גנבות כעסים והתפרצויות

גנבות כעסים והתפרצויות

תופעת הגנבה שייכת לקו ימין בנפש, כלומר שמה שמניע את הגנב הוא תחושה שטוב לו והוא מחפש עונג נוסף. ילדים עלולים להגיע למקום של גנבה, אמנם תופעה זו אינה כל כך מבהילה כמו שהורים עלולים לחשוב.

מבחינת מקומו הילדותי של הילד מקום זה אינו 'תופעה מבהילה',ואכן אין הדבר אלא  בסה"כ בעיה של חוסר גבול. היחס הנכון לתופעה זו מתחיל בכך שאין להיבהל ממנה ולהגיב בלחץ חסר פרופורציה והגיון.

במקרה שאדם מבוגר מוצא לעצמו פתרון לבעיותיו ע"י גנבה, הרי שכאן הבעיה כבר הרבה יותר קשה מילד שגונב. במקרה של מבוגר, הבעיה היא שמשהו בבניין הערכים הבסיסיים בתודעתו מאוד מעוות, אמנם אצל ילד ערכים אלו עדיין אינם מעוצבים. הבעיה בתופעת הגנבה הינה בערכים, שזה כביכול לגיטימי לחפש ולקחת עונג בצורה מעוותת שכזאת.

תופעת הכעסים וההתפרצויות שייכת לקו שמאל בנפש, כלומר למקום בו האדם חש איום וצורך להגן על עצמו, ובמקרה דידן ע"י כעסים והתפרצויות.

איננו מדברים על אדם שמבנה האישיות שלו הוא כזה (שאישיות פירושה מבנה רגשי קבוע), שזה נכנס כבר בגדר 'הפרעת אישיות' – שכועס ממקום מוטבע בנפש וללא קשר למציאות, אלא על אדם שכועס כתגובה לאיזו סיטואציה. תגובות הכעס וההתפרצות עלולות להופיע מול בן הזוג, הילדים וכו', אך לא בהכרח בשאר תחומי החיים.

גנבה וכעס הינם שתי בעיות היושבות על אותו שורש, שניהם מבטאים הבעת רגש ותנועה של רציה – אני רוצה ואני לוקח! לא מדובר על התמכרות אלא על מקום פשוט של: 'עכשיו אני חושק בדבר ולכן אני לוקח אותו!'.

(כמובן שאם תופעת הגנבה חוזרת על עצמה בשכיחות גבוה, אזי היא עלולה להפוך למוטבעת וקשה יותר).

הבעיה כאן היא כי אופני מילוי הרצון המעוותים, ע"י גנבה וכעס, הינם לגיטימיים בראשו של אדם זה – מערכת האמונות והדעות שלו מאפשרת זאת (כאשר ברמות העיוות ישנן מדרגות רבות, עפ"י מה שמכיר מעברו).

יכול להיות שילד מודע לכך שאסור לגנוב, אמנם בראשו יושבת אמונה שזה בסדר. כלומר, יש בתוכו תפיסה ומערכת כללים פנימיים שמאפשרת לדבר לקרות, אין את המחסום שאומר: 'זה מופרך ולא אפשרי בעולם שלי'.

גם תופעת הכעסים וההתפרצויות יושבת על אותו שורש; נכונות כי הדבר לגיטימי בעולמי. התמונות וצורת החשיבה בראשו של אדם זה אומרות לו כי להגיב בכעס זה לגיטימי – התמונות שראה בעבר הביאוהו למסקנה והנחת יסוד, כי כעס והתפרצות מסייעים בהשגת המטרה, וממילא הוא משתמש בהם להשיג מטרותיו.

ישנן רמות שונות של הבעת הכעס; חלק יביעו כעסם בצורה הרסנית ואלימות פיזית, חלק יסתפקו בקללות והשפלות, חלק בצעקות וענישה, חלק בשתיקה ריחוק ומניפולציות שונות וכו' – כל אחד כפי התמונות שבראשו.

כאשר  האדם כועס ומתפרץ הוא עלול לטעון כי הדבר אינו נשלט, אמנם טעות בידו, זה נשלט בהחלט!!!

כתב החכם באדם בספרו (קהלת ז, ט): "אל תבהל (תמהר) ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח".

הכעס נמצא זמין אצל הכסיל. מדוע? מכיוון שהכסיל חושב שזה אמצעי לגיטימי שעוזר. אדם חכם לעומת זאת, מודע לכך שאין הדבר לגיטימי, ובטח שלא עוזר, ולכן כובש את יצרו, ומבטא את רצונו בדרך מתוקנת, כגון מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות (פ"ב ה"ג):

"ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית (במידה בינונית), אלא יתרחק עד הקצה האחר – והוא גבה הלב….וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד; וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה (יראה) על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב – יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס וכו'" עי"ש.

והנה, יש להבין לעומק מהוא הכוח המניע לחוויית הכעס? כעס הינו תוצאה של רצון שתוסכל ונפגע; האדם רצה דבר מה, הדבר לא התקיים כפי רצונו, ולכן התאכזב, נפגע ובא לידי כעס.

הכעס הוא אש שרוצה לנקום בפוגע, וכפי שאנו רואים, שכעס מוחק את האדם שכועסים עליו, שמקללו ומגדפו ומענישו ומכה אותו ח"ו וכד' רח"ל.

האדם הכועס חושב שדרך הכעס הוא יוכל לשלוט במצב, שברגע שימחק את השני, אזי הוא יתנהג כרצונו.

הכעס הוא מאין חרדה שלא יתמלא רצונו, ממילא כאשר מופיע איום כביכול על מילוי רצונו, אזי מיד עולה תחושת הפגיעה ותגובת התפרצות הכעס.

בתודעתו של האדם הכועס ישנה אמונה שאומרת שזה לגיטימי להיפגע כשלא ממלאים את רצונו, וממילא זה גם לגיטימי לכעוס.

מחד, אכן ישנו צד לגיטימי להיפגע כאשר רצון מתוקן ולגיטימי אינו זוכה להתחשבות ומענה נכון מצד הזולת, אמנם עיקר הבעיה אינה בתחושת הפגיעה אלא בתגובת הכעס וההתפרצות המשתלשלת ממנה.

ומאידך, ישנה בחירה לא להיפגע – אמנם, בחירה נכונה זו מצריכה התעלות נפשית מצד האדם, וכמבואר בספר התניא (אגרת הקודש כה):

 

"שבעת כעסו (של האדם) נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה' הייתה זאת לו, לא היה בכעס כלל כו'". כלומר, בשעת הכעס בעצם מסתלקת מהאדם האמונה כי בעבור עוונותיו (שהם העיוותים הפנימיים שבתודעתו, החוסמים את האור העליון מלהאיר את חייו – שאין מטרת ניסיון הכעס אלא לחושפם שיבואו לידי תיקון) מגלגלים לו חובה ע"י חייב.

רצון וחשק לדבר מה הינו לגיטימי, אמנם צריך להיעשות בירור כיצד משיגים וממלאים את הרצון בצורה נכונה. אין זה נכון לבטל את הרצון והחשק הפנימי הלגיטימי, אלא לתת לו אפיקי התנהגות נכונים.

לדוגמא: הילד הגונב. מחד נסביר וניתן לו להבין כי לגנוב זה אסור ויש לכך מחיר קשה, ומאידך נדאג שימלא את רצונו באפיקים נכונים ובדרך מתוקנת כנ"ל. אמנם, אם לא ניתן לו תחליף, אזי נשאיר אותו בקונפליקט; או לוותר על רצונו או לעבור על האיסור מכיוון שאינו יכול להתאפק.

אם ילד גונב כסף מארנקם של הוריו נגיד לו כך: 'אם אתה רוצה לקנות משהו ניתן לך, אין בעיה (לא צריך לפחד ולחשוש כי הוא ירצה ללא גבול), אמנם לגנוב זה חמור מאוד'. עצם ההקשבה, ההבנה וההזדהות עם רצונו ועם הכיף של הילד, והמענה לצרכיו במידת האפשר, יפסיקו את תופעת הגנבה.

יש לעשות בירור מה נכון ומה לא נכון ברצונו של הילד, אמנם אין להתעלם מהניצוץ (הרצון הלגיטימי לעונג ), אלא לתת לו מענה מתוקן.

צריך לבחון מהם הרצונות המתוסכלים שהביאו לגנבה ולתת להם מענה.

רצונות שאינם נכונים ולגיטימיים לילד, כגון רצון למין, לא נוכל כמובן להמציא להם שום תחליף, ולכן במקרה כזה נרצה מחד, לעשות הסחת דעת ולמנוע סביבה שתעורר את זה, ומאידך לתת דברים אחרים מותרים.

אמנם, לא רק נגיד עד כמה זה אסור ואיום וכו' (אעפ"י שהילד צריך לדעת שזה אסור לו) אחרת זה יוכל להוביל לתסבוכים, פחדים ורגשות אשמה (מבחינת בריאות הנפש, רק גיל 18 ואילך הוא הגיל הנכון והבשל לביטוי היצר המיני {במסגרת של נישואין קדושה וטהרה}. לפני כן אין לנפש באמת כלים להכיל חוויה זו, והנזק שבכך יבוא לידי ביטוי בכל מיני צורות, קשיים ובעיות בהמשך החיים).

נסביר לילד שהינו מספיק בוגר בשכלו להקשיב לדברים, כי רצונו אכן לגיטימי, אמנם אין זו העת והדרך לבטא אותו. הרצון לזוגיות הוא רצון לגיטימי ובריא, אמנם רצון זה יוכל להתממש בצורה הטובה ביותר דווקא ע"י התאפקות, בכדי לשמור על האנרגיה הזאת למקום שיועיל בחיים. אם המקום הנכון לא יישמר הוא עלול להתקלקל ולהיאבד!

כמו כן, נכון הדבר גם בתופעת הכעסים וההתפרצויות; אכן ישנה לגיטימיות להרגיש שדבר מה מגיע לי ושלרצוני יש זכות להתממש, וכן להיפגע ולהתאכזב כאשר אין הדבר עולה, אמנם השאלה כאמור, כיצד מבטאים תחושות אלו? התשובה היא שעל האדם להבין כי תגובותיו השונות נובעות מהתמונות המעוותות שראה בעברו, וממילא תפקידו לבררן ולחקוק במקומן כללים ברורים, כיצד מותר ונכון להגיב וכיצד לא.

במקום להתפרץ ולכעוס צריך תקיפות! לעמוד על שלך בלי לפגוע. התקיפות מביע את הרצון עד הסוף. זהו אפיק הגבורה המתוקן – לעמוד על רצוני, הלגיטימי, מבלי לפגוע בזולת שמולי.

לא נדרש מהאדם לוותר על רצונותיו העצמיים האמיתיים, אלא ללמוד לתת להם אפיקים נכונים וכלים מתוקנים.