אדם יכול לשבת במציאות שאמורה לספק לאדם הבריא שמחה ועונג ולא לשמוח ולא להתענג תענוג שלם.
כלומר, הוא יושב בסעודת משפחה חגיגית או באירוע חברתי חגיגי וכדומה והוא אינו נהנה כראוי.
אינני מדבר על מצב דכאוני, שלזה הקדשנו מאמר בפני עצמו, אלא על אדם ממוצע בריא בנפשו, אמנם בכל זאת הוא יושב שם באותם אירועים מענגים ומשמחים ונהנה הנאה חלקית בלבד או שאינו נהנה בכלל.
הסיבה לכך היא פשוטה, הוא בטוח שהוא צריך לעשות משהו, או להגיד משהו, וכדומה, הוא מרגיש כי הוא חייב להתאים ולהשתלב עם המוסכמות, ועם מערכת הציפיות הגלויה או הסמויה שבאותה חברה.
הדבר נכון, הן לגבי הרגשתו כלפי סבביו והן לגבי הרגשתו למול בוראו יתברך שמו.
פשוט להיות לא נראה לו רלוונטי ומשמעותי, הוא חייב להצדיק את קיומו ולהרגיש שווה ובעל ערך על ידי איזה שהן פעולות שמגדירות בעיניו את מעמדו, חשיבותו וייחודיותו.
בקיצור הוא אינו מתבטל. ומי שאינו מתבטל, כלומר מבטל את הצורך להצדיק את קיומו, לא יכול ליהנות הנאה שלימה.
והנה, ככול שהאדם לא מסוגל ולא חווה בפועל הנאה שלמה באפס מעשה, אזי הוא צריך לריבוי מעשים חיצוניים בכדי לקבל תענוג שהוא אבי החיים.
בכך הוא פותח שני ערוצים:
- ריחוק וזרות מעצמו.
- הזנת הקליפות והחיצונים, כלומר הבחינות החיצוניות של נפשו – שבסופו של דבר יביאו לו ייסורים רח"ל.
אם כן, הריפוי הוא פשוט; על האדם להתחבר תמיד לנקודת המוצא היסודית של החיים והיא שבמהותו הוא טוב מוחלט וכי הבורא יתברך אוהב אותו אהבה מוחלטת ושלמה ללא שום תנאי. נקודה זו היא האמת לאמיתה של המציאות הפנימית הקדושה וממנה ורק ממנה על האדם להתחיל להתעלות בכל תחומי חייו – "ועלה האיש ההוא מעירו – נתעלה בביתו, נתעלה בחצרו, נתעלה בעירו, נתעלה בכל ישראל וכל עילויו לא היה אלא מעצמו" (מדרש שמואל רבתי פ"א).
והנה, עוד ניתן לנו לשאול ולהשיב; אם האדם הוא שלם וטוב תמיד, והשי"ת אוהב אותו תמיד, אז למה שלא ילך בדרך פורקי העול הלועטים אחרי תענוגות העולם הזה ללא דין וללא דיין?
התשובה פשוטה: אדם זה עדיין טוב טהור ושלם בעצם מהותו ועדיין השי"ת אוהב אותה אהבה שלמה ונצחית אלא שהוא לא יהיה מסוגל להרגיש זאת.
הדרך להתחבר לאור החיים הינה דווקא בדרך הקדושה, אמנם באופן אשר הבסיס שלה הוא שהאדם טוב מוחלט בעצם מהותו ושהשי"ת אוהבו אהבה נצחית בלתי מותנית בדבר. ולמה לפעול פעולות? בכדי לגלות זאת בפועל ממש – "והיו עיניך רואות את מוריך".