1) "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" (בראשית כה, יט).
כידוע, עיקר תכלית האדם בעולם הינה לקנות את שלמותו בעצמו (עיין דרך ה', ח"א, פ"ב, ב-ג). שלמות זו מבוארת בעומק הפנימי של סודו של משיח, בבחינת הכתוב (ישעיה יא, ב): "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'".
זהו הסוד הפנימי של "אברהם הוליד את יצחק" – כאשר האדם מרבה בחסדים (בחינת אברהם) אזי נמשך לו אור החכמה (בחינת גמר התיקון שמסמל יצחק – תיקון ושלמות מידת הדין) והמשכיל יבין (עיין הקדמה לתע"ס, אות לד) (עיין הקפמו"ס אות ד, ד"ה אמנם).
פירש המלבי"ם זצ"ל את הפסוק הנ"ל, ונחה עליו רוח ה' וכו':
"ונחה עליו, השלמות יהיה בג' דברים:
א) השלמויות התלויים מצד שיש לו נפש משכלת, שהם כח החכמה והבינה, החכמה היא המקובלת לו מרבותיו, והבינה היא הוצאת דבר מדבר ע"י היקשים, ועל זה אומר ונחה עליו רוח חכמה ובינה.
ב) מהשלמויות התלויים מצד שהוא אדם, וזה יהיה בעצה וגבורה, שהעצה כולל שלמות כוח המדמה עד שישקיף במשכיות כל דבר השערה נכונה, כמ"ש המורה, והגבורה בא מפאת שלמות כוח המתעורר, על זה אומר רוח עצה וגבורה (עיין שמונה פרקים לרמב"ם, פ"א).
ג) השלמויות התלויים מצד שיש לו נפש קדושה אצולה ממרום שמעלתה גבוה מנפש המשכלת, ושלמות הנפש הזאת תלוי במה שיהיה לו דעת ה'. היינו לידע דעות אמיתיות באמיתת ה' השגחתו ודרכיו שזה מדרגת הנביאים שהשיגו אמיתיות אלו בנבואה. ושיהיה לו רוח של יראת ה', כי הדעת בלא היראה אינה כלום, וכן יראה בלא דעת אינו יודע ממי הוא יירא.
על פי זה אומר כי שלוש שלמויות אלה יהיה אצל המשיח בשלמות נשגב עד שלא יהיה טבעי רק יתייחס לרוח ה' נשגב מן הטבע".
ופירש הרמד"ו זצ"ל: "שאורו של משיח אינו יכול להתגלות אלא בנפול הכתר של הסטרא אחרא".
כלומר, כאשר אדם יברר את שכלו מכל ההבלים והדעות הכוזבות שצבר במשך חייו, וינקה ויצחצח שכלו מהם, ויפרה וירבה את שכלו בדעות, השקפות ואידיאלים נעלים ומתוקנים– אזי ממילא, גם רצונה הפנימי והטבעי של נשמתו יגולה, בסוד "הרצון העליון", ויכוון ויימשך אל הנשגב הנצחי, וזה שכתוב: "ונצר משורשיו יפרה…ונחה עליו רוח ה' וגו'".
2) "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה" (בראשית כה, כ).
יש לשאול מדוע המתין יצחק אבינו עד גיל ארבעים לשאת אשה ולא הקפיד לקיים את המצווה בזמנה, כמ"ש: "בן שמונה עשרה לחופה"!? אלא קיימא לן: "לשאת אשה וללמוד תורה, ילמד תורה ואח"כ יישא אשה".
כבר ידעת כי תורה הינה מלשון הוראה, היינו הדרכה והנחייה, כיצד לחיות נכון כל תחום ותחום בחיים, בכדי לגלות בו את אור השי"ת – אור ההשראה המנוחה והתענוג.
הצלחת ורפואת כל דבר תלויים בלימוד. כשלון, קלקול וחולי כל דבר תלויים בחוסר לימוד.
ככול שהדבר מורכב, חשוב ומשמעותי ביותר, כך הוא מצריך יותר לימוד בכמות ואיכות.
זוגיות הינה תחום מרכזי מאוד בחיי האדם באופן שהיא משפיעה על כל שאר תחומי החיים, כגון; בריאות הגוף והנפש של בני הזוג, מצבם הרוחני, התפתחותם בעבודה ובפרנסה, איכות חינוך ילדיהם וכו'.
כאשר טוב בזוגיות שאר התחומים גם ישגשגו, כאשר חלילה הזוגיות טפלה ובעייתית שאר התחומים יינזקו.
אמרו חכמים: "איזהו חכם? הרואה את הנולד".
זוגיות הינה חיבור של שני הפכים שונים בתכלית ובמהות. בנוסף על כך ישנו רקע שונה לכל אחד מבני הזוג, דעות שונות, רצונות שונים, הרגלים ומנהגים שונים, רגישויות שונות וכו', הרי שהסיכוי לייצר ביניהם שלום תמידי מצד הטבע הינו קלוש ביותר ולכתחילה סביר כי נועד חיבור זה להתפרק, או אולי להימשך אמנם עם הרבה קונפליקטים, חיכוכים, מאבקי כוח, מריבות וכו' ח"ו.
על כן באו חכמים ואמרו: "ילמד תורה ואח"כ יישא אשה". כמובן שיש במאמר זה עוד דרשות רבות, אמנם לענייננו, עלינו ללמוד כי בכדי להצליח להקים זוגיות פורייה ובית בו שורה השכינה, יש ללמוד את הנושא היטב, וטוב שעה אחת קודם.
ציוותה התורה הקדושה את האדם לשאת אשה מכיוון ש"לא טוב היות האדם לבדו". לבד, האדם אינו יכול להגיע לגילויו למיצויו העצמי כפי שיכול להגיע ע"י זוגיות, כמ"ש: "זאת הפעם עצם מעצמי".
רוב בני העולם, בין הנשואים ובין הרווקים המתאחרים, אוחזים בהשקפות זוגיות בלתי נכונות אשר קבלו ממודלים בלתי נכונים של זוגיות שראו אצל הוריהם או בסרטים וכד'. השקפות אלו מעכבות את מציאת הזיווג אצל הרווקים ומכלות את שלום הזוגיות אצל הנשואים.
ומה טוב ומה נעים שידע האדם כי זוגיות תקינה הינה מקור הברכה וההצלחה הגדול ביותר לחייו. אמנם, בכדי שזו האחרונה תצליח יש ללמוד עליה ולהשכיל בעניינה ובפרטי פרטיה, ו"איש ואשה זכו שכינה ביניהם" אכי"ר.
3) "..שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך ייפרדו ולאום מלאום יאמץ.." (בראשית כה, כג).
כתב הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"א, ע' מו):
"אין כל האנשים שווים בדרכים של השלמתם הרוחנית.
יש אדם שתמצית לשדו הרוחני יוכל להיות מבוצר במקום אחד, וכל מה שיתרכזו יותר מחשבותיו, לימודיו, עיוניו ורגשותיו, ימצא את עצמו יותר בנוי ומשוכלל, ועיטור המידות והתכונות, ובהירות הדעה בהארת נשמתו יופיעו עליו בהדרם.
ויש אדם שרכושו הרוחני מפוזר, על כל ראש דרך, ומוכרח הוא לפזר את מדעו ואת רגשותיו, וממרחק יביא לחמו.
והריכוז והפיזור הזה יש בהם מדרגות על גבי מדרגות, ריכוז לפנים מריכוז ופיזור חוץ מפיזור.
ויש אדם ששולטים בו שני הכוחות, מוכרח הוא לתכונה ריכוזית, וגם לתכונה פיזורית, ובעת אשר תכונת הריכוז שולטת עליו לא יוכל לסבול שום תוכן של פיזור, ועת אשר רוח הפיזור מתגלה עליו לא יוכל לסבול שום ריכוז.
והדבר נוהג גם כן בעמים שלמים ובסוד הנהגת עולמים, בהופעת ההסטוריות העממיות, ובתקופות הגדולות של העולמות, יצירתם, הווייתם, בניינם, הירוסם, חידושם והתעלותם". עכ"ל.
על אמרו "אין כל האנשים שווים בדרכים של השלמתם הרוחנית", כתב בעל הסולם זצ"ל:
"הדעות מתברכות מתוך המחלוקת וההתנגדות, ולא עוד, אלא כל ההפריה וההבראה שבדעות נבנים על חשבון בנין וסתירה. ובהתרבות הביקורת תתרבה הדעת, וכל התנוונותה של הדעת הוא בהתרבות ההסכמה…בבחינת הדעות צריכים ליתן חופש גמור לכל יחיד ולכל אומה ללכת לרוחה ולטעמה, ובשום פנים לא לטשטש שום צורה של יחיד, משום שהמחלוקת והשינויים הם הפרייתם ובריאותם" (מאמרי הסולם, ע' שסד). עכ"ל.
מסקנת הדברים היא, כי על האדם להיות קשוב ונאמן ללחשיה של ייחודיות נשמתו, לבררם ולזקקם בסערת מוחות דעות החכמים, אמנם בשום אופן לא יוותר על כך, ויפסיד את פנימיות חייו, בהלכו בצילו של אדם אחר.
מחלוקת הדעות, בכדי שתשיג את תכליתה הרצויה, צריכה להיות באופן בו האדם נותן מקום ומכבד את דעותיו של אדם אחר ולא מבטלן בהינף יד באומרו רק "אנא אמלוך".
והנה, על דגש זה כתב בעל הסולם זצ"ל (מאמרי הסולם, ע' שסח):
"יחיד ורבים הלכה כרבים (ברכות ט.) – הוא מצות ההשגחה, דכל עוד שאין היחיד יכול להכריע את הרבים בחכמתו, אין חכמתו שלימה".
"החכמה מתבררת גם ניכרת רק מבחינת רילטיב (יחסיות) לגבי הפחותים הימנה, לפיכך כל הדעות יש להן זכות קיום כל זמן שלא בא החכם מהם ומהרסם".