"כי תבא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה".
מצאתי ברמב"ם ז"ל רעיון עמוק בפירוש המשנה דאבות, ראוי לעיין בו, וזה לשונו (אבות פ"ד מ"י): "רבי מאיר אומר: הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה. ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך":
פירש הרמב"ם ז"ל: "…ועניין בטלים הרבה כנגדך – שיש שם הרבה דברים בטלים הזקוקים למי שיתעסק בהם, ואם לא תתעסק בתורה יטרידך באחד מאותם הדברים".
שליחות האדם בעולם הינה זכות עצומה, אך גם אחריות כבדה הרובצת על כתפיו – לטרום את חלקו להביא גאולה לעולם. תובנה זו מביאה לתובנה חשובה נוספת והיא ק ד ו ש ת ה ז מ ן – לנצלו ולמצותו כראוי (עיין של"ה, ש' האותיות, אות גר). על זו השליחות וניצול הזמן ציוותה המשנה: "עסוק בתורה", שאין השליחות אלא הוצאתה אל הפועל. וכפי שבעל עסק עסוק וטרוד תמיד בעסקיו, כך גם עלינו להיות עסוקים וטרודים תמיד בשליחותנו ובתורתנו.
והנה, מלמדנו הרמב"ם ז"ל, שמנגד למטרת חיים זו של תורה, שליחות, ייעוד, תכלית ומשמעות, ישנה מציאות שלמה, אשר ביכולתה להעסיק ולמלאות את חיי האדם, ברם כולה בטלה, חסרת קיום אמיתי ונצחי, אשר הבוחר לחיות את דמיונה בוחר באבדון, דכתיב (איוב ו, יח): "יילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו".
והנה, כאשר האדם 'עוסק בתורה', אזי מבטל את תוקפה ואת ממשות דמיונה של אותה קליפה הקרויה "דברים בטלים", וממילא לא תינוק ממנו את זמנו, כוחותיו ואורותיו ולא תטה את נפשו לחיצוניותה. כלומר, כאשר ידחה את אותה 'מציאות בטלה' בסוד 'מסך' אזי יזכה לסוד 'אור חוזר', שהוא גילוי נביעת חשיבותו, רוממותו, כוחותיו ומעלותיו הפנימיים, כמ"ש (אבות ד, ה): "והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".
וזה שמסיימת המשנה: "ואם עמלת בתורה, יש שכר הרבה לתן לך" – כלומר: השתלמות השגת שורשו בסוד חב"ד, "כתר שם טוב" (אבות פ"ג מי"ב) – דבקות – שהיא החיים והעולם האמיתי באמת, גילוי הבורא יתברך מתוך התורה, תענוג תמידי בסוד הנצחיות המנוחה האמיתית ונחת הרוח להשי"ת, שובה ונחת השקט ובטחה, וחייו נעימים וכל ענייניו מצליחים. והנה, כל אלה אינם אלא קיום טבע הנשמה, דכתיב (איכה ג, כד): "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו".
סוד 'עסק התורה' הינו הכלי לגילוי הנשמה בסוד מה שכתוב בספר תער"ב (ח"א ע' צט): "העצם הוא רק היולי ומושלל ממציאות שכל, וההתגלות הוא השכל". עכ"ל. כלומר, התורה היא החכמה והשכל אשר על ידם יוצאת ומתגלה הנשמה ההיולית האין סופית ומשפיעה את כוחה ואת אורה הקורן להאיר, לתקן ולרומם את כל המציאות. וזה סוד כתר עליון השורה על הפרצוף בסוד השראה.
לסיכום: מציאות השעבוד והטביעה ב"דברים בטלים" הינה סוד הגלות.
מציאות הקדושה, כלומר; דביקות בשליחות, מיצוי איכותי וכמותי של הזמן, גילוי מעלות הנשמה והעבודה מאהבה הינה הכניסה ל"הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך" – לשם מובילנו ה' בעל כורחנו, בסוד 'אחדות הפעולות', בדרך תורה או חלילה בדרך ייסורין (עיין מאמרי הסולם ע' קכז).
הבחירה הינה ביד האדם; או להביא את עצמו לגאולה פרטית, כלומר; להכרת בוראו, לדעת שלמה, לשמחה שלימה ולהשגת מנוחת ותענוג נשמתו, אשר קצובים לו בשורשו מן השמים, או להיות מוטרד ועסוק ב"דברים בטלים", כלומר להיות בהכרה ומודעות של עבד בתוך מציאות קשה ומרה הקרויה הסתרה, קטנות ודין.
להאיר עוד על נושא זה אעתיק מדברי רבנו הגדול הרמב"ם ז"ל בפירושו למשנה דאבות (פ"ד מי"ז): "הוא היה אומר: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא":
"כבר ביארנו בעשירי ד"סנהדרין" שאין אחר המוות שלימות ולא תוספת, ולא יקנה האדם שלימות ויוסיף מעלה אלא בעולם הזה, ועל זה רמז שלמה באמרו (קהלת ט, י): "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה", אלא באותו מצב שאדם הולך, בו הוא נשאר לעולם. ולפיכך ראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה ולא להעבירו אלא בלימודים בלבד, לפי שהפסדו עצום שאין לו חליפין, ואין אפשרות תשלומין לכך. ולפי שידעו החכמים את זאת ראו שלא להוציא את זמנם אלא בלימודים ובהוספת חכמה. ולפי האמת הרוויחו את זמנם כולו, ולא איבדו ממנו בעניינים הגופניים אלא זמן קצר מאד ובדבר שאי אפשר בלעדיו. ואחרים אבד להם כולו בדברים הגופניים בלבד, ויצאו ממנו כמו שבאו כל עמת שבא כן ילך (עפ"י קהלת ה, טו), והפסידוהו הפסד הנצח. וכל ההמונים מהפכים את האמת בעניין זה ואומרים על הקבוצה הראשונה שהפסידו את העולם, ועל הקבוצה השנייה שהרוויחו את העולם, והדבר בהיפך כמו שאמרנו – שמים אור לחושך וחושך לאור (עפ"י ישעיה ה, כ), אוי למפסידים לפי האמת. ועניין זה הוא שלקחו שלמה ליסוד ב"קהלת" כאשר שיבח את רווח העולם וגנותו את הפסדיו, ובפירוש אמר שאין רווח ולא יכולת אחר המוות להשיג מה שאבד לך כאן, וכל זה נכון, ואם תתבונן באותו הספר בדרך זו יתברר לך האמת".
"וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה".
רוב העולם חווים את חייהם כ"עבודה קשה", כלומר כשיגרה, עול ומשא שצריך לשרוד בו ותו לא.
אמנם, האמת היא, שישנם אין סוף עולמות, כלומר מדרגות של חוויה ומיצוי של החיים – הכל פרי האור הטמון בשכל האדם, כלומר פרי האור המגולה לו מנשמתו הבא לידי ביטוי באיכות, עומק והרחבת דעתו ומחשבותיו.
ה"מצרים" כידוע אינם אנשים אלא המייצרים שבשכל ורגש האדם. מייצרים אלה אינם מאפשרים לאורות החיים להאיר ולמלאות את חלל התודעה של האדם, וממילא אינו מאיר בחייו אלא נהירו דקיק (אור דק ומועט ביותר) על מנת לקיים אותו במדרגת בהמה ותו לא מידי, שיוכל לאכול, לשתות להתרבות ולהתקיים באופן של טרחה, קללה וייסורים בסוד "עול דרך ארץ" (אבות ג, ה) ובסוד הפסוקים לקמן בפרשה: "ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך…" חס ושלום, אמנם הכל מאהבת והשגחת ה' בציפייה שישוב בתשובה.
מכיוון ששורש האדם הינו הבורא יתברך בכבודו ובעצמו, וכל ענף שואף להידמות לשורשו (עיין תע"ס ח"א הסת"פ אות יט), אזי כל הנהגת ומציאות האדם המצוי בטרחה, עול, צער, דוחק ויגיעה, זרה לשורשו העליון שכולו מנוחה ותפנוקי מלכים, וממילא מוגדרת מציאות זו כ"ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה" – ההיפך המוחלט מעלמא דחירו – עולם החירות, מקור החיים והמשכת החסד, דכתיב: "אפס כי לא יהיה בך אביון".
וזה שאומר בהמשך: "ויוציאנו ה' ממצרים", ולא על ידי שליח, אלא ע"י השם הקדוש והמיוחד הוי"ה ברוך הוא, סוד הגדלות והגאולה, אשר בהארתו מתפרדים כל פועלי אוון ונדחית אחיזת הקטנות והחיצוניות מן הנפש, ומתגלית שמחת הדבקות, השראת הקדושה ויופייה ותפארתה של הבריאה, דכתיב: "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש…ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך", ולא עוד, אלא שיזכה לשמח גם את האחרים בשלו, וצדקתו עומדת לעד.
"היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים".
אלו הן העצות והדרכים להמשיך את אור החסד המחייה ואת שלמות תיקון הנפש – לצוותה לאורו של הוי"ה יתברך, כלומר להשראת אור הכתר, לתענוג נחת הרוח ולמנוחה האמיתית והשלמה – "לתהלה ולשם ולתפארת".
כאשר האדם מקיים נכון את תורת ה', אזי מתקיימים בו ברכותיו כנ"ל, כאשר המרכזית והעיקרית שבהם הינה גילוי טבע, שורש ומהות נשמתו הקדושה והטהורה, בסוד 'תורה לשמה', וזה שאומר הפסוק לקמן: "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" והבן.
"ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה".
אופן הפיסול הינו לקיחת גוש אבן גדול, והוצאה ממנו והלאה את כל החומר והמציאות שסביבו, עד שנותרת צורת הפסל לבדה. כך עושה גם האדם הטועה הנגוע בחטאם של המלכין קדמאין דתוהו שנשברו; הוא בונה את ישותו ומקומו בעולם על ידי שדוחה מעליו את כל אופני וגווני הקיום האנושי שאינם דומים לו ושאינם משרתים את גאוותו ואנוכיותו, עד שנשאר ברצונו ובתודעתו כמלך יחידי החשוב ביותר בעולם, וזה סוד "פסל".
ולא זו בלבד, אלא לאחר שדאג במחשבתו ובליבו לבזות ולהשפיל את ערכם ומעלתם של כל האנשים שסביבו בכדי להרגיש בעל ערך, הוא עוד מוסיף והולך ומוסיף על עצמו כל מיני גינוני חומר וכבוד, וזה סוד "מסכה", להתנשאות כמה שיותר על זולתו,שישתחוו לפניו כמ"ש (מגילת אסתר ג, ה): "וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו וימלא המן חמה". וכבר ידעת ש"המן" מסמל את מי שלוקח גדולה לא לו ומתפאר במעלות שאין בו.
בגין מציאות זו נחרב בית שני והסתלקה שכינה מישראל, בעוון שנאת חינם כידוע, ואכמ"ל.
על אנשים אלו אמרה המשנה (אבות פ"ד מכ"א): "רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".
פירש הרמב"ם ז"ל: "..שבאלו המידות או באחת מהן הפסד הדת בהחלט, ולא יקנה האדם לא מעלות הגיוניות (שכליות) ולא מעלות מידותיות (מוסריות)"
אמנם, הסוד היותר גדול של החיים ושל גילוי סוד העצם הינו סוד קו האמצע כידוע, קו החיבור וההתכללות.
בעניין זה כתב רבנו הגדול, היקר והאהוב הרב קוק זצ"ל (מוסר אביך פ"ג סעיף ג):
"מהות החיים הלא היא ההרגשה ממציאותו, וככל מה שירגיש מחוץ לו ביותר כמות ואיכות כן תגדל מדת החיים, מפני שהנקודה היסודית של החיים היא הרגשת מציאותו, אבל עילויה וגדולתה הוא בהרגשת מה שמחוץ לו ביותר כמות ואיכות, שאם יהיו הדברים המורגשים לו יותר רבים ויותר מעולים ונכבדים כן יגדל עילוי החיים….ע"כ כל מה שישתדל האדם לעשות את נפשו יותר חשובה ובעלת תכונות יותר מעולות ישיג חיים יותר מעולים וטובים. אלא שאין כל שלמות אושרו תלויה רק בזה לבד, כי סוף כל סוף אין נפשו כי אם נקודה מרכזית נגד סביבת מרחבי אין קץ של המושגים לה זולתה".
"ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך".
פירש רבי משה דוד וואלי (הרמד"ו) זצ"ל:
"ורז"ל פירשו: שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם, והלוואי שתהא יציאה כביאה. ואם תאמר: מה הרוויח בכך. אלא בביאתו לעולם היה ניצוץ של קדושה בלא שם בפני עצמו, וביציאתו מן העולם נעשה פרצוף שלם וקנה שם טוב לעצמו לדורי דורות".
סוד 'פרצוף שלם' פירושו שלם וראוי להשפיע, מה שלא היה יכול לפניכן, שהיה רק בבחינת מקבל.
ומה היתרון בהשפעה על קבלה? שבהשפעה התענוג הינו לאין ערוך.
"והיית רק למעלה ולא תהיה למטה".
נאמר על יצחק אבינו עליו השלום (בראשית כו, יג): "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד".
זאת צריכה להיות מגמתו התמידית של יהודי; להתעלות ולהוסיף אורות לחייו ולהיבדל כליל מן החיצוניות והשקר.
והנה, זה אי אפשר אלא בקיום הפסוק: "כי תשמע אל מצות ה' אלקיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות".
"ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל".
עניינם של ימין ושמאל פירושו עיסוק עצמי, עיסוק אשר כל תכליתו הינה קבלת תענוג באופן שאינו משרת את הכלל ואת המציאות העליונה והנשגבה ממני, עיסוק אשר כל הריכוז וכל התכלית בו אינו אלא "אני ואפסי עוד" (צפניה ב טו).
ימין, הינו הקו השייך לתענוגות השונים המוצעים בעולם המענגים את האדם בתוך עצמו, כגון: לימוד, חופשה, שמירת הבריאות וכד'.
שמאל הינו הקו השייך לתענוגות השונים שמקבל האדם כביכול מחוץ לעצמו, כגון משרה, מעמד, ממון, קניינים, תארים וכד'.
אכן אדם חייב לבטא את ב' הקווים הללו בחייו ולקבל מהם תענוג, כגון: לשמור על בריאותו, להתמיד ולהשקיע בלימודיו, לצאת לחופשה והתאווררות מדי פעם, וכן להתפתח במקצועו, להתפרנס בהרחבה וכד'.
אמנם, ב' הקווים ימין ושמאל נעשים מקודשים רק וכאשר הם משרתים את קו האמצע, אחרת ישמשו כשער הקללות חס ושלום.
קו האמצע פירושו, תובנה שישנה מעליי מציאות נשגבה נעתקת מהשגה בעלת סדר, חוקים ואחדות מופתית, איתה עלי להתמזג ואותה עלי לשרת וזו כל תכלית חיי.
קו האמצע מנהיג את האדם לחיות חיי שליחות, ייעוד ומשמעות, לשרת את העליון כאמור, להשפיע למציאות ולהתאחד עימה על ידי אור הרחמים והאהבה.
כאשר הימין והשמאל משרתים את תכלית קו האמצע, אזי בזה נעשים מקודשים כמוהו. אמנם, כאשר נשארים בגדר העיסוק העצמי, אזי מתהפכים לפתח ואבן שואבת אל מציאות הקללות ח"ו.
כל ייחודיותו של עם ישראל ושל כל יהודי ויהודי היא הבחירה והיכולת לחיות ולקיים את חזון הקו האמצעי.
"יככה ה' בשחין מצרים ובטחרים ובגרב ובחרס אשר לא תוכל להרפא".
פירש הרמד"ו זצ"ל:
"גם זה היה לתיקון, כדי שיתנו אל לבם לפשפש במעשיהם ולחזור בתשובה. ולכן אמר אשר "לא תוכל להרפא" שאם היו מתרפאים מתחלואים האלו על ידי הרפואות הטבעיות, בודאי שלא היו חוששים לתקן את מעשיהם. אבל כשרואים שהרפואות הטבעיות אינן מועילות, בודאי שאז העם שב עד המכהו, ועל ידי התשובה נתקנים ומתרפאים. כי גם חזקיהו המלך הצדיק גנז ספר רפואות לטעם הנזכר. ולכן הודו לו חכמים, שהרי ישראל צריכין לתלות את מכותיהם בעוונות שלהם, ולבקש את רפואתם ממנו יתברך על ידי התשובה והתפלה, שברי אין רופא לישראל אלא הקב"ה לבדו, כעניין שנאמר: כי אני ה' רופאך".
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".
עיין תניא פרק לא.