהרגיש את המידה הנכונה ביחס לכמות האוכל ולאיכותו ולא לחרוג מהם כמקודם.

האכילה יתר על המידה נובעת מהזדהות יתרה של האדם עם תחושותיו הבהמיות ועם רגשותיו הלא מבוררים.

רצונו הטבעי של האדם הוא לקבל הנאה ותענוג. אין האדם יכול לעשות שום פעולה בלי שידע שבסופה מצפה לו תענוג כל שהוא; גשמי, רוחני או נפשי. כך נבראנו ולא ניתן לשנות זאת.

 תכונה זו יכולה להחריב את האדם והעולם או לרוממו לשלמותו, ועל כן היא צריכה בירור ותיקון, שזה כל תכליתנו בעוה"ז. לתקן את הלבושים המעוותים שעל הרצון, לגלות את הרצון הטבעי של הנשמה לאלוקות, ולמלאותו, בדרך התורה והמצוות, באור עליון פנימי בסוד נחת רוח לה' (עיין תרס"ו ע' פו-קג).

סולם התענוג מוצב מן הארץ וראשו מגיע עד השמיימה. על מנת לטפס בסולם התענוג ולגלות היכלות של נועם, מעדנים ותענוגים זכים נפשיים ושכליים, עמוקים יותר ויותר, הראויים לנשמת האדם האלוקית, נצרך האדם לשלוט על תאוותיו ולהנהיגם כפי דרכי הדעת, הלכות התורה, המוסר והחסידות, בתנועה מתמדת של עלייה, לפי ערך מדרגתו.

ככול שהאדם יגלה את רצונה העצמי והטבעי של נשמתו לאלוקות (עיין תער"ב,אות שסה), כך גם ימצא את פסגות התענוג, המנוחה והנחת רוח בתוך הווייתו עצמו, ולא יזדקק להם מבחוץ כלל, אלא לצורך קיומו הבסיסי והטבעי בלבד, ו"צדיק אוכל לשובע נפשו".

אמנם, כאשר אדם חווה ריקנות מהאור הפנימי של הנשמה בקרבו, ואינו מוצא את העונג והמנוחה הבלתי תלויים בדבר, בתוך עצמו, אזי חווית החלל השלילית צפה בקרבו, ומפריעה את מנוחתו, וכמו שאחד פונה למשכך הכאבים להשתיק את סבלו, ואחר פונה לבקבוק המשקה, ואחד אל העשב הירוק, כן זה פונה לאכילה הגסה.

ישנם אומללים גדולים הפונים להכל יחד, והוא רחום.

האדם שלא זכה לטעום מן ההרגש האלוקי שבו ושבכל דבר (עיין תער"ב ע' תשכט), עלול להתנגד נמרצות לדברי אלו, ואני בהחלט מבינו בטענתו "תן ליהנות מהחיים", "חיים רק פעם אחת" וכו',הרי רק את זה הוא מכיר ועצמו נעלם ממנו, אולם לא על "חיים" כאלה חשב עלינו השי"ת, אלא על חיי קדושה וטהרה ותפנוקי מלכים, שהינם אין סוף מדרגות רוחניות שכליות ורחשי לב נהדרים של אהבה ויראה, הרשומים בתוך עצמנו ומשתוקקים להתגלות.

כמובן שאינני מתכוון שאין צריך ליהנות מהחיים, אדרבא זו כל התכלית, אך המשוואה היא כזאת: כל זמן שהתענוג מחלה אותך, הרי שאיננו כשר!

והנה זה המקום להעתיק את דברי הרב אשלג זצוק"ל (הקדמה לפמו"ס,אות כ) וז"ל:

"..בנין גופו של האדם, להיותו מותאם מצד היצירה בתכלית הדיוק לקבלת שפע של קיומו ממערכת הקדושה, כי כל פעולה מאושרה ושל קיימא, יהיו חלקיה משומרים מהעדפה או מגרעת עד לכל שהוא. והפעולה שאינה מאושרה, ושאינה של קיימא, הוא בשביל שחלקיה חסרי המזג, ומצוי בהם כל שהוא מגרעת או העדפה" עש"ה.

5.אל תשתה בשעת האכילה ולאחריה:

מי שזן עצמו במזון חי וטבעי לא קיימת בשבילו בעיית שתייה. הוא "שותה" את המים הטהורים ביותר שלו מתוך הפירות והירקות, המכילים 80%-90% מים.

ובכן, מי שחפץ להשתחרר מטרדת השתייה והכרוך בה, בחומו של קיץ יאכל פירות וירקות טריים ולא יצמא ולא יזיע יתר על המידה.

אין לשתות בשעת האכילה. השתייה באמצע הארוחה גורמת להפרעה בעיכול התקין כי המים שוטפים בקיבה את מיצי העיכול ומדללים אותם, כך שאינם יכולים לעשות  את מלאכתם כדבעי.

המבקש לשתות ישתה מימיו לפני האכילה; נאמר 20-30 דקות לפניה, כי במשך הזמן הזה יספיקו מי השתייה לעזוב את הקיבה. כמו כן מותר לשתות שעתיים אחרי אכילה קלה (של ירקות), ושלוש עד ארבע שעות אחרי ארוחה כבדה יותר.

ושוב יודגש, כי אין האדם צריך להימנע משתייה אם הוא צמא. מותר לו לשתות מעט מים גם באמצע הארוחה אם הם כה דרושים לו.

אמנם, מי שחי על פירות וירקות חיים אינו סובל מהימנעות משתייה, כי כמעט ואין לו צורך בה – כמעט ואין הוא צמא.

ההרגל לשתות בשעת האכילה נובע ממספר סיבות:

  1. בכל המזונות המבושלים חסרים הנוזלים הטבעיים שלהם, שהלכו לאיבוד בשעת הבישול.
  2. אכילת מזונות מוחמצים, מלוחים, חריפים ומטוגנים גורמת לצימאון ודורשת מים ל"כיבוי השריפה". המוח אשר מקבל מסר על עודף חומציות בדם, ישר משדר למנגנון הצמא לעורר תחושת צמא, כך שהאדם ישתה ועל ידי כך ידללו המים את החומצות שבדמו. חומצות אלו עלולות לפוצץ את הנימים בעיניים לפגוע בכליות ולגרום לעוד נזקים רבים הנובעים מעודף חומציות בדם.

מכל מקום, צמא זה אינו צורך של הגוף במים לשם תפקידם הטבעי לקרר את הגוף ולסייעו בפינוי הרעלים, אלא  הוא מאין צורך למצב חירום, להוריד את רמת החומציות בדם.

אמנם, כעת, ששותה במהלך האכילה, גם המזון שבקיבתו לא יתעכל כראוי, יתסוס וירקב, ייצר חומציות וחוזר חלילה.

  1. מזונות גרועים משאירים טעם רע בפה, ועל כן מנסים "לשטוף" אותו באמצעות שתייה חמה בסוף הארוחה.
  2. "העין רואה, הלב חומד וכלי המעשה גומרים" – אם יש שתייה על השולחן אז מטבע האדם לרצותה, אולם אם לא תהא שם, אין זה הכרח שיבקש לשתות במהלך סעודתו ולאחריה.

6.אל תאכל מזון קר מדי או חם מדי:

מעבר לחומצות העיכול המפרקות את המזון בקיבה, המזון מתפרק בה גם על ידי חיידקים. חיידקים אלו חיים ומתפקדים בטמפרטורה הטבעית של הגוף. כאשר אדם מכניס מזון או שתייה קרים או חמים מדי לקיבתו, הוא גורם להריגת החיידקים החיוביים והחשובים הללו ולהפסקת פעילותם, ולכן עיכול מאכלו לא יושלם כראוי.

כאשר האדם אוכל מזון קר או חם מדי הוא בדרך כלל גם בולעו ללא לעיסה מספקת, ולכן גם אוכל יתר על המידה. אכילה עקבית בצורה שכזאת, עלולה לפגוע בדופן הקיבה ולפוצעה.

גם כאשר אדם סוחט לעצמו מיצים, עליו לדאוג להוציאם מהמקרר זמן מה לפני הכנתם, וכן כאשר שותה בפועל, להשאירם בפיו מס' שניות בטרם הבליעה, שיתערבבו ברוק ויתחממו לטמפרטורת הגוף הטבעית ורק אז לבלוע.

7.אל תאכל מיד עם הקימה בבוקר או סמוך לשינה:

עלינו להתאים את תזונתנו הבריאה עם כלל הלכות האכילה ובניהם סדר זמנים נכון.

שעות הבוקר הן השעות הטובות ביותר לאכילת פירות בלבד, וגם זה רק לאחר פעילות גופנית ה"שורפת" את מותרות הסוכר שהשתחררו לדם בלילה.

בלילה קורה תהליך ניקוי ושיקום של אברי הגוף, הסימן לכך הוא ההפרשות שיש לנו בעיניים עם הקימה, הריח הלא נעים בפה והחיפוי הלבן שעל הלשון, השתן החריף והכהה וכו'. תהליך ניקוי ושיקום זה נמשך ומסתיים רק בצהריים, כאשר אכילת הפירות  מסייעת לגוף מחמת הסוכר הזמין שיש בה וכמעט אי הצורך שלה באנרגיית עיכול.

אולם, כאשר אדם אוכל בשעות הבוקר, לחם או כל דבר כבד אחר, אזי נפסק תהליך השיקום והניקוי ומתרכזת כעת כל אנרגית הגוף בעיכול המאכל.

אם נתבונן בטבע נראה שרוב בעלי החיים מסיימים לאכול עם השקיעה וכלל לא אוכלים בלילה, כך גם עלינו לנהוג!

בשעות הערב מערכת העיכול צריכה מנוחה מוחלטת כך שתוכל להתנקות משאריות המזון אשר בה, לנוח מעבודת היום ולהתכונן לשיקום האיברים שלה ולניקוי הכללי של הגוף כולו – תהליך זה קורה בזמן שעות השינה שבלילה.

הגרוע ביותר הוא לאכול בשעות מאוחרות וסמוך לשינה, בזמן זה העיכול יהיה חלש מהנדרש, ולא זו בלבד אלא שתנוחת השינה לא תאפשר לאוכל המעוכל לרדת למטה במורד המעיים, מה שיגרום לשהייה יתירה בקיבה ובמעיים ולריקבון – מכאן באה תחושת הבחילה של האוכלים בלילה כאשר קמים בבוקר.

במקום שמערכת העיכול והגוף כולו יעסקו במנוחה ובשיקום לאורך שעות השינה הם נאלצו לעסוק בהתמודדות עם העיסה הזאת שתקועה שם ומצחינה – דבר זה מוליד בסופו של דבר מחלות.

אדם שנוהג לאכול פירות בלבד לאורך הבוקר ומסיים את ארוחת הערב הקלה סמוך לשקיעה, בעצם מאפשר למערכת העיכול שלו מנוחה ושיקום כחצי יממה. אולם, לעומתו, מי שאוכל מאוחר בלילה, ובראשית הבוקר ארוחה כבדה כגון לחם וכד', אזי מערכת העיכול שלו עובדת כ-24 שעות ביממה. עשה עם עצמך חסד, התבונן בהבדלים ושער מסקנתם.

במידה ואדם אכן סעד את ארוחת הערב סמוך לשקיעה עד כמה שאפשר ומסיבה  כל שהיא הצטרך להישאר ער עד מאוחר, במידה ויחוש רעב יוכל לאכול פרי קל עד כחצי שעה לפני השינה על מנת להשתיק את רעבונו. פרי זה יתעכל במהירות ולא יפריע למנוחת מערכת העיכול ושאר האיברים במנוחתם הלילית.

כמו שאין זה בריא ללכת לישון על קיבה מלאה כך אין זה בריא ללכת לישון מוטרד מרעב.

בעניין 'פת שחרית' הרחבנו בספרנו 'רפואה וחיים' עיין שם (שאין מדובר על פת דווקא וכו').

8.אל תאכל בשעת מחלה אקוטית,כשאתה חש כאבים או בשעה שעולה חומך:

העובדה שבזמן מחלה אקוטית אין לחולה תחושת רעב מעידה על כך שאין הגוף והטבע מעוניינים שיאכל דבר, כלומר שהמזון כעת אינו נדרש ואינו רצוי.

האכילה בשעת מחלה אקוטית אינה מזינה את החולה כי אם את המחלה.

מחלה אקוטית כידוע היא פעולת החלמה אינטנסיבית של הגוף, לנקות ממנו את שאריות הפסולת שהצטברו בו. לשם פעולה זאת הגוף צריך להשקיע את כל כוחותיו.

פעולת העיכול דורשת מהגוף המון כוחות, לכן כאשר אדם יאכל בשעת מחלה אקוטית הכוחות המרוכזים במהלך המחלה יחלשו מכיוון שיצטרכו לסייע בעיכול, ואולם גם להמשיך בתהליכם. התוצאה היא שהמזון לא יתעכל כראוי, תיווצר ממנו פסולת חדשה על הפסולת הישנה שהמחלה, שנלקחו ממנה כוחותיה, מנסה להוציא.

המיתוס בשעת המחלה: "תאכל בכדי שתהיה חזק להחלים" ראוי למקום ראשון בהבלי העולם. הדבר הנכון ביותר לעשות בזמן מחלה אקוטית הוא לשהות במנוחה מוחלטת במיטה, בצום מים בלבד למשך מס' ימים עד שהמחלה תסיים את עבודתה וישובו לאדם כוחותיו הטבעיים ביתר שאת, ביניהם גם התיאבון הבריא.

חוסר ההבנה המשווע של הציבור ושל ה"רפואה" הקונבנציונלית בכל מה שקשור בהתמודדות עם מחלות אקוטיות ועם כוחו הנפלא של הצום לרפאות הוא הגורם להולדתן של מחלות חמורות יותר ויותר והחי ייתן אל לבו!

9.דאג להתפנות לפני האכילה:

מס' פעמים ביום אנו מתפללים "בא"ה אמ"ה אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך  שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת".

לפני שאנו דורשים מהאדם לדאוג להתפנות לפני האכילה, עלינו לקוות שבכלל הוא מסוגל להתפנות. ישנם הרבה אנשים הסובלים מעצירות, עליה אמר הרמב"ם ז"ל שהיא אם כל המחלות.

היציאות התקינות הינן יסוד חשוב ביותר בשמירת הבריאות, וגם להן יש את עיתן הנכון כמבואר לקמן.

כתב הרמב"ם ז"ל:

"ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה, שמא יהיה צריך לנקביו" (דעות,פ"ד,ה"ב).

"..ובודק עצמו קודם שיכנס למרחץ, ואחר שיצא, שמא יהיה צריך לנקביו. וכן בודק אדם עצמו תמיד קודם אכילה ואחר אכילה, וקודם בעילה ואחר בעילה, וקודם שיגע ויתעמל ואחר שיגע ויתעמל, וקודם שיישן, וכשיעור" (דעות,פ"ד,הט"ז).

"לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט. וזה כלל גדול ברפואה – שכל זמן שהראי נמנע או יצא בקושי, חלאים רעים באים" (דעות,פ"ד,ה,יג).

"ומדרכי הנהגת הבריאות, שלא יחזיק מותרו בשום פנים, אלא בעת הצורך ישתדל לדחותו. וראוי שלא יקח האדם מאכל ולא יכנס למרחץ ולא יבעול ולא ישן ולא יעשה התנועעות (התעמלות) עד שיבדוק עצמו גם כן וישתדל להוציא המותרות. וכן אחר החמשה דברים יבדוק את עצמו יפה" (הנהגת הבריאות,ש"א,6).

"לא יתקרב למיכל מזונא דיליה אלא בנקיותא" (זוהר,שמות קנד,ב).

"כבר הסכימו כל הרופאים, כי ראשית הנהגת הבריאות היא, שיהיה הטבע (עשיית הצרכים) רך. וכאשר ייבש הטבע, ירככהו; כי עצירתו יוליד עשנים (גזים) רעים מאד, יבואו אל הלב והמוח ויפסידו הליחות ויתבלבלו הרוחות החיים, ויחדשו המחשבות הרעות, הבהלה, והשברון מן התנועות (ויביאו לידי מרה שחורה ואפאתיה), וימנעו לצאת מותרות הבישולים כולם (היינו עצירות חזקה). ולזה ראויה השתדלות שלמה לרכך את הטבע" (הנהגת הבריאות).

כפי שאדם מוכרח לנשוף החוצה את הפחמן הדו חמצני על מנת שיוכל לשאוף חמצן טרי, כך גם עליו לפנות את צואתו החוצה מן הגוף בטרם יכניס מזון חדש.

השהיית הנקבים הינה אחד מהגורמים לעצירות, כאשר זו האחרונה היא אם כל המחלות כנ"ל.

אכילת אוכל על אוכל גורמת להצטברות של פסולת בגוף ולהיווצרות שכבת פסולת יבשה על דפנות המעיים. שכבה זו חוסמת את המעיים מלספוג לדם את חומרי המזון החיוניים לו ומחזקת עוד יותר את בעיית העצירות.

מעבר לפן הגשמי הפשוט צריך לדעת שהצואה עצמה היא בחינת טומאה רוחנית המצטברת על האדם מדי יום ביומו וצריך לפנותה; מכאן ההלכה (רמב"ם,תפלה וברכת כהנים, פ"ד,ה"י):

"…אם היה צריך לנקביו, לא יתפלל. וכל הצריך לנקביו והתפלל תפלתו תועבה…".

וכן איתא בהאריז"ל (שער הכוונות,עניין ברכת השחר):

 "..ודינים קשים מאד, שהיותם משתלשלים ויורדים למטה, נעשה מהם המותרות, שהם סוד הקליפות".

התפילה והאכילה הינן פעולות של המשכת מוחין, אשר לא שייך להלבישם על כלים טמאים.

10.דאג לנוח במהלך ואחרי האכילה:

כתב הרמב"ם ז"ל:

"לעולם כשיאכל אדם,ישב במקומו או יטה על שמאל. ולא יהלך ולא ירכב ולא ייגע ולא יזעזע גופו ולא יטיל, עד שיתעכל המזון שבמעיו; וכל המטיל אחר אכילתו או שיגע, הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים" (דעות,פ"ד,ה"ג).

"כמו שהתנועה לפני המאכל כולה טובה, כן התנועה אחר המאכל כולה רעה. ודע, כי התנועה אחר המאכל מזקת מאד, ר"ל לא תנועה מקומית (תנועה במקום מבלי להתרחק ממנו), ולא משגל, ולא מרחץ גדול. ואולם ראוי אחר המאכל שיתעמל מעט באורך ביתו (ילך ד' אמות) שיעור מה, כדי שיפול מאכלו בתחתית האסטומכא ויתחמם עד שיתבשל…והשינה תעזור על הבישול, וכל שכן למי שהרגיל השינה ביום".

פעולת העיכול דורשת מהגוף הרבה אנרגיה, ולכן אנרגיה זאת צריכה להיות זמינה.

פעילות פיזית ("לא מקומית") או נפשית המעוררת בגוף אנדרנלין לא מאפשרת לגוף לשחרר את הורמוני ואנזימי וחומצות העיכול, כך שהמזון שבקיבה לא יתעכל.

ישנו חוק בטבע: 'כאשר מופרש בגוף אדרנלין, העיכול משתתק'. זאת עשה הקב"ה, בחכמתו ובחסדו, שאם יצטרך האדם להימלט מסכנה לאחר סעודתו, אכן יוכל לעשות זאת. אחרת, אם האנרגיה שלו הייתה ממשיכה לעסוק בעיכול, לא היה לו כוח להימלט מהסכנה והיה נופל ברשתה.

אחר ארוחת הצהריים או ארוחת הערב המוקדמת, אפשר לנמנם על צד שמאל ולהניח את הראש על שלוש כריות כך שהגוף יוטה בשיפוע קל. מנוחה כזאת הינה מאד טובה ומסייעת לעיכול המצוין.

במידה ואין לאדם אפשרות למנוחה קלה זו, טוב שלפחות יקפיד לעסוק באותה שעה בדברים קלים ולא בדברים הדורשים מאמץ פיזי ו/או נפשי.

אך ורק מנוחה מוחלטת מבטיחה ספיגה טובה של המזון ומונעת הפרעות ובעיות בעיכול.

המנהג לאכול ארוחה כבדה כגון לחם, חומוס ,אורז, תפו"א, עוף וכד' באמצע עבודה פיזית, רגשית או מנטלית קשה, או מיד לפניה או לאחריה, הינו מנהג גרוע הגורם באופן עקבי לריקבון המזון במעיים ולהצטברות עודפי פסולת במחזור הדם ובגוף כולו.

העצה היא לאכול פירות במהלך העבודה, ורק כאשר תתאפשר מנוחה אמיתית, של שעה לפחות, יהיה ניתן לאכול את הסעודה העיקרית. אח"כ, אם זה הכרח, יהיה ניתן להמשיך בפעילות מתונה ככול האפשר (בכל מקרה,לא נשתה ולא נאכל דבר נוסף אלא לאחר ארבע שעות).

עלולה להתעורר שאלה: הלא אם לא אוכל מאין יהיה לי כוח להמשיך בעבודתי? פירות זה לא אוכל!?

התשובה היא שאדרבא, המזון הנ"ל הוא זה שדווקא מעייף את הגוף ושואב ממנו את כל כוחותיו לעכלו, ואולם, לעומתו, הפירות מספקים לגוף שפע של סוכר ואנרגיה זמינה, כמעט ללא שום צורך לעכלם, מה שמגביר את כוח הגוף ומשאירו בחיותו ובנמרצותו.

אלו מסוג הדברים שעד שלא תנסה לא תדע. בתחילת הדרך אתה עלול להרגיש עייפות כרונית ולהאשים את "חוסר התזונה", אולם אין עייפותך כעת נובעת מחוסר בתזונה אלא מהחולשה הטבעית המופיעה בזמן תקופת הניקוי וההחלמה. כאשר תקופה זו תסתיים, מעט מזון חי, שעיקרו פירות עסיסיים, יספקו לך שפע של אנרגיה ויהיה גופך קל כמלאך, לא תהיה עייף ותודעתך תיפתח לאפיקים חדשים.

בסוד היהדות אנו למדים שעל האדם לקדש את כל פרטי הפרטים שבחייו כמ"ש: "שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (תניא פל"ו).

פעולת האכילה הינה מן הפעולות היותר מקודשות הבונות ומעצבות את אישיותו וקדושתו של האדם, פעולה הצריכה הכנה, כוונה וישוב הדעת, כל אלה לא יכולים להיות אלא בזמן של ריכוז ומנוחה.

הספרים המומלצים לעבודה זו הינם: 'שלחן הטהור' לרבנו אהרן ראטה זצ"ל וכן 'שולחנו של האדם מכפר' (מבשר טוב) לרבנו האדמו"ר מביאלא שליט"א ועוד.

11.הקפד על איכות המאכלים:

כתב הרמב"ם ז"ל:

"ומדרכי הנהגת הבריאות גם כן ההשתדלות באיכות המאכל" (הנהגת הבריאות,ש"א,6).

"רוב החלאים הבאים על האדם, אינן אלא מפני מאכלים  רעים…" (דעות,פ"ד,ה"טו).

"אין  ראוי לאחד מן האנשים בשום מקום מן המקומות ולא בזמן מן הזמנים שיקח מאכל שהתחיל בו ההפסד, ואפילו מעט, ולא מה שנתקרר (שנעכר) וכל מה שנשתנה ריחו, ולא פושר ולא דבר מן המעפשים (הנוטים מהר להתעפש), כפירות המתוקנים בחומץ, והציר מהדגים הקטנים והחלב החמוץ והדומים להם, כי אלו חומר לקדחת והם כסמי המוות (הם מכילים חומר רעיל). והטובים שברופאים הזהירו מאכול המאכל שעבר עליו לילה אחד ופוסלים אותו בלינה, והבשר שעבר יומו (שעמד יום אחד אחר הבישול), כי כבר התחיל בו העיפוש, אם כי לא יתבאר זה מיד (אעפ"י שהעיפוש לא נראה מיד לעין).

בנושא זה, של מהם המאכלים הבריאים והראויים לאדם, הדעות חלוקות בין הרמב"ם לבין תורת הבריאות הטבעית ואפילו בין הרמב"ם לבין מסורת היהדות הרשמית.

לנושא זה ישנם מס' הסברים ומקורות ואין כאן מקומו להאריך. מכל מקום, מכיוון שאיננו קיצוניים, אנו בהחלט מאפשרים לאדם המעוניין בכך, לאכול מדי פעם מזון מן החי ושאר מזונות, וכאן ההסכמה שוב חלה, שכמובן שמזונות אלה צריכים להיות באיכות הגבוהה ביותר כפי שמביא הרמב"ם  בהלכות דעות (פ"ד,ה"ט) ובהנהגת הבריאות (ש"א,6-8).

ביצה צריכה להיות ביצת חופש (קשה) ולאוכלה עם סלט בלבד.

דג צריך להיות דג ים טרי ולאוכלו (אפוי או מאודה) עם סלט בלבד.

בשר צריך להיות של עגל או כבש הרועים באחו ונשחטים בשחיטה פרטית (למען בטחון כשרותם) ולאוכלו עם סלט בלבד.

גבינה צריכה להיות גבינת כבשים או עיזים הרועים באחו, טרייה ואורגנית ולאוכלה עם סלט בלבד. חלב צריך להיות של עיזים, טרי ובלתי מפוסטר ולשתותו על קיבה ריקה.

וכפי שאמרתי, איננו קיצוניים. גם אם יצא לאדם באופן לא שגרתי, לאכול את המאכלים הללו בצרופים לא נכונים (כגון בשבת וחג), הגוף ידחה אותם מתוכו ויישאר נקי ומאוזן. כל הבעיה היא שאוכלים אותם באיכות גרועה, בצירופים גרועים, כל יום כל היום! זה ודאי מביא לחולאים רעים וקשים רח"ל!

המזון הראוי לאדם, לפי טבע בריאתו, כפי אשר יצרו הבורא יתברך שמו לעד ולעולמי עולמים, הינו מזון טרי מן הצומח, ברובו חי ובמיעוטו מבושל. עיקר מזוננו, ובראש סדר העדיפויות, צריך להיות מגוון של פירות שקדים ואגוזים. לאחר מכן, ירקות חיים ובמיוחד מגוון עלים ירוקים ונבטים שונים. לאחר מכן, ירקות מבושלים, קטניות ודגנים מלאים.

רצוי מאד שהמזון יהיה אורגני וטרי ככול האפשר. קל מאוד לגדל ירקות עליים בגידול ביתי, וכמו כן להנביט נבטים ונבטוטים.

יש לבחור כל פרי וירק בעונתם, ולא לצרכם מקירור.

על מנת שהערכים התזונתיים יפגעו כמה שפחות, המזון המוכרח בבישול יבושל באופנים ובכלים מתאימים כגון אידוי וכלי פיירקס, בטמפרטורה לא גבוה ובכמה שפחות זמן. את המזון המבושל יש לאכול מיד עם הכנתו ולא לשומרו במקרר לימים הבאים.

אדם אשר יאכל כפי אשר הוסבר כעת, בגיוון ובאיכות, לא יסבול משום חוסר תזונתי שהוא.

"תוספי מזון" או "השלמת ההזנה היומית ע"י חלבון מן החי" וכד', אינם חלק ממחשבת הבריאה בכל מה שקשור למזוננו הבריא. אלו אינם מזון האדם! צריכתם העודפת וחסרת האיכות והטריות מולידה את רוב החולאים ההולכים ומתרבים לעינינו הרואות רח"ל.

על ""מוצרי מזון"" כגון ממתקים, חטיפים, עוגות, 'משקאות קלים' וכו', וכן שאר המזונות הזוכים לחיי מדף ול""טעמים נפלאים"" בזכות אין ספור החומרים הכימיקלים המצויים בהם כגון חומרי שימור, צבעי מאכל, חומרי טעם וריח וכו', כל אלה הינם סכנת נפשות והרס בריאות הגוף והנפש.

עוד כתב הרמב"ם ז"ל:

"אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שניים ואוכל ממנו כדי חייו ודיו" (דעות פ"ה,ה"א).

לסיכום:

האדם היהודי הינו נשמה קדושה שבאה לפעול גדולות ונצורות בעולם. חשב הבורא יתברך להלביש הנשמה בגוף גשמי ובעוה"ז על מנת שתוציא את מעלותיה מן הכוח אל הפועל. פעולת האכילה הינה הכרח לאדם, אמנם אפשר להשתמש בה באופן שיביא תועלת לתכלית האדם או חלילה באופן גורע.

בריאות גוף ונפש האדם הינם מאוד חשובים וקשורים זה בזה, וממילא כל אדם המכיר ביוקרו וערכו הרב כאדם, ישאף להשכיל וליישם את תורת הבריאות למען יאריכון ימיו וימי בניו על אדמת החיים.

2017-07-29T22:56:12+03:00 יולי 13th, 2017|Categories: בריאות טבעית, המומלצים|

הוסיפו תגובה או שאלה על המאמר:

Powered And Designed by Laisner SEO