ישנם מצבים שבהם הזמן מרפא וישנם זמנים שחלוף הזמן עלול להעמיק את החולי ולהרבות את הבעיות.
כאשר האדם סובל מבעיה רפואית כל שהיא בגופו, ניתן לו תזונה מתאימה ושאר הדרכות, אשר יאפשרו לגופו לרפא את עצמו, ומכאן ואילך מי שמרפא זה הזמן.
סבלנות והתמדה הן שם המשחק בריפוי הטבעי ולא ניתן בשום אופן לדחוק את השעה ולקצר תהליכים!
מאידך, לאפשר לזמן לעשות את שלו בהפרעות נפשיות, מהפשוטות ביותר, כגון: עצב, מתח ולחץ תמידיים וכד' ועד חרדות או דכאונות קלים, אין זה מומלץ, שכן חייב לזהות ולטפל בהן בעיתן ללא עיכוב, הנובע מתוך אמונה ש"יהיה בסדר" או "את הכל מרפא הזמן" וכד'.
בנפש אין ערבות שיהיה בסדר ללא טיפול אמיתי ואין לומר שהזמן יעשה את שלו.
ברפואת הגוף, כאשר ניתן את התנאים הנכונים, הגוף ירפא את עצמו והזמן יעשה את שלו, אך ברפואת הנפש ככול שהזמן חולף ללא טיפול שורשי ומתמשך תחת מעקב עד לפיתרון, השהייה בתוך הזמן יכולה להפוך לרועץ ולהחמיר את המצב הנפשי.
התובנות והשינויים שבטיפול הרגשי/נפשי צריכים לקרות בזמן ההווה בכדי להשפיע. רגש של חרדה יחלוף באותו זמן שהמחשבה שמולידה אותו תשתנה, שלא כמו מחלות גופניות, כגון: פסוריאזיס, מגרנות, אסטמה, דלקות מפרקים וכו' שמרגע שדרך הפתרון בידם חייב לעבור עליהם זמן קצוב עד אשר הגוף יסיים לרפא את עצמו ואני תקווה שהדברים ברורים.
עם זאת, יש עניין לזמן גם ברפואת ובריאות הנפש, והוא למטרת ההפנמה; מחד, אין לדחות את הטיפול וכאשר מטפלים השינוי קורה ברגע שהמסקנות שעלו מופנמות בלב ויורדות למעשה, אך מאידך, ככול שהזמן חולף ניתן וצריך להעמיק בהן יותר ויותר, וזו התעצמות הנשמה והתפתחותה התמידית.