פרשת האזינו

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי".

הספר הקדוש בשעה שהקדימו תער"ב (ח"ג, ע' א'תסח) עוסק בחיבור הנפש לגוף והשפעתם ההדדית זה לזו.

מבואר שם כי רק חלקי הנשמה הקרויים נפש רוח נשמה מלובשים בגוף, ואילו חלקיה העליונים יותר – חיה ויחידה, אינם מלובשים בגוף ואינם מורגשים בו אלא בהעלם ובבחינת מקיף, כמו הרהורי תשובה שנופלים לאדם פתאום. אם כן, יש להאזין להרהורים אלו, וזה שאומר הפסוק: "האזינו השמים".

 

בספר מתן תורה לרב אשלג זצ"ל (מאמר החירות), מבאר כי אין לאדם כל בחירה חופשית אלא בבחירת סביבתו, ואחרי שבוחר בסביבה, שפוט להתנהג כמנהגה ככירה על האש.

אמנם, אם נתבונן מעט, על פי חוק זה גם בבחירת הסביבה אין חירות, שהרי זו האחרונה מושפעת מן הסביבה.

 

אלא שהבחירה האוטנטית היחידה והטהורה שאינה מושפעת מן הסביבה הינה האם להקשיב להרהורי התשובה המגיעים משורש הנשמה או לא ח"ו. כתב שם אדמו"ר הרש"ב זצ"ל: כי "יש גם כן חלוקי מדרגות באופן ההרגש", הרי שעלינו לשאוף להעלות במדרגות ההרגש, והוא על ידי זיכוך החומר כידוע, להכיר את בוראנו ולעבדו עבודה שלימה שאינה מצויה אלא בלב היודע.

 

נקודה זו היא סודה הפנימי של הבחירה בין דרך תורה לדרך ייסורים, כאשר את המושג "דרך תורה" הגדיר היטב הרב אשלג זצ"ל (מאמרי הסולם, ע' קסט): "דרך תורה הוא הרצון לקבל את ההתקיימות הנצחית שהוא דביקות השי"ת".

 

והנה, העמיד שם הרב (ע' קע) תנאי נוסף לבחירה הנכונה, והוא שבכדי שיוכל האדם לבחור בה צריך שיהיה לו בה טעם של תענוג, אחרת לא ימשך ולא יחוש אליה שום נטייה.

על כן, "להוליד נטיות חדשות הוא צריך" – לעסוק בתורה ומצוות באופן שיוליד אור, תענוג ושמחה בנפשו, וכך ירצה בבחירה הנכונה יותר ויותר, וכמ"ש האורחות צדיקים בהקדמה: "לכן כל אדם הנלבב ישתדל בכל כוחו להגיע לתכלית הטובה, שאם הגיע אדם למעלה טובה, לעולם יחמוד לעלות אל מעלה שהיא למעלה ממנה כו'". והנה, נראה לי שזה אי אפשר אלא בלימוד והנהגת החסידות וחכמת הקבלה (עיין מה שפירש הרמב"ם ז"ל על המשנה דאבות פ"ה מט"ז).

 

זיכוך החומר יעשה ע"י שני אופנים עיקריים:

1. התקדשות בעיקר בענייני אכילה ותשמיש ושאר עניינים גשמיים.
2. התמרת יעד חיי האדם ,מיעד אישי ואנכי, לשליחות תיקון העולם והבאת הגאולה (סוד ההשפעה וקו האמצע).

 

זיכוך זה גם יתקן את ג' עיקרי היאחזות הקליפה בנפש האדם:

1. השכחה (שכחת שייכותו לעם הנבחר ולעולם ומסורת של קדושה עליונה ומפוארה, שכחת הלימוד, בלבול הדעת והסחתה וכו').
2. טמטום הלב, שאינו מבין (חוסר הבנה, וממילא חוסר השלמה, עם הנהגת הבורא – שהכל כאן תיקון ואהבה {הק' לתע"ס, מב}).
3. גסות הרוח, שאינו רוצה להיכנע וללמוד מהוריו או מן החכמים (אינו מודה שאינו יודע, ושיש מי שיודע מה שנעלם ממנו).

 

הכוח האין סופי לעבוד ולהתקדם נמשך מן ההתבוננות והעמקת הדעת, היינו מהשבת המושכלות שדלתה אל הלב.

 

"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא".

 

תורת הרפואה רחבה מני ים היא, מכיוון שעוסקת בחקר החיים, ולמחקר זה אין סוף.

אמנם, מה שלעולם היה ולעולם יהיה היסוד המוחלט והעיקרי ביותר בבריאות ורפואת האדם הוא, אמונתו במציאותו, השגחתו והנהגתו של הבורא יתברך, שאין עוד מלבדו וכל שעושה עימו, לטובה עושה.

 

 

"יסובבנהו יבוננהו…כנשר יעיר קנו".

 

כתב הרמד"ו זצ"ל: "וכאשר זכו לקבל התורה הקדושה, אז נכנסו בהם המוחין הקדושים בשלמות וגם המקיפים שלהם. וזה סוד "יסובבנהו" על בחינת המקיפים, "יבוננהו" על בחינת המוחין הפנימיים, שהוא סוד צלם אלקים בשלמות, שהרי צ' דצלם היא בחינת המוחין הפנימיים, ול"ם דצלם היא בחינת המקיפים, ואז עליהם נאמר: אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם" (עוד בעניין הצלם, עיין פרדס רימונים, שער הנשמה פ"ד).

 

"וקודם שיבואו המוחין אל הזעיר הנה הוא בבחינת הדורמיט"א, ותכף בבואם נעור ממעון קדשו כאיש אשר ייעור משנתו, וזה סוד "כנשר יער קנו"".

 

 

"וישמן ישורון ויבעט. שמנת עבית כשית. ויטוש אלוק עשהו".

 

מכאן לומדים כי שורש ההשמנה הינו חטא נפשי ורוחני (עיוותים בדעות ובמוסר), ומה תעזור דיאטה בת שישים יום?

והנה, לא זו בלבד אלא שמציגים אותה בתור שיטת הבריאות הטבעית, בזמן שבפועל מטפלים בסימפטום ולא בשורש, שזו סתירה מינה וביה של היסוד היותר עיקרי של התיאוריה עליה הם נשענים, שאין רפואה ללא הסרת הסיבה. מכל מקום, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", ואולי ידבר אליהם ה', ויבורכו כולם להצלחה.

 

"חדשים מקרוב באו".

 

פירש הרמד"ו זצ"ל: "הסטרא אחרא שהייתה משתדלת תמיד להטעות את ישראל, היא הייתה משתדלת גם כן לקיימם בטעותם, כדי לעשות את לחמה על ידיהם. ולכן הייתה נותנת בלבם לחדש להם אלוקות, כי היו קצים באלוקות ישנים בראותם שאין בהם ממש, ועל ידי החדשים (שיטות חדשות להמשכת אורות גבוהים) הייתה מחדשת את טעותם, כמו שהוא בהבלי העולם, שהאדם הולך אחריהם תמיד על ידי הדברים החדשים שמקיימים את האדם בהבלו, שאם לא כן היה קץ בישנים מפני השכל הגובר על היצר, אלא שהדברים החדשים אוחזים עיניו של אדם ומוציאין אותו מרעה אל רעה ומהבל להבל. והקב"ה נתן תורה לישראל שיש בה לחדש תמיד כדי למלאות תאוות החידושים, ואעפ"כ לא הועיל שהיו עוזבים את התורה ובוחרים באלוקות חדשים (כלומר בדרכים טמאות להמשכת כוחות ותענוגות מלמעלה למטה), וזה שכתוב: חדשים מקרוב באו".

 

דרך הקדושה לקבל את האור העליון הינה דווקא על ידי דחייתו בסוד מסך ואור חוזר; שכאשר האדם, מחד דוחה כל תענוג שאינו לשם שמיים, ומאידך מתייגע ומוסר נפשו להשפיע ולעשות נחת רוח לקונו, אזי נולדים מקרבו אורות נשמתו הפנימית והעצמית, והם האורות דקדושה שמצווה לקבל.

 

"ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם".

כבר ידעת כי הבורא יתברך אינו משתנה, כמ"ש (מלאכי ג, ו): "אני הוי"ה לא שניתי", אלא כל ההסתרה נעשית מחמת המסכים שמעפיל האדם על עצמו בסיבת חטאיו, דעותיו הבלתי מתוקנות, תאוותיו ומידותיו הרעות.

מצב ההסתרה הוא המאפשר את יניקת החיצונים מנפש האדם, כלומר שיסחף עם רצונו להבלי העולם – לדברים אשר יגבירו יותר ויותר את חיצוניותו על פנימיותו, מה שבסופו של דבר יסב לו מרורים וייסורים רבים, ויתברר לו שלא היו אלא מוות ודמיון כוזב.

ויש לדעת כי בעת שליטת הדינים שהם המוחין דקטנות המצמצמין את ההשפעות, אז החיצונים מתגברים ונלחמים בכל כוחם, לפי שאין המוחין דגדלות החוסמין אותם ומתישין את כוחם.

התיקון לכך הינו גילו סוד הביטול ויראתה הפנימית של הנפש, שהוא האור הפנימי ומהות האדם, בסוד שם מ"ה, וזה שכתוב: "מה אחריתם". שכאשר יתגלה אור זה בנפש, הרצון לאלוקות והתענוג הרוחני יהיו בטבע, וממילא ילכו החיצונים לאבדון עולם ותמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

אנו כעת בדור בו מגולים סודות התורה ונפלאות מעמקי הנפש בתורת החסידות, כך שעל ידי יגיעה נכונה, כל אדם יכול לזכות להמשיך אור זה בנפשו, ליהנות מזיו ה' ולבקר בהיכלו – לצאת ולהתעלות מעל בועת המבוכים והנבוכים של העולם, אל עבר מקום מנוחה השקט ובטח, אל אור שמחת עולם והשראה, וקרבת אלקים לי טוב.

"ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא".

פירש הרמד"ו זצ"ל: "…תיקונם הגמור ורפואתם השלימה של ישראל בודאי שהכל תלוי בגילוי הייחוד. וזה סוד "ואני ארפא", כי "אני" סוד הנוקבא כידוע, "ואני" בתוספת ו' – סוד הזכר המזדווג עמה ונשלם הייחוד וממנו רפואתם של ישראל".

 

אין האדם רוצה אלא את מה שמגדירו בשכלו כטוב לו, ממילא אם הגדרותיו מעוותות ומשובשות, כמו שביאר זאת הרמב"ם כגורם חולי הנפשות: "כי כמה טובות מטובותיו ידמה ויחשוב שהן טובות והן רעות באמת, וכמה מרעותיו ידמה שהן רעות והן טובות באמת" (הנהגת הבריאות ח"ג {15}), אזי ימשך רצונו לדברים הרעים, שזה סוד הגלות – דעת משובשת המושכת את הרצון לחיצוניות עד שממיתה אותו. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (אסורי ביאה פכ"ב הכ"א): "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה – שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה".

 

אמנם, רפואת הנפש הינה פתיחת המוחין דגדלות לאדם, שרואה לפניו עולם רוחני מפואר וקדוש וממילא נמשך אליו ברצונו עד כלות הנפש, ויבטלו כלא היו כל גורמי החולאים כמצרים שטבעו בים.

ואם נבוא להמשיל זאת במשל: השכל בהסתרה כזית קטן ושחור, ואילו בראיית הייחוד כשמש מאירה בצהריים.

 

חי אנכי לעולם