המושג 'ירידה' מבואר בתלמוד עשר הספירות כך (ח"ב פ"א או"פ אות ה):
"כל התפשטות אור עליון לנאצל, מכונה בשם ירידה. שהמשמעות היא, שכמו שמתפשט כן הולך ומתעבה".
פירוש הדברים: 'ירידה' = רצון/חסרון הולך וגדל (בסוד 'הולך ומתעבה').
"בהיותנו ענפים הנמשכים מאין סוף, לכן הדברים הנמצאים בשורשנו, הם לנו לתענוג, ושאינם בשורשנו, יהיו לנו לטורח וליסורין" (תע"ס ח"א הסת"פ אות יט עש"ה).
אם כן, באין סוף אין חסרון, לכן אנו סובלים מחוויית החיסרון, ועצם חוויית הסבל היא עצמה ה'ירידה'!
אמנם, אם נסתכל על חסרוננו הסתכלות נכונה ואמיתית, אזי לא רק שלא נתייסר מהם, אדרבה, נפיק מהם את תועלתם ותכליתם, והן סוד 'העלאת מ"ן המלבישה 'ירידת מ"ד', כמבואר היטב בקל"ח פתחי חכמה לרמח"ל (פתח קלח) עש"ה.
ובלשון פשוטה יותר; כאשר האדם ישכיל להבין כי חסרונותיו נתנו לו בהשגחה פרטית מהבורא יתברך, במטרה אחת בלבד – להתמלאות משפע האור העליון, בדרכי קדושה הנקראים תורה ומצוות, אזי ישמח בהם שמחה גדולה, הרי בלעדיהם אין לו כלים לאור, והם עצמם הכלים, ואין אור בלי כלי!
ו"אין אור" = חיסרון = ירידה = ייסורים נפשיים (המולידים הנהגות מעשיות מקולקלות) הולכים וגדלים.
ומאידך, "יש אור" = חיסרון = תפילה, תשובה והתקדשות = עליה = תענוג, שלמות, מנוחה ודבקות.
עיין הקדמת ספר הזהר אות קפט – רג.