תורת המראות של הבעש"ט – העולם כמשקף את עולמי הפנימי
(עפ"י הרב אשלג זצ"ל, מבוא לספר הזהר, אות לג-לד)
ראשית, יש לדעת ולזכור שדעותיהם ותכונות נפשותיהם של בני האדם שונות זו מזו ביותר, על כן אין שיטת רפואה אחת התואמת לכולם כאחד! שיטת העבודה שנלמד לקמן מיועדת בעיקר לאנשים בריאים בנפשם ובשלים לעבודה פנימית ואינטנסיבית ברמה גבוה. אין ביכולת שיטה זו בלבד להוציא אנשים מדיכאונות, חרדות, טראומות, נטיות מיניות הפוכות, התמכרויות, חוסר ערך עצמי, אמונות מעוותות, מידות רעות וכו'. כמו כן, אין בה כהוא זה כלים לבנות את החיים, בכל תחומיהם, בצורה מחושבת ומבוררת עפ"י קריטריוני עולם התיקון, וכמו כן, אין בה את מכלול ההבנה והכלים המחויבים ע"מ להצליח בריפוי נפשי אמיתי ובבניין רוחני שלם.
השיטה שלפנינו נקראת "תורת המראות" בתורתו של הבעש"ט עליו השלום.
"שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה ש(דוגמת) אותו הרע נמצא בו עצמו. וכמו אדם המביט בראי – אם פניו נקיים, אינו רואה במראה שום דופי", אבל אם הוא רואה לכלוך וכתם בראי, אין זה אלא משום ש"פניו מטונפין" (ליקוטי שיחות ח"י).
עיקר עניינה של שיטה זו הוא להגיע לכנות פנימית, לחשבון נפש תמידי ולאמונה צרופה בהשי"ת, שכל מה שמתרחש בחיי אינו אלא שיקוף של עולמי הפנימי, כלומר: כל ה"רע" שאני נחשף אליו בחיי באופן זה או אחר אינו אלא הרע שבקרבי, אחרת לא הייתי נחשף אליו בחוץ1, וכמאמר חז"ל: "כל הפוסל במומו פוסל", וכסיפור הבעל שם טוב הידוע על חילול שבת.
כאשר האדם יעשה תהליך פנימי של תשובה ויתפלל כדת וכראוי להתנקות מן הרע הגלוי והנעלם הזה אשר בקרבו, דכתיב (תהילים): "מנסתרות נקני", אזי זה האחרון יתבטל כלא היה והמציאות הגלויה תתמתק, ותתגלה מנוחת הנפש על כל ברכותיה הרבות.
ישנה גישה טיפולית נוספת, האומרת כי האדם לבדו יוצר את מציאותו ע"י מחשבתו. יש להיזהר מאד מהבנה קיצונית בעניין זה, שכל מה שאדם רואה בחוץ הוא תוצאה של מחשבתו, ושמחשבתו לבדה זו היא זו היוצרת את מציאותו2. ישנם אין סוף מקרים והתרחשויות בחייו של אדם המחויבים לעבור עליו עפ"י חשבונות שמיים נעלמים לחלוטין מבינתנו, ולאו דווקא כתוצאה ישירה ממחשבתו. את העובדה הזאת יש לזכור היטב, ולהיזהר חלילה מלפתח שום ישות בעניין! אדרבה, ישנם מקרים רבים בהם עלינו להידבק באמונה פשוטה בבחינת "לא מחשבותיי מחשבותיכם". ולא להסתבך עם "חשבונות רבים".
האדם הינו הויה שלמה בתכלית השלמות, היא נשמתו האלקית – "חלק אלוקה ממעל".
אמנם, ע"מ להשיג זאת, בסוד הדבקות, על האדם לנקות את כל הרע המצוי בקרב נפשו הבהמית, היינו את אותם מקומות בלתי מבוררים המתבטאים בדעות כוזבות, ברגשות שליליים ובמידות רעות.
מכיוון שאין תכלית הבריאה אלא שכל אדם ואדם יגיע אל הארה שלימה ודבקות ונצחית, סידר הבורא יתברך את עולמו בצורה כזאת שהאדם יראה מחוץ לעצמו השתקפות שלימה של אותם חלקים רעים שנספחו לנפשו ומסתירים ממנה את דבקותה, ובאופן זה יוכל לתקנם. השתקפות זו מקלה ומזרזת את תיקונו של האדם וממילא עבודה נכונה עימה מאפשרת ליותר ויותר אור מנשמתו להאיר בקרבו.
האינטראקציה החיצונית של האדם עם העולם עלולה לעורר ולהציף את כל אותם חלקים "רעים" הטמונים וזכורים עמוק בנפשו, את אותם דעות כוזבות, רגשות שליליים ומידות רעות שצבר במהלך מאורעות החיים.
כל מציאות חיצונית הנראית ומגיעה לאדם, במידת מה הוא הוא האחראי ליצירתה, או יותר נכון לומר, שהוא הוא האחראי לתיקונה.
כל מציאות שלילית שהאדם רואה מחוץ אליו, היא אינה אלא תוצאה של העיוותים הפנימיים שבנפשו הבהמית או שהיא ניצוצות של שבירת הכלים שעליו לתקן, דכתיב: "מה' מצעדי גבר כוננו" (עיין בן יהוידע, ברכות ג.: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך"). הרי שהמציאות השלילית בחיי האדם אינה מופיעה לפניו אלא בכדי שיתקנה ויבערה מקרבו.
ככול שהאדם יתקן ויטהר את עצמו, כך האור האלקי יוכל להאיר בו ביתר שלמות, ויזכה למנוחה, לעונג ולהשראת השכינה.
הבעיות והמאורעות החיצוניים העוברים על האדם אינם מקריים ח"ו, אלא הינם בהתאם גמור למה שצבור בנפשו הפרטית ובנפש הכללית ומבקש להתעלות ולהתרפאות (עיין פרי חכם ,אגרות קודש, ע' קנה, ד"ה אמנם).
אם כן, אנו מבינים כי תפיסתנו את המציאות הינה סובייקטיבית לחלוטין. העבודה האמיתית היא לא להאשים את הרע שבחוץ ולהתנער משייכותי אליו, אלא אדרבא, לקבל אחריות על מה שקורה לי ולדאוג לתקנו בעיקר בתוך עצמי.
אין הרע המתגלה בחוץ ע"י אנשים או מאורעות אלא 'שליח' מאת השי"ת, כמ"ש: "הרבה שלוחים למקום".
כל מטרתו של 'שליח' זה היא לגלות ולחשוף בפני האדם את הרע הצבור, המודחק והבלתי מודע העמום בתהומות נפשו בכדי שיתקנהו.
ע"י תיקון המרעין בישין המסתתרים בכוכי הנפש, האדם יגלה את כוחותיה ומדרגותיה של נשמתו הטהורה, שהיא היא עצמותו ומהותו האמיתית, וילך ויתעלה מעלה מעלה במדרגותיה, ובאופן אשר יעלה גם את מדרגת האנושות כולה אל עבר גמר תיקונה.
על האדם להפנים שהוא הוא המקור לבעיותיו! הוא ולא אחר! אמנם, לאו דווקא באופן שלילי אלא באופן אחראי. רוצה לומר, אילו אותו רע המתגלה בחוץ לא היה קיים בקרבו, או קשור אליו באיזה אופן שיהיה, הוא פשוט לא היה מופיע בעולמו. על כן, כעת שמופיע יפשפש במעשיו כו' (עיין עין יעקב ברכות משנה יב).
הבעיות בחוץ אינן הבעיה, אלא ההתייחסות הלא נכונה אליהן היא הבעיה.
כאשר האדם יתקן את עצמו, כלומר יתקן את הבעיות בחוץ ע"י לקיחת אחריות אישית על המאורעות שקורים לו וע"י בירור ותיקון תודעתי ומעשי בכל מקרה ומקרה, כך באותה המידה המציאות החיצונית תשתנה לטובה.
לדוגמא: אם קיימת באדם מידת הכעס, אזי הוא יתקל בהרבה מקרי כעס בחוץ. כאשר יתקן את מידת הכעס בקרבו, יפסיקו להגיע אליו אותם מקרים, וכנ"ל לגבי כל סוגי המאורעות השליליים.
ליבי אומר לי כי לאחר שהאדם סיים לתקן מידה מסוימת בעצמו, אין זה הכרח שהמקרים עצמם הקשורים במידה זו לא ימשיכו להופיע, אלא שהם יתראו ויופיעו, אמנם ע"מ לתקן את הכללות, לאו דווקא את הפסולת הפנימית האישית.
הרע הצבור בנפש האדם נוצר ע"י התמודדות לא נכונה עם המציאות. כאשר האדם מגיב למאורעותיו בכעס, קינאה, פחד, שנאה, הקפדה וכד', אזי מוטמעת 'פסולת' זו בנפשו ומתראה אליו אח"כ כמאורעות במציאות.
במידה והאדם ישוב ויגיב בצורה שלילית למאורעותיו, אזי תצטבר בנפשו שוב יותר ויותר פסולת, וחוזר חלילה במעגל אינסופי.
אמנם, אם האדם יגיב מחשבתית, רגשית ומעשית בצורה מתוקנת; כלומר יבחר בשכלו את הדרך היותר מתוקנת לפעול, אזי בזה הוא מנקה מנפשו את ה"פסולת" הטמונה בה וממתיק את מציאותו, ואותו רע לא יחזור להטרידו כבעבר.
אלו הם שלבי תהליך הריפוי וה"ניקוי" לפי שיטה זו:
א. ראשית, על האדם להודות לבורא יתברך על כך שזימן לו באהבתו את אותו מאורע שלילי, ע"מ שיוכל לתקן את עצמו בזכותו.
ב. לאחר מכן, על האדם להתחרט בפני ה' על כך שהוא זה שיצר ברובד מסוים את הרע המתראה אליו בחוץ ולבקש סליחה מחילה וכפרה3.
ג. לאחר מכן, על האדם להתחזק באמונה שלימה שכתוצאה מעבודת התשובה שיעשה , אכן יסייע לו השי"ת לנקותו מכל טינוף, כמ"ש: "תבוא האם ותרחץ צואת בנה". אם זו היא 'אמא עילאה' בסוד התשובה.
כפי שאין התינוק מודע לכך שמנקים אותו ומה לכלוכו, כך גם כאן; אין האדם חייב להכיר בפועל את כל הרע הצבור בתוכו. כל שעליו לעשות הוא להתמיד בעבודת התשובה ובלקיחת האחריות ותתנקה הפסולת מאליה, ויהי אור.
סוד העבודה המבוארת במאמר זה נקראת "כל ימיו בתשובה", והוא סוד חיי הצדיק.
והנה, אף על פי שהצגנו כאן גישת חיים, השקפה ועבודת תשובה מסוימת (שעוד צריכה בירור ובהירות), אל לו לאדם לטעות ולחשוב שהוא מרכז העולם, שכל העולם סובב סביבו וכל הרע שבמציאות קיים אך ורק באחריותו הבלעדית ובאשמתו, אין הדבר כך!
המציאות אינה מורכבת רק ממך, אינך מרכז העולם! אחריותם של בני האדם האחרים לתקן את הרע שבקרבם הינה תפקידם ואחריותם שלהם עצמם, ולא אחריותך הבלעדית ולא באשמתך. אדם צריך להיזהר מאוד מלשייך לעצמו את מה שאינו שייך אליו, שזהו עיוות של ספירת הדעת, שהיא הספירה היותר חשובה בתיקון האדם.
עיונים למאמר:
- עפ"י הרבי מליובאוויטש זצ"ל (שם), יש לעשות חילוק בהסקת המסקנות מן הדברים הנראים בחוץ. אם כאשר אני נתקל באותו דבר או מקרה בחוץ, ההתרכזות ברע שבחברי נעשית אצלי עיקר, אזי זה סימן שאכן הרע המגולה בחוץ משקף את הרע בקרבי. אמנם, אם מתעורר בי רצון לקיים את דבר התורה "הוכח תוכיח את עמיתך" בכדי להחזירו למוטב, אזי זה סימן שאין רע זה בקרבי, אלא הגיע אלי בכדי שאסייע בתיקונו.
כל הדברים שנאמרים ומגיעים אל האדם הינם בהשגחה פרטית ולא במקריות חס ושלום. האדם המודע עושה עבודה פנימית עם הכל. אמנם, יש לזכור כי לא כל רע שהאדם רואה לפניו מעיד על הרע שבקרבו, וגם במידה ואכן הרע שרואה מעיד על הרע שבקרבו, רע זה יכול להיות בדקות שבדקות מהאופן שרואה אצל הזולת.
אלו דברי הרבי מליובאוויטש זצ"ל:
"אם בעת ששומע מהלא טוב של זולתו הרי הוא "רואה" לא את ההוראה למעשה המכוונת לו (כלומר להוכיח את חברו בדרכי נועם בכדי להחזירו למוטב), אלא שהוא "רואה" את רעתו של חבירו (עכ"פ זה מודגש אצלו) – ז"א שמרגיש (לא מצדו לתקנו כ""א) איך שיש מציאות רע בזולתו – הרי זה ראיה מוכחת ש"פניו מטונפין" שהלא טוב שרואה בזולתו הוא "ראי" של הלא טוב שלו".
- "והנה יש עוד הנהגה אחרת שהיא הנהגת הקיום, והיינו שאי אפשר לעולם לעמוד תמיד בכל מכל לפי מעשה התחתונים, כי היה נחרב כמה פעמים. ועל כן יש הנהגה אחת – כולה על פי מדת החסד וענייניה, הכל לעשות חסד, ולהספיק לכל מקום שמדת הדין לא הייתה נותנת שיוטב לעולם – חסד זה הגמור יהיה מטיב. וזאת ההנהגה נקראת אריך אנפין" (שערי רמח"ל, ע' פו).
- "כשאדם חושק לעבירה הרי תיכף נרשמת מחשבת העבירה ההיא על כח המחשביי שלו כי החשק היא עיקר הקולמוס הרוחני הרושם על כח המחשביי ואם ימאס אח"כ במעשה העבירה ההיא הרי ע"י המאיסה ההיא שהיא נגדיית למחשבת עבירה נמחקת מחשבת העבירה ההיא מעל כח המחשביי במה שמאס במחשבתו את מה שחשב קודם" (עמוד העבודה, סוף דרוש המחשבה).
תובנות נוספות למאמר:
1.כידוע, הסיבה הראשונית להתהוות עולמנו הינה פעולת הקישוט שנעשתה בעולם העליון (עיין תע"ס, ח"א, פ"א, או"פ אות מ), על מנת ליצור יתר דבקות עם האור העליון. פעולה זו הלכה והשתלשלה למהלך הנקרא שבירת הכלים, שבירה המתראה בעולמנו כאין ספור מצבים מקולקלים הדורשים תיקון. בתקננו אותם בסוד ההשפעה, אנו בעצם מתקנים את אותה מלכות אין סוף העליונה, לקנות את אותה יתר שלמות אשר בשבילה נברא הכל. אם כן, אין המתראה בחוץ הינו השתקפות פרטית של המתחולל בתוכי בלבד, אלא גם מקרים כלליים המגיעים אלי בהשגחה פרטית בהתאם ליכולותיי ולמדרגתי הרוחנית לתקנם ולהשפיע לתכלית הבריאה.
- המקרים והמאורעות אליהם אני נחשף הינם גם תוצאה של הגורמים המשפיעים על המצע שלי (כנלמד במאמר החירות), כלומר בהתאם לסביבה שאבחר לעצמי כך גם יהיו מאורעותיי.
- בחוץ אין אלא אור אלקי. האופן בו אני חווה את מה שאני רואה תלוי ברמת הזיכוך של חמשת החושים שלי. היינו לפי רמת זיכוך הכלים כך מתגלה השפע אל האדם. המלאך רואה את המציאות אחרת מן האדם, אולם המציאות היא אותה מציאות, כל ההבדל הוא בכלי הגילוי והחוויה.
- ישנה בחינה בתיקון הנשמות הנקראת התכללות. כלומר, האדם רואה ומתמודד לאו דווקא עם הדברים הקשורים אליו בפרטיות, אלא מגיעים אליו מקרים שעליו לתקן גם מצד ההתכללות שלו עם שאר הנשמות. זה הדבר ידוע הוא, שצדיקים רבים שסיימו את תיקונם בעוה"ז, המשיכו לחיות וזאת על מנת לתקן את הכלל.
5.לפעמים מעבירים את האדם חוויות רק על מנת שיקנה על ידן תובנות ודעות ההכרחיות לו למדרגתו הבאה היותר עליונה.
נושא זה עמוק מאד, ומעצם היות חלקנו עדיין שבויים בעוביות הגוף והאנוכיות, אין שיכלנו מסוגל להבינו ולהשיגו עד תומו. מכאן בקשתי לקחת את הדברים הכתובים במאמר זה בעירבון מוגבל ולהמשיך לחקור בנושא עד אשר יתקיים בנו מאמר הכתוב "והיו עינייך רואות את מורייך".