בס"ד
חשיבותה הרוחנית של שמירת הבריאות
ראשית עלינו לדעת שבריאות הגוף,שמחת הנפש ואחדות הכל כבר קיימים.אי אפשר ליצור אותם. כל העבודה היא להסיר את המונעים והמסתירים מעליהם.
עיקרון נוסף שעלינו לדעת הוא שישנם המון כוחות גופניים, נפשיים ורוחניים וכן כוחות העולם הכללי אשר מסביב המשפיעים על בריאות האדם, ועוד לא קם האדם שידע את היחוש המדויק שבין כולם ולא יטפל במקום אחד בלי להפר את האיזון במקום אחר. מכל מקום, התורה נתנה רשות לרופא לרפאות ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (עיין עולת ראיה,כרך א, ע' שצ).
אבחנה היא הדבר החשוב ביותר ברפואת כל חולה, תכליתה להתאמץ להבין ולכלול את כל הסיבות בכל הרבדים שהביאו למחלה ולגעת בשורש הבעיה! לכול הפרטים במחלה יש משמעות! האבחנה ההוליסטית נובעת מהסתכלות של אחדות. אדם מודע צריך להתפלל, לשאוף וללמוד לאבחן את עצמו עד כדי כך שידע בדיוק מה בא לתקן בעולם, מה מקדמו לכך ומה מעכבו.
מפתגמי אדמו"ר הזקן (היום יום,כ"ט אלול): "אין לנו מושג כלל עד כמה יקר אצל הקב"ה גופו של יהודי".
וכן כתב הרמב"ם (דעות,פ"ד ה"א): "הואיל והוית הגוף בריא ושלם מדרכי (עבודת) ה' הוא,שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה – צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף,ולהנהיג עצמו בדברים המברין המחלימים".
חלק מהעניין הרוחני האמיתי של האדם בעולם הזה הוא לדאוג גם לגוף שלו, לא רק כאמצעי, אלא להבריא אותו כחלק בלתי נפרד מהקשר של האדם עם ה'.
המקום של חסרון, חולי משבר וכו' הוא לא הדרך הישרה והשלמה לגלות את הבורא בעולם, ה' רוצה להתבטא דווקא דרך גוף שלם ובריא.
את מציאות זו תיאר הנביא ישעיה (סה,כ): "לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו כי הנער בן מאה שנה ימות".
וכן כתב בעל הסולם (הקדמה לפמ"ס אות ד,ד"ה אמנם): "שעם שלימות הדעת נשלמים גם הגופות…שעם השגת הדעת השלימה, שאז עולה גם הגוף לשלמותו עמה בקנה אחד ממש".
כתב הרב קוק זצ"ל:
"האדם להיות במעלת שלמותו האמיתית,צריך שיהיה שלם בנפשו גם שלם בגופו".
"שפע החיים להִמשך בגוף,ראוי הוא למי שהשלים לעשות מקום גשמי להועיל למטרת החיים".
"לזכות לתכלית השלמות הנפשית בכלל האנושיות צריך גם כן הרחבה של שלמות גופנית חומרית במעלה עליונה".
"צדיקים באמת צריכים להיות אנשים טבעיים,שכל תכונות הטבע של הגוף ושל הנפש יהיו אצלם בתכונה של חיים ובריאות,ואז הם יכולים בעילוים להעלות את העולם והכל יקומו עִמם".
הבנת שורש המחלה והרפואה:
אחד הדברים החשובים ביותר בחיי האדם הוא פיתוח שלמות המודעות שלו.
חולי זה מן מצב פנימי תודעתי שמונע אצל רוב האנשים את העיקר של מודעות שלמה.
במקרים כמו רבי שמעון בר יוחאי וצדיקים אחרים שסבלו מחולאים קשים ומרים ובכל זאת הגיעו למרומי מרומים, הם נשאו את חולאי הדור והחולי עצמו היווה להם מעין תיקון רוחני. צדיקים אלו יוצאים מן הכלל ואין זה נכון לנסות לחקותם כמ"ש הרבה ניסו לעשות כרבי שמעון ולא עלה בידם.
מחד אנו רואים שבריאות הגוף אינה תנאי מוחלט להשגת התודעה השלמה ומאידך אנו מחויבים לשמור על בריאותנו כמ"ש "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".
לדעת את ה' בשלמות האפשרית עובר דרך בריאות! הידיעה לא דרך בריאות, לא שלמה ולא מספיק אמיתית. גם הצדיקים הגדולים בעלי ההשגה העצומה, שהיו מלאי ייסורים מחולאיהם, אילו היו בריאים היו משיגים יותר – כך שמעתי מרבותי.
על משה רבנו, המיצג את שלמות הדעת, נאמר במותו (דברים לד,ז): "ומשה בן מאה ועשרים שנה במֹתו לא כהתה עינו ולא נס לחֹה".דהיינו לא היה חולה!
עיקר ידיעת ה' הינה חווית העונג העצמי מהאור האלקי המאיר בקרב האדם כאשר משתמש ומבטא נכון ובאיזון את הרצון שלו בעולם, דהיינו על פי דרכה של תורה (עיין תרס"ו,ע' מ).
שורש כל המשברים הוא אותה תודעה רוחנית המביאה למשברים ונקראת 'עולם התוהו'. המשבר הרוחני/נפשי הזה מתבטא אח"כ גם בצורה של חולי גופני ח"ו.
עיקר תכונת התוהו הוא חוסר האיזון הנובע מהקצנה ויוצר משבר.
חולי הינו ביטוי של המציאות התוהית הקיצונית שמבטאת חוסר איזון.
בריאות הינה המציאות השלמה הפנימית שמתגלה לא בצורה של הקצנה אלא בצורה של איזון, שזה הביטוי של שלמות, שכל דבר מקבל את מקומו.
חוסר האיזון נובע בעיקר מכך שבפנימיות חסרה שלמות, דהיינו תחושת ערך פנימי בלתי מותנה.
צריך שכל החלקים בנפש יבטאו את מקומם הנכון ותתגלה שלמות פנימית.(שכל כוח בנפש ימומש מעצם האני של האדם, מכוח ההוויה שבו ולא ככוח בעלמא) כמו כן בגוף, כל איבר ואיבר יקבל את התנאים הבריאים והמאוזנים לתפקודו.
חולה עולה בגימט' מ"ט, דהיינו שחסר את שער הנ' (עצמות הנשמה). מדובר על תודעה שיש בה שאיפה והבנה חיצונית של המציאות, אך אין מפגש עם המקום השלם ומקור השפע שהוא שער הנ' – שהוא עצמות הנשמה והרוממות העצמית – "נשמה שנתת בי טהורה" (עיין תער"ב ח"ב, ע' א'ר – אר'ג) (עיין זוהר הסולם, צו, אות קסה-קסז)
הרצונות שאינם מתממשים והשאיפות הנשארות ברובד של שאיפות בלבד ולא מצליחות להגיע להשלמה ומיצוי יוצרות תסכולים ונקראות רצוא ללא שוב.
יש כאן חוסר איזון בין הרגשת החיסרון להרגשת השלמות והרוגע הקיימים בעצם קיומו של האדם ולא מותנים בדבר.
מכיוון שכך, שאדם מרגיש רק חיסרון תהומי בנפשו, ואינו מכיר את האוצר הנכבד שהוא נשמתו אשר בקרבו, ממילא גם מילוי החיסרון יהיה חיצוני ולא מאוזן ויהפוך לסם המוות ממש כמ"ש: "אין בטוב למעלה מענג ואין ברע למעלה מנגע" (עדן, נהר, גן).
הדרכים השגויות שבהן יבחר האדם לקבל תענוג למלאות את חסרונו, הן בעצמן תגרומנה לחסרונו לגדול יותר ויותר ולא להסתפק מדבר, דהיינו העונג יהפך לנגע.
ככול שיקבל מהעונג באופן זה יותר, כך תגדל השפעתו המזיקה על הגוף והנפש (עיין הקדמה לפמו"ס אות יט, ד"ה ומצאנו)
רפואה שייכת לקו האמצע ולמידת התפארת המשלבת את השמאל והימין יחדיו.
אנו מצויים במאבק תודעתי עם תרבות של שאיפות לא ממומשות, תסכולים וכו'.
ההתמודדות מול אלה היא המאבק האמיתי על בריאותנו הגופנית והנפשית.
את המאבק הזה מנצחים בכוח האמצע והאיזון.
על הפנימיות השלמה להתבטא בחיצוניות דווקא, להוציא הכוחות מהכוח אל הפועל.
האדם הוא נשמה המלובשת בגוף, ובעולמנו הינם מופיעים כיחידה אחת, ממילא השלמות צריכה להתראות ולבוא ליידי ביטוי גם בשלמות הבריאות הגופנית וגם בשלמות הבריאות הנפשית.
הטיפול הנכון בגוף הוא הטיפול אשר יאפשר לגוף לפעול עם כוחות הריפוי הטבעיים אשר בו, כאשר עיקר הטיפול יעשה ע"י תזונה צמחית נכונה כמ"ש בתורה (בראשית א,כט): "ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זֹרע זרע אשר על כל פני הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זֹרע זרע לכם יהיה לאכלה".
וכן ברמב"ם ז"ל (דעות פ"ד הי"א): "והתאנים והענבים והשקדים טובים לְעולם,בין רטובים בין יבשין,ואוכל אדם מהן כל צרכו".
הטיפול הנכון בנפש יינתן גם כן ע"י תזונה נפשית נכונה כמ"ש בתניא (פ"ה):
"בידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם לכן נקראת לחם ומזון הנפש".
אם כן, כיצד נחיה בבריאות פיזית הנובעת מבריאות רוחנית? איך נחשוף בתוכנו את הבריאות הנפשית שתקרין לבריאות הגופנית? נלמד זאת דרך ג' הקווים החושפים את שלמותנו הפנימית:
קו שמאל:
הביטוי הכי קרוב בעולם הרגשי לחוויית השלמות הוא השמחה. בשמחה יש את הכוח לחשוף את השלמות הפנימית והאלוקית הנסתרת שבאדם כמ"ש "עז וחדווה במקומו".
אדם שמח כשהוא מלא ומתממש – מחובר לנפש האלוקית אשר בקרבו ומוציאה מהכוח אל הפועל, ועצוב כאשר הוא ריק ומיואש, ממורמר וחסר שאיפות ותקווה – גלות הנפש! אחד מהכלים היותר חשובים לבריאות גופנו ונפשנו הוא לפתח בתודעתנו את המקום של השמחה (עיין תניא,פל"א) (עיין תער"ב ח"ג, ע' א'רסא ואילך).
קו ימין:
מקום נוסף מאוד עמוק בתודעתנו שמבטא את המקום השלם הוא המקום של עונג עצמי. כלומר, תענוג מעצם היותי קיים, ידיעה שקיום זה מצב אלוקי.
שלמות מכוח העצמיות שלי. אמונה בשלמות ובריאות שקיימת בי מעבר לכל ואינה תלויה בתופעות הגלויות.
הצער הוא הפך העונג. מתערערת אצל האדם חווית הוויית הקיום, כמ"ש (איוב ד, כא): "ימותו ולא בחכמה".
קו האמצע:
מקום נוסף בתודעה הוא המקום של הרגשת ייעוד ושליחות, תחושת משמעות, ערך ותכלית לחיים – האדם מוצא את ערך חייו בהתמסרות והתחברות לערכים, לתפקיד, לחברה, למשפחה. לא לבד אלא שייך לחברה ומתחבר!
אף פעם האדם אינו חסר משמעות! יש לכל אדם תפקיד ושליחות ,לא רק למען עצמו אלא גם למען הזולת! על האדם להתמסר לכך ולקחת אחריות סביבתית נכונה.
אדם שלא מרגיש שייך לסביבה באופן טבעי מתחיל לדעוך.
לכל רגע בחיים יש משמעות ושליחות והאמונה במקום הזה מוציאה את האדם מלהיות שקוע אך ורק בעצמו. חווית השליחות מרפא ונותנת כוחות.
עונג קיומי אמיתי קשור עם קיום שבו האדם מתחבר, כאשר עיקר ההתחברות הינה לבורא ית', וכמאמר הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" – כלומר זה מביא לזה.
כאשר יופיעו מקומות אלו בתודעתנו הם יחשפו את המציאות השלמה ויאזנו אותנו. חסרונם יפר את האיזון. העונג הקיומי, השמחה שבמימוש, ההתאחדות והשליחות יגלו ויעצימו את בריאות הנפש וישפיעו כמובן גם על הבריאות הגופנית.
החולי הוא כשאיננו שמחים, שקיומנו מעורער מכל מני סבות ואין לנו ידיעה לגבי תפקידנו ושליחותנו בעולם. נוצרת חוויה של שאיפות לא ממומשות, חוסר תמידי, תסכול, אכזבה, צער וכו', כל החוויות האלה הם המ"ט שערי טומאה, חסר את שער הנ' שהוא החכמה (העונג) והקו האמצעי (האיזון).
ישנה נטייה ואהבה לא בריאה לאהוב את החיסרון ואת המסכנות שדרכם האדם מושך תשומת לב."טוב לו" להיות חסר ; סבל, חוויה פנימית של מתח, לחץ ואיום נותנים לו כביכול זכות קיום. בתודעתו המעוותת הוא חושב שאם חסרונו יושלם והוא יהיה שמח אז כביכול הוא לא יהיה חי – השורש של עולם התוהו זה ההצדקה לחלל הריק ולחסרון וממילא לסבל ולמסכנות.
עלינו להבין שכל תכלית החיסרון והסבל היא ההתמלאות הבאה בעקבותם, כמ"ש בתניא (פרק לא): "והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב" (עיין זוהר הסולם,תזריע,אות קא-קה). התודעה המתוקנת יודעת שחיסרון הוא רק אמצעי שנועד לעורר את השלמות.
מחלה היא עצם הקליפת נוגה, הישות הלא מסופקת והלא יכולה להתמלאות. זה נובע ממקום פנימי שמבליט את המקום החסר בתודעה כאילו הוא העיקר. הוא מחפש את הלא להיות שמח ומסופק ודרך זה הוא חושב שיקבל את מה שחסר לו ויצדיק את קיומו. הוא שוכח שחסרון נועד רק לחשוף בו בריאות יותר גדולה.
ברמות קשות יותר זה הופך להיות הפרעת אישיות.
אכן ישנם חסרונות שאינם יכולים להתמלאות. במקרים כאלו על האדם ללמוד להתמלאות מהחלק כמ"ש "איזהו עשיר השמח בחלקו".
עיקר הבעיה היא שהאדם רוצה מה שלא ניתן להשגה, הוא נשאר תמיד בתוחלת ממושכה המביאה למחלת לב (משלי יג,יב).
הרצון הזה נובע מכך שהקיים לא מספיק מוערך. השאיפה הקיומית המוגזמת הזאת נקראת 'חולה' (גימ' מ"ט), הגעת עד, אך לא לנ' – לסיפוק והמלאות שבנקודת העצם!
אפשר שיהיה לאדם הכול; משפחה ענפה, ממון רב, הצלחה עסקית וכו', ובכול זאת לא יהיה מאושר! חלל זה נובע מעוד שורש מאד עמוק והוא שאינו מכיר בכך שאת אשר יש לו הוא מקבל בחסד עליון, זה לא שלו אלא הוא מקבל את זה מלמעלה!
בעל הגאווה אינו מכיר בכך שהוא חסר ותלותי וצריך לקבל מהעליון, וממילא לא מסוגל ליהנות ממה שיש לו.
אדם שרוצה שמחה ובריאות, עליו לזהות מה בעצם חסר לו. חוסר זה דבר לגיטימי שלא צריך להדחיק ולהתעלם ממנו, החוסר הוא דבר נכון שניתן לנו מהשי"ת, אך החיסרון לא צריך להישאר ,עלינו לשאוף למלאותו וזה ע"י המציאות דווקא, דהיינו על ידי מה שניתן לך בבחינת השמח בחלקו! השלם נמצא בתוך החלק! בתוך הקצת הזה נמצא השלם היותר גדול.
השמחה היא הביטוי של שער הנ' המבריא אותנו.
לחשוב שרק השלמות תשמח אותך זה הדמיונות של תודעת התוהו, הוא רוצה להיות שמח אבל בהרבה.
כאמור לעיל, אדם צריך אמונה בשלמות שקיימת בו מעבר לכל, אמונה שאומרת הפנימיות שלי בריאה!
הפחדים שיבואו מחלות מערערים זאת. האדם חייב לשנות את האמונות המעוותות שמאחורי הפחדים ולהפנים בתודעתו שאם באה מחלה אזי בודאי שבאה לטובה בכל מני רבדים.
יש להאמין בבריאות הלא מותנית ללא פחד. אמונה זו בעצמה נותנת כוח לכוחות הבריאות להתגלות!
"חכם עיניו בראשו" – מקום השכינה וההשראה האלקית, על האדם לראות מעבר לחוסר הגלוי, לראות שהפנימיות שבו ושל המאורעות שעוברים עליו, הכל זה טוב מאד!
האמונה בשלמות הקיימת, אעפ"י שהיא נסתרת, תעזור לבריאות להתגלות. על זה נאמר: 'גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם'. התשובה היא 'ראש' שמתקן חיסרון. ורמז לכך הוא כי 'חכם' עולה בגימטרייה 'חיים'.
הבורא יתברך ברא את האדם בריא אך עם שורש של חולי מ'הנחש', דהיינו כוח כליון שקיים בו (היולי). שליחות האדם היא להבריא את גופו ולרפא את החולי, דהיינו לעשות כל מה שתלוי בו מבחינה תודעתית ומעשית שהגוף והנפש יהיו בריאים ,כלומר להוריד ולגלות את השלמות גם בעולם הזה. להביא גאולה ושלמות גם לעולם העשייה וממילא האתגר לרפא את הגוף זה אתגר של שליחות ומשמעות.
לרפא לא רק כי זה לא נעים להיות חולה, אלא לרפא כי זה חלק מהמשימה להביא גאולה ולהאיר את העולם. הגוף החולה והנפש הדועכת הם החושך שצריכים להאיר.
אמר המגיד ממזעריטש (לקוטי אמרים) ":חור קטן בגוף חור גדול בנשמה".
חור זה חיסרון ואי שלמות. הנשמה מתגלה בעולם כאשר הכל שלם. חלק מהאתגר של התיקון הוא להבריא לחלוטין את הגוף על מנת שהנשמה תאיר בו בשלמותה, שנאמר על ידי חכמים:
"כאשר גופו חולה גם נשמתו נחלשה".
"בהפקד חוש מה יפקד מושכל מה".
"ואמרו, היזהרו בגופות שהם כלי הנשמות".
"כי הכוחות האלוקיות צריכים אל כלים במה שיתראו פעולתם".
"ובהיותו בריא יכול לדרוש החכמה כאשר יאות".